(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה שנולדה במושב קטן בסיני, ומפונה משם יחד עם משפחתה, אירוע שייזכר לכל ימי חייה. מגיל צעיר לומדת לעמוד על שלה ולהילחם עבור מה שחשוב לה. היא עובדת כמעט בכל גופי התקשורת בישראל, מסיימת לימודי עריכת דין ומתמחה בפרקליטות, שם היא נלחמת על זכויות נשים. היא טסה ללמוד בברקלי עיתונות וחוזרת לעבוד בעולם התקשורת רווי הסטרס והעומסים בארץ, עד שיום אחד היא מגלה שהיא חולה בטרשת נפוצה. כבר אז היא מבינה שייאוש אינה תוכנית עבודה ומחליטה להמשיך את חייה. היא מתחתנת ומביאה שלושה ילדים לעולם. בדרך היא עוברת התקף חמור יותר, שמשאיר אותה משותקת בחצי פנים למשך תקופה ארוכה. היא מקבלת הכרת נכות ומבינה שהיא צריכה להוריד את הלחץ. היא עוברת לעבוד כעורכת אונלייף, עובדת שם כחמש שנים ומראיינת את הנשים המדהימות ביותר בעולם. היא עוזבת בינואר האחרון ומכהנת מאז כראש המטה והדוברת של "בונות אלטרנטיבה" ומביאה יחד עם שותפותיה את הארגון מקבוצת ווטסאפ של 200 נשים לארגון פורץ דרך עם כמאה אלף נשים. לפני כשבוע היא מודיעה שהיא מחליטה לתרגם את פעילותה להשפעה ולרוץ למועצת העיר תל אביב-יפו. סיפור על אישה עם כל כך הרבה עומק ובשלות שגרם לי לתקווה למנהיגות אחרת.

תזכרו כל יום לעשות משהו משמעותי אחד

הדס רגולסקי נולדה בשנת 1973. זו הייתה השנה שישראל השתתפה לראשונה באירוויזיון. השנה בה הוקמה מפלגת הליכוד ונפתח הסינמטק בתל אביב אבל בעיקר זו הייתה השנה של מלחמת יום הכיפורים. הדס נולדה בנתיב העשרה בסיני, והייתה לילדה הראשונה שנולדה במושב הקטן. הוריה היו חלוצים, והיא גדלה במדבר סיני לדבריה 'כמו בדואית'.

אבא שלה גידל ירקות ופרחים, והייתה לו מכוורת דבורים ואמא שלה הייתה יועצת של בית הספר האזורי. בילדותה הניח אביה בחדרה כוורת של מלכות דבורים ובנה לה חלון ציפורים בגובה המיטה, כדי שהיא תוכל להתעורר ולעשות "משהו משמעותי אחד ביום" כמו להריח פרח או לצפות בציפור במעופה. היו לה שתי בובות שאמא של תפרה לה: אחת צהובה ואחת שחורה, והן עיצבו את חייה ולימדו אותה שכולם שווים. כך היא עד היום. מגיל 6 ההורים שלה לקחו חלק מאוד פעיל במאבק נגד פינוי סיני. הם הסתובבו באמונה יוקדת שהם יצליחו לעצור את הפינוי ונשארו בסיני עד יום הפינוי. תחושת הצדק והצורך לעמוד על העקרונות שלה נולדו שם.

לכל תהליך בחיינו יש בשלות, אל תפסיקו לנסות

לאחר הפינוי המשפחה עברה משבר, פוסט טראומה. הם עברו עם כל המושב לכפר נופש של חיילים באשקלון, וכל משפחה קיבלה חדר. זו הייתה תקופה כאוטית. הם חיו חמש נפשות בחדר אחד, אחר כך עברו לאתר קרוואנים. זה היה קשה, אבל הם בנו את נתיב העשרה החדשה בחולות זיקים. עם פרוץ האינתיפאדה התפוגגה הרומנטיקה מהחולות של זיקים, והם הפכו להיות "עוטף עזה".

הדס הייתה תלמידה מצטיינת, ועשתה שנת שירות בגרעין עודד בגליל התחתון. כבר בתיכון היא קיימה הפגנת יחיד, כאשר כמה חיילים נחטפו ובית הספר שלה היה היחיד באזור שלא יצא לחיפושים. הדס כתבה שלטים על בריסטולים ותלתה אותם בכל בית הספר. היא זומנה לחדר המנהל ולאחר הפגנת היחיד הזו, הם הצטרפו לחיפושים. כך, מגיל צעיר, היא נלחמה. היו גם כישלונות בדרך, לא הכל הלך בקלות, חשוב לה לספר על זה.

אל תדמינו את ה"הם" כשתראו ל"הם" תראו לעצמכם

בגיל 16.5, כשהדס מחליטה להתקבל למשלחת נוער של משרד החוץ לארצות הברית, היא אומרת ל"הם" הדמיוניים בראשונה, אלו שיש להם חשבון פתוח איתה עוד מהפינוי, שהיא תראה להם. היא, מהעוטף, תתקבל ללא מורים פרטיים. היא מצליחה והיא מראה ל"הם" אבל מבינה שבסוף היא מראה בעיקר לעצמה. היא לומדת שיעור חשוב בעצמאות, בלראות עולם, בלהסתדר ולהבין מי נגד מי, זה ילווה אותה כל חייה. שם גם תתחיל לצלם, תחביב שמלווה אותה עד היום.

חפשו את ההר הכי גבוה וכל פעם שאתם בחוסר שקט, טפסו עליו

בשנת השירות היא גרה בקומונה בכדורי, כשרוחו של רבין מרחפת מעל. דבר ראשון שהיא לומדת מקודמיה בתפקיד הוא שאם היא בחוסר שקט, היא צריכה לטפס על הר תבור. זה היה אתגר. בשנה הזאת הם טיפסו על ההר עשרות פעמים. קסם של למידה על אחריות וחברות שתישאר כל חייה.

בצבא היא משרתת בדובר צה"ל, המקום הראשון בו היא זוכה לשלב את היצירה בחייה. זה הייתה תקופה של כניסות רבות לעזה וחיסולים. היא יוצאת לקורס קצינים ועוברת להיות דוברת מפח"ש (מפקדת חיילות שדה). כשהיא משתחררת היא חוזרת לאהבתה לטייל וטסה לטיול גדול במזרח, כשאת מרביתו היא מבלה לבדה. המהות בטיול מבחינתה הוא לפגוש אנשים, להיכנס לביתם ולהכיר תרבויות, הרבה יותר מכל נוף בדרך.  

היו פתוחים לרעיונות של אחרים, גם אם הם צעירים מכם, היו מנטורים עבורם

בסוף הטיול, היא מתחילה לעבוד בתקשורת הישראלית: מעריב, רדיו תל-אביב, ערב חדש, ידיעות אחרונות ועוד. היא הייתה מפיקה ולאחר מכן תחקירנית וכתבת. שמה הלך לפניה, ובכל מקום זיהו את הפוטנציאל וביקשו ממנה לעבור למקום הבא. את כל העבודות הללו, היא עשתה במקביל ללימודי משפטים.

לאחר סיום הלימודים, הדס מסיימת את עבודתה בתקשורת והולכת להתמחות בפרקליטות מחוז מרכז פלילי אצל עורכת הדין רונית עמיאל שלימים הייתה פרקליטת מחוז מרכז. היא מנטורית בחייה עד היום. 'יש בה נחישות ושקט פנימי ויכולת מדהימה להיות פתוחה לרעיונות'. הן מטפלות בתיק אונס חמור והדס מרגישה שחייב גם להיות עונש חמור, כזה שכמוהו לא נראה עד היום בפסיקה. הדס כהרגלה רוצה להילחם, אז רונית מנחה אותה לחפש תקדימים, כשהשופטים פוסקים עונש של 16 שנים, הן מנצחות בקרב.

היו מקוריים ואחרים

אחרי הפרקליטות, היא טסה ללמוד בברקלי בביה"ס לעיתונות. היא טסה לבד, רק היא ומזוודה, עם מימון התחלתי בלבד מההורים, ובלי לדעת איך תסתדר. הכתבה הראשונה שלה, הייתה צריכה להיות על תחילת שנת הלימודים. היא הבינה שכולם יודעים לכתוב פי אלף יותר טוב ממנה באנגלית ולכן היא צריכה להיות מקורית ויוזמת כמו ישראלית. היא הלכה למקדונלד'ס ומצאה נערה היספנית עם בן זוג מקסיקני שילדה שנה קודם ולכן לא יכלה להתחיל ללמוד. היא ליוותה אותה בהכנות, יחד הן נוסעות לשים את הילדה שלה בגן ואז חזרה לבית הספר. זה מיד התפרסם בעיתון המקומי. החשיבה הזו ליוותה אותה כל לימודיה וחייה. תהיה אחר. חוש הוויזואליזציה המאוד מוקפד שלה גם צמח מאוד באותן שנים וגם הוא יהיה חלק ניכר מהצלחתה והיכולת שלה להשפיע. היא מפיקה תכנית דוקומנטרית וזוכה עליה בפרס האמ"י. לטקס בלוס אנג'לס היא תלבש שמלה של מעצב הישראלי.

כל אדם בחייכם הוא מראה למה שתרצו להיות ולא פחות חשוב מכך –  למה לא תרצו להיות

היא חזרה לארץ והחלה לעבוד בערוץ עשר כעורכה משנה בחדשות ועורכת מתחלפת של "חדשות השבת", "היום שהיה", "תכנית הבוקר" ו"לונדון וקירשנבאום". עבודה בתקשורת הישראלית היא עבודה עם לא מעט לחץ, הרבה דברים בלתי אפשריים ועבודה סביב השעון באירועים דרמטיים כמו ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. עבודה שמפגישה אותך עם אנשים ונשים שבשבילה היו מראה לטוב ולרע, ומתוך העבודה איתם היא עיצבה איזה עורכת ומנהלת היא תהיה.

הדס בוחרת להיות קשובה, פתוחה לרעיונות של האחר, להיות מנטורית לצעירות ממנה. ומעל הכל, להיות פתוחה לקושי של האחר, גם אם הוא לא הקושי השלך. בשנים האלה בת הזוג של אחיה, דנה גלקוביץ' ז"ל, נהרגה מפגיעה פצצת מרגמה סמוך לביתם, לזכרה מחליטה הדס לחזור לאהבה נוספת שלה והיא הלימוד וההדרכה ומתחילה ללמד סטודנטים בבית הספר לתקשורת במכללת ספיר.

ייאוש זו לא תוכנית עבודה

באחת מהחופשות שלה, הדס טסה חזרה לארצות הברית, כשהיא חוזרת לארץ , היא מרגישה שהיא לא רואה טוב בעין שמאל, היא ניגשת לרופא עיניים, שלמזלה מזהה מיד שמשהו לא כשורה ושולח אותה למיון. לאחר אשפוז שמתארך למספר ימים ומיליון בדיקות ותחקירי עומק, מגיעה הבשורה שיש לה טרשת נפוצה. זה היה לפני 18 שנה, המחלה נחשבה אז לקשה ביותר ולא ידעו לאן זה יוביל, לאף אחד לא היו תשובות. התרחישים שקראה בד"ר גוגל היו מזעזעים. היא בת 31 ללא ילדים. ואולי הכל נגמר. היא עוברת את כל חמשת שלבי האבל ואז נולד במוחה המשפט שילווה אותה ואותנו עד עצם היום הזה "ייאוש זו לא תוכנית עבודה". היא מבינה שלכל חולה במחלה יש דרך אחרת לקבל אותה ומחליטה להמשיך בחייה.

הימנעות היא לא תוכנית עבודה

בשנת 2007 הדס עוברת לחדשות 2 ולמעלה מעשור היא עושה שלושה דברים שהיא אוהבת: לערוך תכניות ולקבוע סדר יום חדשותי, להרצות והאהוב עליה במיוחד לפרמט ולברוא תכניות חדשות.

באותה תקופה, היא מכירה את מי שהיה בן הזוג שלה, מתחתנת ויולדת את שלושת ילדיה: בן, ליהי ותותי (ענת). המחלה לא תוקפת אותה במשך 12-13 שנים ואז היא מגזימה עם רמות הסטרס ומרגישה כאילו עצב מתבקע בפרצופה. היא חוטפת שיתוק בחצי גוף, שההתאוששות ממנו לקחה לה קרוב לחצי שנה. זו הפעם הראשונה שהיא מבינה שגם התעלמות היא לא תוכנית עבודה.

יש אישה מדהימה ממש מעבר לרחוב

לאחר ההתאוששות הדס מבינה שהיא צריכה להרגיע ולחיות חיים קצת יותר מאוזנים והיא עוברת להיות העורכת הראשית של "Onlife", אתר תוכן ואקטואליה לנשים. באתר Onlife היא זוכה לעבוד עם נשים מדהימות ולהיות חלק מצוות חושב, יוצר, שעושה טוב ועומד על זכויות נשים. המעבר הבהיר בה את הבשלות לכתיבה והיא זוכה לכתוב ולראיין נשים אדירות מכל העולם.

תנסו מקסימום תצליחו

אחרי חמש שנים, בתחילת 2023, הדס עוזבת את Onlife. המטרה שלה היא לעשות לביתה. אבל אז מתחיל  המהלך של לוין להפיכה משפטית והחיים של הדס משנים כיוון. שלוש שנים קודם לכן, הדס חוברת למורן זר קצנשטיין מהמקימות של "בונות אלטרנטיבה", קבוצה של אקטיביסטיות ואיגדה באותה עת נשים משפיעות מכל תחומי החיים. יחד הן פועלות למען נשים בתחומים שונים: "שוות ומשוות" כדי להציף את אי השוויון בשוק העבודה, פעילות מול ההתאחדות לכדורגל להשוות תנאי הכדורגלניות לאלו של הכדורגלים או הפגנות מול ההופעות של אייל גולן לתמיכה בקורבנות ועוד. הן עשו דברים חשובים אבל עם תהודה מוגבלת.

כשהחלה המחאה, הן הפגינו אבל שוב לא הרגישו בהן. אחת הנשים הציעה לעשות מיצג של "סיפורה של שפחה" והדס אומרת שרק אם תהיינה מתנדבות, נלך על זה. ואכן, היו מתנדבות. בתוך יום הן קנו גלימות בחנות תחפושות ולמדו דרך היוטיוב איך לייצר מצנפות. היו להן 30 ערכות והן נסעו איתן לירושלים אבל לנקודת המפגש לא הגיעו מספיק נשים, וגם לא תקשורת. במקום מעל מאה אלף מפגינים, הצלם בן כהן, מציע להן ללכת בין דגלי ישראל, סקפטית הדס עוד אומרת לו: "אבל אני 1.52, איך יבחינו בי?". אבל היא מנסה. בסוף הצעדה התמונות שלהן צועדות נכנסה לניו יורק טיימס, לוושינגטון פוסט, לסקיי ניוז, לדר שפיגל ול-BBC וכמובן שגם כל כלי התקשורת בארץ חגגו על התמונות, שהפכו לוויראליות ברשתות החברתיות.

תמונה שווה אלף מילים

שבוע לאחר מכן הן כבר צעדו בחמש ערים שונות עם 450 נשים. "בונות אלטרנטיבה" הפך להיות הבית שלה והמקום שבו היא יישמה את כל היכולות שלה: יצירה, דוברות, משפטים, הרצאות, נאומים, חיפוש נשים, זיהוי קולות, העמדה. כל מה שהיה לה, היא נתנה. היא הרימה גם את כובע הצלמת כי הנראות הייתה כל כך משמעותית. היא אמנם אישה של מילים אבל מבינה מהר מאוד שהפעם האימג' הוא זה שמנצח.

יחד עם חברים ושותפות רבות יצרה את המוטו של "צעדתם ולא צילמתם? זה כאילו לא קרה". כמי שצעדה יחד עם הנשים, התחושה היא שלא רואים ולא סופרים אותך, את אחת מעדר וזה מעורר את כל הרגשות הכי קשים. התמונות הללו המשקפות סימבול בינלאומי של צמצום זכויות נשים, הטריפו את הממשלה, אולם זה לא מנע מכל תרחישי האימה שלהן להתגשם. 

נשים צריכות להיות היכן שמתקבלות ההחלטות

הדס הבינה שהיא חייבת להיות חומה בצורה, וכי צריך נשים כמוה כדי להילחם על זכויותינו. היא עשתה את זה שמונה חודשים מבוקר ועד ליל וזנחה כל דבר אחר בחייה. כעת היא מבינה שהיא רוצה לתרגם את המחאה להשפעה. לייצר חוזה חדש בין המדינה לאזרחים. היא מבינה שייקח זמן עד לבחירות ארציות ומחליטה לרוץ למועצת העיר תל אביב-יפו במסגרת הבחירות המוניציפליות, שכן השפעת העירייה על חיינו גדולה לא פעם מזו של הממשלה.

היא רצה במסגרת "חוזה חדש" המאגדת תחת כנפיה נבחרת של אנשים ונשים שמעורבים במחאה ורוצים לתרגם את עשייתם להשפעה על חיינו. הם מקימים קואליציה ליברלית יחד עם מרצ וירוק במרכז. כעת היא עושה הפסקה מ"בונות אלטרנטיבה" והיא בטוחה שהארגון שפעם היה קבוצת ווטסאפ של 200 נשים והיום הוא תנועה של כמאה אלף נשים, נמצא בידיים הטובות ביותר.

___

את הדס הכרתי עוד בימי ב"גלובס" והיא בימיה ב"אונלייף", נפגשנו לאחר מכן כשהייתה בצומת דרכים בינואר האחרון. הדס היא אחת הנשים העמוקות ביותר שיצא לי לשוחח איתן, כשהיא מדברת איתי על "בשלות" לכתוב או לרוץ או כל דבר אחר, הבשלות שלה ניכרת. חוסר הצורך בהוכחה, המקום המאוד שקט ולא אנוכי, שחושב קודם כל על טובת הכלל והרצון להעצים את האחר. נפגשתי עם לא מעט נשים בחיים, בעבודה ב(הת)חלות, אבל העוצמות שהעבירה אותי הדס, השאירו אותי ללא מילים, שזה בהחלט אירוע נדיר, אבל עם המון הוקרה והערכה על הדרך וחלום שתהיינה לנו מנהיגות קצת אחרת או יותר נכון, כזו בדיוק.