(הת)חלה לחג – סיפורה של ילדה שנולדה בבית שכולו סבב תיאטרון ומשחק, היא הייתה בטוחה שגם היא תלך בדרך זו. אולם במהלך הצבא היא מגיעה להיות מורה חיילת לילדים חירשים ומתאהבת בהם ובעולם שלהם. לומדת את שפת הסימנים בלילות היא לומדת במקביל בקורס תרגום וכך משתנה מסלול חייה. אחרי הצבא היא מתחילה לתרגם בטלוויזיה והופכת להיות האישה מהבועה שכולנו מכירים. היא מתרגמת גם רגעים חשובים בחייהם של חירשים מהלוויות, ללידות, לחתונות, ועוד והופכת להיות חלק מאוד משמעותי מהקהילה. היא מתחתנת ונולדים לה שני ילדים אבל הנישואין לא מחזיקים. היא מתגרשת וחיה את חייה עם בן זוג חירש שגר באנגליה ולו חברת שיפוצים שכל עובדיה חרשים. הם מביאים ילד משותף נוסף ונעים על הקו בין אנגליה לארץ. שלושת ילדיה, שכולם שומעים, דיברו שפת סימנים עוד לפני שדיברו עברית. ב-7.10 היא מתעוררת מחלום בו אונס אותה מחבל אל מול עיניו של בנה הקטן, כשהיא מסתכלת בקבוצת המשפחה היא מגלה שזה לא רחוק ממה שעוברת משפחתה בקיבוץ ניר עוז ובכיסופים, דודתה ודודניתה נרצחו, הילדים של בת דודתה נחטפו ושוחררו אחרי 53 יום וגרושה של בת דודתה עדיין בשבי. סיפור לקראת החג ובו כל כך הרבה רבדים של חירויות. 

——

לי דן היא אחת הנשים המפורסמות בישראל. מזהים אותה בכל מקום, וגם אם עדיין לא קלטתם מאיפה אתם מכירים אותה – אתם יודעים שאת הפרצוף הזה כבר פגשתם פעם. דמיינו אותה רגע בתוך בועה אליפטית וכנראה אז האסימון שלכם ייפול. כן, זאת המקסימה שמתרגמת לשפת הסימנים בחדשות ובתכניות הטלוויזיה האהובות ביותר. היא מתרגמת גם בהופעות סטנדאפ, מוזיקה (איזה קונספט מדהים) ואפילו בהפגנות. אנחנו רגילים לראות אותה בלי מילים, אבל הסיפור שלה ושל המשפחה שלה מעניין, ובימים אלה חשוב יותר מכל דבר אחר.

היא נולדה בקיבוץ דן, היו לה שלושה אחים גדולים מהנישואים הראשונים של אביה, ועוד שתי אחיות מהנישואים של הוריה. שני הוריה היו אנשי תיאטרון, והיא גדלה בלינה משותפת, הדרך המקובלת באותם ימים בקיבוצים. זה היה "ניסוי חברתי מעוות שנכשל", לדבריה. החותם העמוק שהותירה עליה הלינה המשותפת גרמה לה לפצות את ילדיה, שקיבלו מעטפת שונה לגמרי ממנה. הילדים שלה ינקו וישנו איתה במיטה עד גיל מאוחר. חלקם עדיין ישנים איתה.

בחיפוש אחר פרנסה, הוריה העבירו את המשפחה למקומות רבים בארץ. אחרי הקיבוץ היא הייתה בכפר הנוער בן שמן, רעננה, כפר סבא. כל פעם נאלצה להציג את עצמה מחדש, להכיר חברים, לנסות להתחבר, עד המעבר הבא. היא התקבלה ל"תלמה ילין" וכך לפחות תקופת התיכון שלה הייתה יציבה. היא נסעה בכל בוקר מכפר סבא לגבעתיים, אבל זו הייתה ההצלה שלה. היא לא אהבה ללמוד וככל הנראה ללא בית הספר הזה הייתה נושרת מהלימודים.

קבלו בחיבוק תפניות בעלילה על הטובות והרעות בהן

אחרי התיכון היא התגייסה לצבא, לתפקיד שבמובנים רבים היה גורלי להמשך חייה. היא שובצה להיות מורה חיילת לילדים חירשים במסלול "שמע". באותו זמן עדיין האמינה שהיא תשתלב בעולם התיאטרון, אבל היא התאהבה בשפת הסימנים ובתרבות של כבדי השמיעה. בעיקר, היא התאהבה באנשים. זו הייתה המתנה הכי גדולה שניתנה לה. היא הבינה שזו מהות חייה. במקביל לשירותה הצבאי, היא לומדת שיעורי ערב בקורס תרגום לשפת הסימנים. כשהיא מסיימת את הצבא היא ממשיכה ישר לתרגום.

תהיו אתם הגשר  

לי הייתה רק בת 20 כשהיא קיבלה הזדמנות להשתתף כמתרגמת בתכנית הלהיט של ערוץ 2, "רק בישראל". זה לא היה מאוד נפוץ באותה עת. לימור ושמעון (אורנה בנאי וארז טל) נכנסו אליה ל"בועה"  ויצרו חיבור שעד אז לא הגיע למסך. המקצועיות שלה בשפת הסימנים, לצד הכישרון התיאטרלי שלה, הפכו אותה לכוכבת בתוך הנישה הבועתית, תרתי משמע.

עם השנים הפכה להיות המתרגמת הבולטת ביותר על המסך, וגם מחוץ לו. היא הסמל המובהק ואולי כמעט היחידי בחיבור שלנו לעולם החירשות. גם החירשים, שנוטים להיות חשדנים לאדם השומע, מקבלים אותה בחיבוק כי התרבות שלה כבר נהפכה לתרבות שלהם.

מעבר לתרגום בטלוויזיה ובהצגות, לי מתרגמת לחירשים גם במקומות חשובים בחייהם שהאדם השומע הממוצע לא מכיר. כך למשל היא מתרגמת הלוויות, לידות, חתונות ואפילו דיונים בבתי משפט. התרגום שהיא הכי אוהבת הוא תרגום לידה, היא תרגמה כבר מעל ל-60 לידות וזו החוויה הכי מעצימה שיש. יש לה המון חוויות מרגעים קטנים כגדולים, היא מספרת שיום אחד תרגמה בבית משפט ותרגמה קללה והואשמה בביזיון בית המשפט, או על יום אחד בו היא הייתה מתרגמת במשפט אונס שגם האנס וגם הנפגעת היו חירשים והיא הייתה צריכה לתרגם את שניהם. היא לא נרדמה בלילה מהקושי. מאז היא לא מוכנה לתרגם כאלה. זה הפך את חייה לסיוט באותה עת.

היא רגילה ששואלים אותה האם במשפחתה אין אף אחד חרש בעבר היא הייתה עונה "עדיין לא" ולא משנה מי מולה לרוב היו אומרים "חס וחלילה" והיא לא מבינה למה, כיום המצב כבר שונה.   

על עשייתה הרבה היא תועדה בסרט דוקומנטרי בשם "האישה בבועה" שמלווה את פעילותה, את התרגומים ואת חייה. התרגומים גם גורמים לה להיכנס לנעליו של האחר, כך יצאה ממנה יכולת המשחק והיא התחילה לשחק בתיאטרון "אביסו". אביסו הוא האל היחיד החירש במיתולוגיה, אל יפני של שפע והצלחה. זו היא קבוצת תיאטרון בה כל השחקנים חירשים והיא השומעת היחידה. הם יוצרים הצגות מהחיים שלהם. ההצגות מתאימות לחירשים ולשומעים ללא צורך בתרגום עם יתרון קל לחירשים. 

כתוצאה מהחקיקה בארץ, בועית התרגום קטנה מאוד ומקשה על חרשים, כאשר האירוויזיון שודר בארץ, החליטו ב"כאן" להנגיש את שפת הסימנים בגודל מלא, הם עשו שידור שונה בו הזמרים היו קטנים והמתרגמים היו בגודל מלא. לאחר מכן, שודרו כך גם הבחירות לכנסת.  

אהבה צריכה לבנות גשרים מהבדידות של צד אחד לבדידות של צד אחר

יום אחד, אמא של לי וחברה שלה החליטו להפגיש בין לי ובין בחור בשם גלעד דקל, ממש שידוך כמו פעם. הזוגיות בניהם לא עבדה. הוא לא היה שותף לעולם התרגום, ואפילו חשב שהיא צריכה ללמוד מקצוע אחר, וכי היא סבלה מדלקות בגידים בידיים כתוצאה מהתרגום. אבל זה היה צריך לקרות כדי שהיא תביא לעולם את ילדיה. הילל כיום בן 15 ולב (השם המלא הוא שלו אבל היא קוראת לו לב) בן 12.5. הם התחתנו בגיל צעיר ונפרדו כשלב היה בן שנה וחצי. 

את ארז הכירה מהצבא, הוא האח של לילך מי שהייתה החברה הכי טובה שלה, הוא היה נשוי ולא עניין אותה. ארז ולילך מגיעים מאצולת החירשים בארץ אצולת "זינו", ארבעת האחים והאחיות, ההורים, הדודים, כולם חרשים. במשך השנים, מדי פעם היא הייתה מתרגמת לו, אבל לא קרה בניהם כלום. היא תרגמה לו גם במשפט הגירושין. אחרי שהוא התגרש הוא הפתיע אותה בשאלה "האם תרצה לפגוש אותו גם בדרך שאינה רק של חברי משפחה?". בהתחלה היא בכלל לא הבינה. אחר כך, היא אמרה שהיא צריכה את אישורה של לילך, אולם מהרגע שלילך נתנה את בירכתה את התחילו לצאת ונהפכו מהר מאוד לזוג.

לשמוע באמת זה להקשיב לאחר

הם רצו להביא לעולם ילד משותף, היה להם קשה אז עברו במשך שנתיים טיפולי פוריות, עד שהגיע לעולם אסיף. במהלך ההיריון הם נדרשו לעשות בדיקות גנטיות כדי לבחון ולמנוע תינוק חירש. היא טוענת שזה מסר מאוד בעייתי מצד המדינה להורים חירשים, כביכול לא היו רוצים אותם אילו ידעו למנוע זאת בעבר והיא וארז היו מקבלים באהבה גם תינוק חירש. במהלך הבדיקות, מצאו שהיא נשאית תסמונת "אשר" – חרשות ועיוורון. מי שבישר לה על כך, חשב שהיא בוודאי תתעצב. אבל היא שמחה ואפילו שמחה מאוד. זה גרם לה להבין. תמיד החירשים אמרו לה שהיא בטעות נולדה שומעת והנה הגנים הוכיחו כי הם צדקו.

שלושת ילדיה דיברו שפת סימנים כשפה ראשונה, למרות ששלושתם שומעים, המוטוריקה מתפתחת מהר יותר ממיתרי הקול ולכן תינוק בגיל שמונה חודשים יכול לדבר בשפת סימנים ולא בשפה רגילה.

זכרו שהמובן מאליו עבורכם הוא עולם ומלאו עבור האחר ואולי גם עבורכם בימים אחרים

בכל האירועים הגדולים במדינה לי התנדבה לתרגם אפילו בחינם. בזמן מבצע "שומר חומות", וגם בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. במלחמה האחרונה משהו השתנה, כשמשפחתה הפכה לחלק מהאירוע. ב-7.10 לי מתעוררת מחלום מזעזע ברבע לשבע בבוקר, היא ואסיף ישנים ביחד והיא חלמה שמחבל נכנס אליה הביתה, ואונס אותה כאשר אסיף שוכב ליד וצופה. בחלומה היא דיברה עם בעלה וסיפרה לו בבעתה שלבנם יהיו סיוטים עד סוף ימי חייו. ואז היא מתעוררת, ומגלה שהמציאות סיוטית לא פחות.

היא פותחת את הטלפון ורואה את ההודעות בווטסאפ המשפחתי. בני המשפחה שלה מניר עוז וכיסופים עוברת בדיוק באותם רגעים. הדס קלדון היא בת דודה שלה והיא אמא של סהר בת ה-16 וארז בן ה-12 שנחטפו לעזה. גם הגרוש שלה, עופר קלדרון, נלקח על ידי המחבלים. הדס הייתה לבד בבית כי הילדים היו באותה שבת עם עופר. היא החזיקה בערך שמונה שעות את דלת הממ"ד ושמעה את היריות מבחוץ. היא ידעה שהולכת להיגמר לה הסוללה ולא היה חשמל ולכן כבר בשעות הבוקר המוקדמות נפרדה מהם. היא הבינה שהיא הולכת למות. היא איבדה קשר עם הילדים, ההודעות האחרונות שקראה מהם היו שיש מחבלים בחצר והם מתחבאים. שעות של חוסר ודאות איומות חלפו עד שהגיע סימן מזעזע לגורלם: חמאס פרסם סרטון בו נראה ארז כשמחבל מחזיק אותו ומוליך אותו לכיוון הרצועה. הדס נהפכה לאחת ממובילות משפחות החטופים ורבים ליוו אותה במאבק עד שסהר וארז שבו הביתה לאחר 53 ימים בשבי החמאס. עופר עדיין שם, בגיהנום, והיא נלחמת כל יום מחדש למען החזרתו.

שתי קרובות משפחתה – כרמלה דן ונויה דן – נחשבו לנעדרות. רק ב-17 באוקטובר הם קיבלו את ההודעה שהן נרצחו. נויה הייתה רק בת 13, ילדה אוטיסטית מקסימה. זה היה כאב קשה מנשוא. היא לא דמיינה שדבר כזה יכול בכלל לקרות, למרות ששמעה את כל הסיפורים מסביב.

לא היה לה זמן להתאבל, כי הייתה צריכה להמשיך להילחם על האחרים. זה לא עוזב אותה. הם עדיין נלחמה על עופר ועל כל מי ששם, כמי ששמעו את סיפורי הזוועה של סהר וארז ממקור ראשון, הם טוענים שהמציאות עולה על כל דמיון. למרות זאת, היא עדיין מאמינה בשלום ובראיית הכאב הבלתי נסבל גם של הצד הפלסטיני.

___

זו הייתה אחת ההתחלות שהיה לי הכי קשה אבל מאוד חשוב לכתוב. הקשר לתקופה, הכאב הקרבה למשפחה הפרטית של לי ועוד. לי גם הייתה מופתעת בכלל מהפנייה שלי אליה, זה הזכיר לי איך נשים היו מגיבות שהזמנו אותן להשתתף בכנסים ב"גלובס" זה תמיד היה נראה להן שהן לא מספיק מתאימות או מעניינות. אולי דווקא בגלל זה העמקתי יותר, קראתי יותר, ראיתי יותר ורציתי להוכיח לה איזה ניצוץ היא בעייני.

לי מייצגת בעייני את החג – חג החירות. החירות שהיא נותנת לחירשים, החירות שזכו בה מחדש ארז והדס, החירות שנלקחה מהם בעודם שבויים וגם עכשיו כי לעולם יהיה בהם מקום שנשאר בשבי. החירות של עופר שעדיין לא שב והמאבק בחירות של כלל החטופים ושל כולנו.

אז חג חירות שמח לכולנו, בתקווה לבשורות טובות, מאחלת לכם ולי לזכור כל יום כמה שאנחנו מבורכים בחיינו ולעשות כל יום עוד דבר אחד שיעשה אותנו מאושרים ומלאים. השבוע הגיעה דוגמא של הקלפים של (הת)חלה לשבת, זה כבר ממלא אותי הרבה יותר ממה שציפיתי, מחכה לצלם ולחלוק איתכם ממש בקרוב.

חג שמח