(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה שנולדה בטירה, קראה ספרים פמיניסטים, החליטה ללמוד תואר ראשון למרות שהנשים בחייה התנגדו, ואז המשיכה לתואר שני ודוקטורט. במקביל לימדה אנגלית בתיכון ופוטרה כי התעסקה יותר מדי בערכים. היא שוב פורצת דרך כשהיא מלמדת במכללה ומסבירה לנוער על התבגרות דרך ספרות אנגלית ואפרו-אמריקאית. היא מפרידה את החלק ההנדסי במכללה ומצליחה להגדילה משמעותית, ולעשות שיתופי פעולה עם מוסדות לימוד יהודיים אקדמיים. לאחר מכן, היא מקימה רשת בתי ספר ללימודי אנגלית, מתוך אמונה שללמוד שפה שלישית יביא את הילדים הערבים לבחירת זהות עצמית נכונה. לאחר מכן, היא מקימה בתי ספר גם בירדן. היא מכהנת בוועדות רבות, מביאה את חזונה ומוענק לה פרס הנשיא על פועלה לקידום החברה הערבית ולבניית גשרים בינה לבין החברה היהודית. לפני שבועיים בעת בילוי זוגי עם בעלה, היא טבעה בים. סיפור שגרם לי לחשוב על האם החינוך שלנו טבע ביחד עם דליה?

——

זכות הבחירה לנשים בבחירות הארציות ניתנו בשוויץ לראשונה בשנת 1971. הסיקסטיז כבר היו מאחורינו. הביטלס כבר התפרקו. בישראל הקטנה עמדה בראשות המדינה אישה כבר שנתיים – אבל בשוויץ לא חשבו עד אז שהקול של נשים שווה לשל גברים. תהליכים חברתיים ופוליטיים עובדים לאט, בעיקר לנשים. בשנת 1984 בנסיכות ליכטנשטיין החליטו במשאל עם לאפשר לנשים להצביע. באופן אירוני, רק גברים יכלו להשתתף במשאל העם. זה היה לפני פחות מ-40 שנה.

אם מדינות באירופה המתקדמת העניקו זכות בסיסית כל כך כמו הצבעה לפרלמנט באיחור מקומם כל כך, אפשר רק להניח כמה איטיים השינויים במעמד האישה במדינות מוסלמיות. רק בשנת 2011 נשים זכו לזכות הצבעה בסעודיה (לאחר שהייתה המדינה האחרונה בעולם בה מתקיימות בחירות בהן נשים לא יכולות להצביע) – ומצד שני, לנשים עדיין אסור היה לנהוג. מנאל א-שריף שהחליטה למחות על העוול הזה, נדונה למאסר. היא הפכה להשראה והובילה מהפכה, וכיום לנשים מותר לנהוג בסעודיה. כמה אנחנו לוקחים כמובן מאליו את הפריבילגיות שלנו וכמה בקלות הן יכולות להילקח.

תחת המציאות הזאת נולדה דליה פדילה בעיר טירה המוסלמית שבמשולש. היו לה שלוש אחיות ושני אחים, אמא שלה הייתה עקרת בית ואביה ניהל מחלקת חינוך. בשבילו הספר היה ערך עליון, הוא האמין שמיעוט חייב לעצמו את המקום של לימודים אקדמיים כדי להוכיח שהוא קיים ויכול להצליח. דליה החלה לקרוא ספרים רבים בערבית, רבים מהם על נושא "פרובוקטיבי" – פמיניזם.

"תיקון העולם משמעו תיקון החינוך". (יאנוש קורצ'אק)

דליה החליטה ללכת ללמוד תואר ראשון בספרות אנגלית. דליה ואחות שלה היו מן הראשונות שיצאן מן העיר ללמוד באוניברסיטה, זה ערר שאלות אך מיד אחרי השאלות דליה ואחות שלה הפכו לדוגמת מופת ומלא בנות יצאו ללמוד. זה לא עצר בעדה. האקדמיה פתחה בפניה עולם ומלואו. היא צללה לאינספור שאלות של "מי אני" ונמנעה מלהגדיר את עצמה תחת הזהות של הסכסוך. לטענתה זוהי הגדרה גברית שלא מאפשרת התפתחות אישית.

בקצה השני של טירה גדל עבד. הם לא הכירו כשהוריהם החליטו ששניהם צריכים להתחתן. הם נפגשו, ואחרי שעה הם הבינו שההורים לא טעו. הם דיברו ודיברו. עבד בדיוק סיים תואר ראשון בסיעוד. דליה הייתה בתחילת התואר השני. בת 23 ובענייו הייתה יפה כמו שחקנית קולנוע. הוא חזר הביתה וסיפר שהיא כמו אנציקלופדיה מהלכת. זה מה שהרשים אותו במיוחד.

לאחר מכן, דליה המשיכה לתואר שני בספרות מיעוטים נשית, ודוקטורט על יצירותיה של הסופרת הירדנית-אמריקאית דיאנה אבו-ג'אבר. את כל התארים היא עשתה באוניברסיטת בר אילן ובמקביל ללימודיה לימדה אנגלית בבית ספר התיכון בטירה. לאחר שלוש שנים בבית הספר היא פוטרה, הורים רבים התלוננו שהיא מקדישה יותר מדי זמן לערכים ופחות מדי זמן ללימודים.

במקביל ללימודים נולדו שלושת ילדיהם של עבד ודליה. חמיד שסיים תואר בראיית חשבון ועובר כעת התמחות ב-EY; יסמין שסיימה לימודי משפטים, והיא עובדת במחלקה המשפטית של גוגל; בן הזקונים סאדיק שסיים תיכון, ורוצה ללמוד הנדסה אזרחית בטכניון.

לדליה הוצע תפקיד הוראה בבקה אל-גרביה במכללת אל-קאסמי. גם שם היא עוררה סערה בזכות דעותיה הליברליות והפמיניסטיות, היא לימדה קורס שכלל את הספרים של דיויד ה. לורנס (מגדולי המשוררים הבריטיים) ואליס ווקר (סופרת אפרו-אמריקאית זוכת פרס פוליצר). ההורים והילדים התלוננו כי סיפורי ההתבגרות שסיפרה לתלמידיה מאיימים על המוסד האיסלמי.

הסוד לחינוך איכותי הוא לגרום לכל תלמיד ללמוד בכוחות עצמו במקום להאביס אותו בידע על מערכת סטריאוטיפית

זמן לא רב לאחר מכן נשיא המכללה יצא לשנת שבתון וביקש מדליה למלא את מקומו, וזאת למרות התנגדות נחרצת של הצוות הגברי במכללה. לאחר עזיבתו של הנשיא, לא מונה נשיא אחר תחתיו והוצע לדליה לנהל את בית הספר להנדסאים, חרף התנגדותם הרבה של מרבית הקולגות שלה, שכמובן היו גברים. לאחר שחזר, היא ביצעה מהלך בו היא העבירה את בית הספר להנדסאים למבנה חדש. היא נפרדה מחסותה של המכללה האסלאמית ומיתגה אותה מחדש כמכללת אלקסמאי להנדסה ומדע, מתוך מטרה להגיע לשיתופי פעולה עם מוסדות אקדמאיים כגון מכללת רופין. מספר הסטודנטים עלה ממאה לאלף, והייתה עלייה ניכרת במספר הסטודנטיות ומספר הסטודנטים היהודים.

בשנת 2008 הקימה דליה את לימודי האנגלית בטירה לילדים אחר הצהריים. היא שכרה כיתה. בהתחלה לשבעה תלמידים, אחר כך ל-30, ואז שכרה עוד שתי כיתות. עד סוף השנה שגריר ארצות הברית בירושלים הודיע שהוא תורם לה כסף, וגם הסוכנות היהודית עזרה לה מאוד. זה התפתח לרשת בתי הספר קיו סקול, שפעלה בלא מעט יישובים שכוללים את נצרת, ג'לג'וליה, טייבה ומזרח ירושלים, שם היא הביאה את משנתה החינוכית לחינוך תלת שפתי במדינה, ומשם היא החלה למצוא את עצמה שותפה באינספור מיזמים חינוכיים ואזרחיים בכל הארץ. דליה האמינה בכל ליבה שחינוך זו ההשקעה הכי חשובה שיש. במגזר הערבי לא האמינו בכך, כי זה היה המודל התלת לשוני הראשון במגזר. אחרי שנה של הצלחות, ההורים נלחמו על הכסא של ילדיהם בבית ספר. לאורך השנים המשנה שלה חודדה שבזכות הלימוד התלת שנתי הילדים יהפכו לאנשי העולם הגדול ויתמודדו בכל מקום שהוא.

״שרשי החינוך מרים- אך הפרי מתוק" אריסטו

כשיסמין הייתה בת 14 היא יצאה למסע בארצות הברית. המשפחה הרחבה מאוד כעסה על דליה ועבד שנתנו לה לנסוע, אבל דליה רצתה שהילדים שלה יגדלו בדרך שונה, וידעו להסתדר בכל מקום בעולם. דליה חשבה שיש מעבר לגבולות מדינתנו שיסמין צריכה להכיר. היא הבינה שהיא צריכה פרספקטיבה חיצונית. זה מה שייתן לה להגיע לשלמות פנימית, בדיוק כמו שהיא הגיעה.

בשנת 2011 היא מוזמנת להרצות ב-TED ונושאת הרצאה מרתקת על הקשר בין זהות לחינוך. הדבר משך את תשומת ליבם של אנשי חינוך בירדן, והיא הוזמנה בשנת 2012 להקים בית ספר בעמאן ולאחר מכן באיבריד ובדרום ירדן. בתוך עשור למדו בבתי הספר שלה למעלה מ-2,000 תלמידים.

הקהילות היהודיות האמריקאיות מימנו מלגות לתלמידים העניים והיא הראתה להם איך יוצרים חינוך בדרך אחרת. היא הייתה חברה גם בוועדת תקווה של הנשיא ריבלין, חברה בסל הבריאות, הרצתה במרכז הבינתחומי, חברה בווועד המנהל של קרן רוטשילד ומנכלית בעמותת עתידא, שמטרתה להוביל מנהיגים צעירים יהודים וערבים שיידעו לפעול יחד. בשנת 2022 הוענק לה עיטור הנשיא על פועלה לקידום החברה הערבית והחינוך בה וכן על בניית הגשרים בין יהודים וערבים. דליה אמרה הגדירה אז את המסע שלה במילים ״למרות ש..״ ולא ״בגלל ש..״. למרות היותה אישה, למרות היותה ערביה וגם למרות היותה בת מיעוט במדינת ישראל.

ילדים אינם זוכרים מה אתם מלמד אותם. הם זוכרים מי אתם

לאורך השנים למדה דליה לגשר בין הזוגיות לעבודה הקשה. דליה ועבד היו מוצאים את הדרכים שלהם למפלט זוגי בין כל הקריירה המטאורית שבנתה. מדי יום שישי הם היו בורחים לזמן זוגיות יחד. ב-4.8, יום שישי לפני שבועיים, הם בחרו שוב באחד ממקומות הבילוי האהובים עליה. חוף השרון. זה היה המקום שהרגיע אותה. העובדה שהמציל סיים את עבודתו לא הטרידה אותם כי היא ממילא דליה לא ידעה לשחות והם לא התכוונו להיכנס למים. הם הגיעו להליכה קלה בים. עבד הלך לקנות אספרפו. הוא חזר והיא כבר לא הייתה. הוא ראה מרחוק אמבולנס ושני אנשים מנסים לבצע החייה. רק כשהתקרב הוא הבין כי זו דליה אהובתו. הים לקח אותה. היא הייתה בסך הכל בת 51.

——-

כמה אנשים שלחו לי את הסיפור שלה, כל כך הרבה ביקשו שאכתוב עליה. זה מחמיא וגורם לי להרגיש את המשקל הגדול על כתפיי. אבל זה לא רק זה הרי אתם מכירים אותי כבר, אם אני כותבת על משהו שאני לא מאמינה בו, זה פשוט לא עובד. זה התחבר לי כל כך הרבה עם התקופה בה אנחנו חיים. אני מרגישה שהחינוך שלנו קצת טבע בים יחד עם דליה.

אנחנו מדירים בנות באוטובוסים, משחיתים כרזות עם נשים או להט"בים, יוצאים נגד בכירי צבא? יוצאים נגד אחינו? איפה הזהות שלנו? איפה החינוך שלנו? כל כך הרבה שאלות עולות על הזהות העצמית שלנו בימים אלו, אולי בעצם דליה כאן להזכיר לנו קצת על ערכים.