(הת)חלה למוצ״ש – סיפורה של ילדה שנולדה במעברה בצריפון עשוי פח. אביה ואימה התגרשו, אביה היגר לאנגליה, והיא גודלה בבית סבה וסבתה, בזמן שאמה יצאה לחפש את עתידה כפועלת חקלאית בשדות המלפפונים שליד הרצליה, תמורת פרוטות. אימא מתחתנת ועוברת לגור עם בעלה והיא נשארת עם סבה וסבתה והם מפונים מהמעברה לשכונת נווה עמל וחיים כאשר העוני נוכח נפקד בחייהם. את שירותה הצבאי היא מעבירה כזמרת בלהקה צבאית עם מיטב מזמרי מדינת ישראל ולאחר השירות מתלבטת בין אהבתה לספרות לבין משפטים, היא בוחרת במקצוע אבל הספרות והכתיבה מלווים אותה לאורך כל חייה. לאחר שנים כעורכת דין מכובדת, שעוזרת לבנקים ולחברות ביטוח הגדולות במדינה, היא מגישה בקשה להיבחר לכס השיפוט. היא מוצבת בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב ועוברת לדון בנושאים כמו אי פינוי הגזם ברחובות. שש שנים היא לא מוותרת עד שמגיעה לבית המשפט המחוזי. כבוד הנשיא לשעבר אהרן ברק מגלה את כתיבתה, את העומק שבה ואת אהבת האדם ומקדם אותה לבית המשפט העליון. סיפורה של מי שמכנים ה״רות ביידר גינסבורג הישראלית״ שהורידה את הכפפות השבוע ונשאה את נאום חייה, שגרמה לי לצאת מהשקט שהייתי בו כחלק מהאתגר החדש בחיי, להצדיע לכל מי שהולך להפגנה היום (כולל הבעל הפרטי שלי) ולחברות שלי מ בונות אלטרנטיבה שמפגינות הערב למען העתיד של הנשים במדינה.
בחרו באהבת אדם ובכבוד לזולת
נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות לא נולדה עם גלימת שופטים מרשימה. מי שהפכה לימים להיות האישה המשפיעה ביותר על מערכת המשפט הישראלי, ונאלצת להגן בגופה על חומות המבצר של הרשות השלישית – נולדה במעברת שובקי בהרצליה (המקום בו צולם "השיכון" של הסרט "סלאח שבתי"), בת יחידה ליהודה וליהודית, ניצולי שואה מרומניה שהכירו בארץ.
היא נולדה ב-1953 בשם אסתר (אסתי) אבני והתגוררה עם משפחתה בצריפון עשוי פח. הוריה התגרשו כשהייתה בת שנה וחצי ואביה היגר לאנגליה. הקשר עימו נותק. אסתר גודלה בבית סבה וסבתה, בזמן שאמה יצאה לחפש את עתידה כפועלת חקלאית בשדות המלפפונים שליד הרצליה, תמורת פרוטות. לאחר מספר שנים בהן זחלה על ברכיה בשדות, מצאה האם עבודה כמוכרת בחנות בגדים, ואחרי שחזרה ונישאה, הפכה לבעלת חנות אופנה משלה.
אסתר לעולם לא שכחה מהיכן הגיעה, יחסה לחלשים באולם בית המשפט מהווה חוט שני בפסקי הדין שלה ובכל עמדותיה ממתן הדגש על ייצוג הולם, להכלת שעות עבודה ומנוחה על כלל התפקידים, על זכויותיהם הכלכליות ועוד. אסתר דאגה לחזור ולהזכיר כי גדלה במעברה וכי היא דואגת להתייחס לכולם בצורה שווה. כך במכתבה אל ח"כ דודי אמסלם (הליכוד) שבו התייחסה לדברים שהשמיע נגדה במליאת הכנסת, במסגרתם ייחס לה גזענות כלפי מזרחים. "במעברה שבה נולדתי והשיכון הצפוף שבו גדלתי היו הרבה אמסלמים, ביטנים ועורקבים לצד מוסקוביצ'ים, הרשקוביצים ורביצים", ענתה לו אסתר, "כילדים שיחקנו יחד בשכונה ולמדנו יחד בכיתה, והחברות שצמחה בינינו כילדים חיה ונושמת עד היום, כי בחרנו באהבת אדם ובכבוד לזולת. ככה חינכה אותי סבתי המנוחה שגידלה אותי ואלה הערכים שהולכים איתי לכל אורך הדרך".
אובדן דוחף אותנו לשאיפה מתמדת להשגת שינוי
לאחר פינוי המעברה, אסתר עברה עם משפחתה לשכונת נווה עמל, שכונת פועלים מעורבת מכל קצוות החברה הישראלית – שזכתה לפרסום בשנות ה-90 כשממנה יצא יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. בשנות ילדותה של אסתר השכונה הייתה כור היתוך של ממש. הילדים היו משחקים באבנים, גומיות, פחיות, וצמיגים. משחקים של מי שלא היה להם דברו היה להם המון. בחוץ היה נישא ריח שחיטת התרנגולות, הקרפיונים בגיגיות, והרדיפה אחרי המזון שלא היה.
העוני היה נוכח-נפקד בסביבתה של אסתר. בתיכון הם למדו עם בני הרצליה פיתוח, עולם סוציואקונומי אחר בלשון המעטה. אימה של אסתר, גם היא קפצה במעמדה הסוציואקונומי. מתחתית הסולם, היא התחתנה עם איש קבע וניצול שואה. השכנים ריכלו כי הגרושה הסתדרה. היא עברה לגור איתו בדירה משלהם. אבל אסתר הושארה מאחור, אצל הסבא והסבתא.
סבה הקים מסגרייה קטנה, שם עבד יחד עם סבתה. היא גודלה כבבת עינם. הם החדירו בה את חיבתה למוזיקה, לקריאה, ללמידה ואת הרצון להתקדם. היא הפכה לנערה יפיפייה, שהייתה נערצת מגיל צעיר. היה עליהם לסנן את המחזרים כדי שהיא תתמקד בהשכלה. הם חיו מתוך רצון גדול להעניק לה את מה שלא היה להם ולבתם, ומתוך אבל עמוק על שאיבדו בשואה. חברתה השופטת בדימוס הילה גרסטל סיפרה לימים כמה זה היה נדיר באותה עת, שילדה חיה אצל סבה וסבתה, ולמרות כל זאת כמה אסתר, או "אסתי", כפי שנהגו לכנות אותה, בלטה למרות כל הקשיים בחייה.
החיים שלנו מורכבים מהיצירתי והאנליטי הדרך הנכונה היא לשלב בין שניהם
בבחירתה הצבאית, אסתר שנמשכה מחד ללמידה ולהשכלה ומאידך למוזיקה ותרבות, בחרה לשרת בלהקת פיקוד מרכז בין חברי ההרכב היו זמרים כמו דורית ראובני, אלי גורנשטיין, עוזי חיטמן ורונית אופיר. לימים, אחדים מחברי הלהקה הופיעו גם בטקס מינוייה לנשיאת בית המשפט העליון – עד ששרת המשפטים דאז איילת שקד העירה כי זה הטקס הקסום ביותר שהייתה בו. באותה עת, לא חדלו המתנגדים להפגין בחוץ. זו בדיוק הדיכוטומיה עימה תאלץ אסתר להיאבק כל חייה, עד לימים אלו ממש.
אסתר נמשכה לספרות ומאוד רצתה ללמוד ספרות באוניברסיטה, כשהתייעצה אמרו לה, תלמדי מקצוע, הספרות תישאר אתך כל חייך. מאז אסתר משלבת בין השניים. כתיבה ספרותית ומשפט. כישורי הכתיבה שלה הובילו, בסופו של דבר, גם לקידומה בבית המשפט. פסקי הדין שלה מנוסחים בקפדנות. רהוטים וברורים כשמטרתם שיהיו מובנים לכלל האדם. "קהל היעד של פסק הדין הוא בעלי הדין, שלרוב אין להם השכלה משפטית", הסבירה חיות עצמה, "אנו כשופטים מחויבים לעשות מאמץ כן ואמיתי במטרה להוציא מתחת ידינו מסמך הדובר בלשון בני אדם, שאותו יוכל בעל הדין להבין גם ללא תיווכו של עורך הדין".
היו חברים, רחבי לב ולכו עם האמת שלכם
אסתר התחילה ללמוד באוניברסיטה בשנת 1973 בצל מלחמת יום כיפור. הכיתות היו ריקות. הסטודנטים היו בחזית. קשה היה לדעת מי נהרג ומי נפצע. אסתר נהגה לסכם את השיעורים בכתב יד קריא וברור וסיכומיה הועברו לסטודנטים בחזיתות השונות. חלקם בסיני, חלקם ברמת הגולן וחלקם במחלקות השיקום ברחבי הארץ. רבים מהם נעזרו בה כדי לא לפספס את שנת הלימודים.
בשנת 1974, הסטודנטים ששבו מהמלחמה ומורי הפקולטה יצאו בדרישות לחקיקת חוקה שתגן על הדמוקרטיה. בסטודנטים הוטמעה תפיסה משפטית רחבה שמלווה את אסתר עד היום ויש לה נטייה לפסוק בראייה מאוד רחבה של חוקי היסוד. באותם ימים היא מכירה את דוד (דודי) חיות, השניים מתאהבים במהלך לימודיהם ומתחתנים. דוד הקים משרד עורכי דין, ולזוג נולד שני בנים.
בשנה השלישית באוניברסיטה מתחילה אסתר לעבוד במשרד עורכי הדין של שר המשפטים דאז חיים צדוק, על מנת לממן את הלימודים. קשה להגזים בהשפעתו על מסע חייה. שר המשפטים צדוק גיבה את היועץ שהוביל את חקירות השחיתות בצמרת, שהובילו להתפרקות הממשלה שבה כיהן – פרשת הדולרים של יצחק רבין. זוהי בעצם העשייה המשפטית בה גדלה אסתר. והיא הדוחפת אותה לטענתה עד לימינו.
היו עמוקים, אל תשארו מעל פני השטח
צדוק לימד אותה הקפדה, הוא היה חמור סבר ויכל להחזיר טיוטה חמש, שש או שמונה פעמים. הוא האמין במחקר כמעט אקדמי, סלד מבזבוז זמן, וביקש לרדת לשורש הרציונאל של כל חוק. כל אלה אומצו על ידי אסתר, שהייתה שולטת בכל פרטי המידע וכל המסמכים. לימים, זה הפך אותה לחסרת סבלנות אל מול עורכי דין שאינם מעמיקים.
באמצע שנות ה-80 חייה של אסתר סופגים מפנה משמעותי, מבחינה מקצועית המשרד עובר טלטלה כאשר אחד הבכירים מסתבך בפרשיית בנק צפון אמריקה, ומבחינה אישית היא מאבדת את סבה וסבתה, שהלכו לעולמם. אסתר, אמא לשני ילדים קטנים, בוחרת להצטרף למשרד שהקים בעלה דוד יחד עם גיסו. היא מביאה איתה תיקים וניסיון וממצבת את המשרד כמומחה מטעם חברות הביטוח.
היו דבקים בדרך, ירידה היא פעמים רבות לצורך עליה, אל תרימו ידיים
בשנת 1989 לאחר כמה שנים לצד בעלה במשרד עורכי הדין, מחליטה אסתר להגיש מעמדות לכס השיפוט. היו לה ממליצים רבים מהזירה המשפטית ומהזירה הפוליטית. אולם, היא לא מקבלת תשובה, הזמן חולף והיא כבר מאבדת תקווה, ואז מתקשר אליה מנהל מערכת בתי המשפט – ולמחרת היא מוצבת כשופטת בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב.
במקום לעסוק בבנקים כפי שעשתה כעורכת דין בכירה ומוערכת, היא דנה באי פינוי הגזם המקומי. שש שנים היא מחכה, אדם אחר היה מוותר, חוזר לשוק הפרטי, עוסק בתחומים משמעותייים יותר ומרוויח יותר. עד שבשנת 1996 היא זכתה לקידום לבית המשפט המחוזי.
בימיה כשופטת מחוזית היא נחשבה לשופטת מופנמת, מרוכזת בעבודתה, היא השקיעה, טיפחה, התמקצעה, וחידדה יותר ויותר את פיסת עולמה החברתית והמשפטית. היא לא יודעת שברקע, השופטת דורנר גילתה את הניצוץ שבה. היא קראה את פסקי הדין של אסתר ונפעמה, לאחר מכן, היא מפנה את תשומת ליבו של הנשיא דאז אהרון ברק לכוכבת מתל אביב, שכותבת פסקי דין כאילו הייתה זו מתת האל שלה.
סקרנותו של הנשיא ברק גברה, גם הוא כמוה, סגד למילה הכתובה, לידע המשפטי, לעומק ולאמת הפנימית. הוא ביקש להיפגש עימה מספר פעמים והציגה כ"כישרון מולד, חוש צדק מפותח, חוש לזכויות המתדיינים, כושר ניתוח משפטי מעולה וכתיבה עניינית". כך, נקבע גורלה. בהחלטה מנהיגותית, שמאוד אפיינה את הנשיא ברק, הוא ממנה אותה לעליון בשנת 2003, בתחילה כמינוי זמני ולאחר מכן בשנת 2004 כמינוי קבוע, קצת לפני שמלאו לה 50.
במהלך כהונתה, כשופטת עליון לצידו של הנשיא ברק, השופטת חיות חושבת כמוהו אך פועלת בדומה בגישה של התערבות מידתית, אלא אם מדובר בזכויות אדם. זכויות חשודים, נאשמים, עצירים ואסירים. בזה אין לה פשרות.
תנקטו עמדה, גם אם יש בכך סכנה אפשרית למעמדכם
את היעדר הניסיון במסדרונות משרד המשפטים ובעולם הפולטי הישראלי, כיסתה אסתר במחשבה רעננה, עבודה קשה, דיוק ועומק. היא בחרה לשתוק כששרת המשפטים איילת שקד ניסתה לבטל את שיטת הסניוריטי ולבחור באחרים תחתיה. אולם השבוע, היא החליטה להוריד את הכפפות. ביום חמישי האחרון היא נשאה את נאום חייה, הביעה הסתייגות נחרצת מהמהפכה המשפטית שמתכנן ליישם השר הטרי יריב לוין. אסתר קראה לה “ריסוק מערכת המשפט… משלטון הרוב לעריצות הרוב”.
הדברים היו חדים ונוסחו בקפידה, במחשבת תחילה, תוך מתן דגש לניואנסים הדקים שבהם. הדוגמאות שהביאה היו על זאב זבוטינסקי ומנחם בגין ולא על אהרן ברק. כהרגלה היא הייתה עמוקה ומדויקת.
יש האומרים שאסתר חיות היא ה״רות ביידר גינסבורג של מדינת ישראל״ (לסיפור חייה של רות ניתן לקרוא באתר (הת)חלה לשבת בתגובה הראשונה) אני רואה קווי דימיון רבים בהובלה ובהגנה. אסתר, גרמה לי השבוע לצאת מהשקט שלקחתי על עצמי כחלק מהתחלה של אתגר חדש ולמידה רבה ולחזור לאהבה האדירה שלי לאנשים וחקר האדם.
אני יודעת שלנקוט עמדה, הוא דבר שהרבה מנהלים בכירים נמנעים ממנו ובעיקרם אנשי שיווק, אבל אני חושבת שאין לנו ברירה. גאה שאני עובדת בחברה שנוקטת עמדה וגאה לנקוט עמדה. אומרת תודה לכל מי בוחר לעשות כן, לכל מי שהולך להפגנה הערב, זה העתיד שלנו. לחברותיי מ בונות אלטרנטיבה 2020 בניצוחה של מורן זר שעושות מלאכת קודש ולבעלי שמייצג את הבית המשפחתי במהלך, בתקווה לשינוי.
