(הת)חלה לשביעי באוקטובר – סיפורו של ילד שנולד בירושלים בשנת 1968, גדל על ברכי הציונות הדתית וחלם להוביל קהילות וללמד תורה. הוא שימש כרב במגוון תפקידים, לצד שירותו הצבאי כקצין במילואים בדרגת סגן אלוף. ב-7 באוקטובר השתנו חייו לנצח: שניים מבניו זינקו אל העוטף, נלחמו בגבורה בכניסה לקיבוץ עלומים מול עשרות מחבלים – עד שנפלו בקרב. מתוך השכול הכפול נולד המיזם "הדיבור" למאבק בשיח הרעיל ולחיזוק האחדות. סיפור על איש שהפך את הכאב הכי עמוק לאור הכי בהיר וגם קצת על הכאב האישי שלנו כמשפחה.
״החיים האמיתיים מתחילים כשהתוכניות שלנו מתמוטטות" ג’ון לנון
הרב שמואל סלוטקי נולד בירושלים ביום י"ז בטבת תשכ"ח (18 בינואר 1968). לידתו, שנדחתה בשבוע, מנעה ממנו להיות התינוק הראשון של ירושלים המאוחדת. הוא גדל בלב הציונות הדתית, כשהוריו מזהים בו כישרון ללימוד והבנה עמוקה של המקורות היהודיים.
בצבא שירת כקצין והמשיך בשירות מילואים עד לדרגת סגן אלוף. השירות היה עבורו ביטוי לאהבת הארץ והעם, חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית שלו. הוא למד ברבנות, הוסמך כרב והתמנה לכהן בקהילת "ישראל הצעיר” בשכונת רמות בירושלים, ולאחר מכן כרב של קיבוץ עין הנציב.
התפקידים הרבניים נעו בין פסקי הלכה מעשיים לטיפוח קהילות. בין היתר שימש כדיין בבית הדין לגיור של חיילים בקורס "נתיב" ומנהל הארגון העולמי של בתי הכנסת האורתודוקסיים. הרבנות שימשה עבורו כשליחות במשימה לחבר בין עם ישראל בארץ לבין יהודי התפוצות, לחזק את הזהות היהודית ולטפח אחדות.
”המשפחה היא לא רק דבר חשוב, היא הכל" מייקל ג’יי פוקס
שמואל הקים עם אשתו טלי בית יהודי מסורתי, שהתמלא בשבעה ילדים: אורי, נועם, התאומים ישי ויונתן, אביה, צביקי ושפרה. נועם, הבן הבכור, בילה את רוב שנותיו בקיבוץ עין הנציב. הוא היה ילד אנרגטי ושמח שלא תמיד הסתדר עם מערכות החינוך הפורמליות. כמו אביו, הוא בחר בשירות צבאי משמעותי – בתחילה ביחידת אגוז ולאחר מכן כחושב קרבי בגולני. עם סיום השירות, סיים תואר שני והתחתן, אך נותר קרוב למשפחה.
ישי, התאום של יונתן, בחר בדרך דתית יותר: שירת בסיירת גולני והמשיך כמפקד בחפ"ק סמג"ד. במילואים הוא שירת בחטיבת עודד. על אף ההבדלים, הקשר בין האחים היה חזק: "נועם היה מה שנקרא חילוני, ישי היה דתי", הסביר שמואל, "אבל הערכים הבסיסיים של האהבה לארץ ולעם, עברו אליהם דרך החינוך הביתי".
״לפעמים הכאב הכי גדול שלנו הוא המורה הכי גדול״ אופרה וינפרי
בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, הטיל הטרור הפלסטיני את החשכה הכבדה ביותר שידעה מדינת ישראל. כמפקד במילואים, שמואל ידע שיידרש להתייצב, אבל התאומים לא חיכו לצו 8. כשהדיווחים הראשונים על המתקפה הנרחבת החלו, הם עלו על מדים ומיהרו לעוטף עזה. "הם לא הכירו אף אחד בעוטף", סיפור אביהם מאוחר יותר, "אבל הם יצאו למען עם ישראל".
על פי מצלמות האבטחה, האחים הגיעו לקיבוץ עלומים ב-9:45, יצאו מהרכב ונתקלו בעשרות מחבלי חמאס בכניסה לגדר הקיבוץ. במשך דקות ארוכות הם נלחמו בגבורה, הרגו מחבלים רבים ומנעו את פריצתם לקיבוץ. הם נפלו יחד בקרב.
״רק במקומות הכי קשים אנחנו מגלים מי אנחנו באמת” נלסון מנדלה
במשך חמישה ימים שמואל לא ידע מה קרה לבניו. לאורך התקופה המשיך למלא את תפקידו כמפקד פלוגת סריקה של היס"ר המטכ"לית, היחידה שמטפלת בחללי המלחמה וסריקת השטח לאיתור נעדרים. בזמן שחיפש אחרים וזיהה גופות של נרצחים, הוא עצמו חי בחוסר וודאות מוחלטת לגבי גורל בניו.
הוא היה מודע יותר מכל אדם אחר אחד להיקף הזוועות. בעודו מסייע למשפחות אחרות למצוא ודאות, סימן השאלה המשיך לרחף מעל ישי ויונתן. "זה לא היה הירואיזם", הסביר, "זה היה חלק מהמשימה. עוד משפחות חיכו לתשובות". כשהגיעה הבשורה הנוראית, עולמו נשבר ועוצב מחדש. הוא הבין שהבחירה איך להתמודד עם המציאות החדשה נמצאת בידיו: "ישבנו שבעה ולאחריה התכנסנו כולנו ודנו מה עושים הלאה".
״מתוך הקושי הגדול ביותר מגיחה הגדולה האמיתית" פרידריך ניטשה
טלי הציעה שכל יתר בני המשפחה יישארו בבית בעקבות האסון, אבל בניה חזרו בזה אחר זה על אותה מנטרה: "הדם שלי לא שונה מהדם של החברים שלי לצוות שנלחמים עכשיו, אני חוזר".
שמואל עצמו הוביל בדוגמה אישית. הוא אמר לילדיו: "קבורים פה בהר הרצל שורדי שואה שנלחמו במלחמת השחרור, שחלקם היו מה שנקרא ‘נצר אחרון’, אנשים שכל משפחתם נספתה בשואה – ובכל זאת מתוך ראייה נצחית של עם ישראל, הם החליטו שהם מוכנים למסור את נפשם בשביל תקומתה של מדינת ישראל. אנחנו לא פטורים מזה”.
כך חזרו כולם. שמואל לתפקידו, הבנים – אורי, אביה ויונתן – לשירותם במילואים בצפון, ואוהי ושפרה המשיכו בתפקידיהם האזרחיים החיוניים. עד פסח הגיעה המשפחה ליעד מדהים: יחד צברו 1,750 ימי מילואים, והמספר ממשיך לטפס מאז.
״האמת היא שהדבר הקושה ביותר זה לא ליפול, אלא לקום" וינס לומברדי
שמואל הבין שהעבודה שלו לא נגמרת בשדה הקרב או במחנה איתור החללים. מתוך האבל הכפול, נולדה הבנה שהוא חייב לעשות משהו נגד השבר החברתי שקדם ל-7 באוקטובר ושהתחדש אחריו. "מיד אחרי השבעה ותוך כדי השלושים התחלתי לנסות לטפל בשבר החברתי הקשה שהיינו בו", סיפר. "כהורה שכול, במיוחד פעמיים, ובמיוחד לאור מעשה הגבורה של שני הבנים – ועוד יותר מפני ששניהם אולי מייצגים שני מגזרים שונים בחברה הישראלית – הבנתי שבסיטואציה שהוצבתי בה בעל כורחי אני יכול לעשות משהו".
הוא הקים ביחד עם שותפים את מיזם "הדיבור", שפיתח "מדד דיבור מפלג" שמנטר את השיח של פוליטיקאים ואנשי תקשורת. המטרה לא הייתה לעצור את הדיון הדמוקרטי, אלא לעודד אותו לקחת מסלול בונה במקום הרסני. "המיזם הוא רק הפלטפורמה", הוא מסביר, "הוא יאפשר לחדד את המחלוקות ולדון בהן בצורה הגונה, ראויה ובונה, אבל הוא לא נותן את הפתרון. הוא רק מאפשר את הדיבור".
"ישי ויונתן היו שונים באורחות חייהם, באמונתם ובתפיסתם”, ממשיך שמואל. "הם יצאו ביחד, יצאו להילחם ביחד על עם ישראל, לא על דתיים ולא על חילונים. הם נלחמו ביחד ונפלו בקרב ביחד, דתי לצד חילוני, עם דעות פוליטיות שונות והצבעות מפלגתיות שונות. זה משקף את האחריות של כולנו להתאחד, לאסוף כוחות כדי להיות ביחד".
״הגדולה האמיתית טמונה בכוח לחבק את כל הסתירות שלנו” וולט ויטמן
כשנבחר להדליק משואה בטקס יום העצמאות 2025, שמואל הבין שזו לא הכרה באבלו האישי, אלא באופן בו הפך האבל שלו לכוח בונה. "אני נגד כל המחלוקת סביב הטקס", הוא הצהיר בבהירות, "אני חושב שהטקס צריך להיות ממלכתי, גם אם אני חושב אחרת או מצביע אחרת. בכל ממשלה שהייתה בוחרת ומבקשת ממני להשיא משואה, הייתי מסכים ושמח להצטרף, כיוון שהממלכתיות היא מעבר לדעות הפוליטיות".
בטקס עצמו, כשהעלה את המשואה לזכר כל החללים, הוא הקדיש אותה למאמין ולספק כאחד, לדתי ולחילוני, ובמיוחד למתגיירים שבחרו להצטרף לעם ישראל דווקא בימי הלחימה. עבור איש שאיבד שני בנים ועדיין בוחר לעמוד מעל המחלוקות, זו הייתה הצהרה חזקה על מה שחשוב באמת.
כעת שמואל עובד על פרויקט נוסף: בניית ייעוד משותף והסדרת החיים המשותפים בחברה יהודית ודמוקרטית. במהלך השנה שעברה המשפחה גם חגגה שמחות: שלוש חתונות לבניו, שני נכדים שנולדו, ורגעים של אושר מתוך הכאב. "יש לנו שני חורים בלב", הוא אומר, "לצד המון הרבה פרחים שצומחים מסביב".
״ממעמקי הייאוש צומחת התקווה הכי חזקה" ונסנט ואן גוך
סביב הימים הנוראים של תשפ"ה, ראש השנה ויום הכיפורים והיום שנתיים מאז 7 באוקטובר, דרכו של הרב שמואל מציעה לנו משמעות אחרת לתשובה ותיקון עולם. ביום כיפור אנחנו עומדים במבחן של "כל נדרי": מה נותרו מהנדרים וההחלטות שקיבלנו בשנה שעברה, ואילו נדרים חדשים ניקח על עצמנו בשנה הבאה.
כשאני חושבת על הרב שמואל, אני חושבת על בעלי שנולד בנחל עוז – הקיבוץ שהוא היאחזות הנח”ל הראשונה, שם גדלו ילדים על קו הגבול עם רצועת עזה. מקבוצת הגיל שלו, שלושה כבר אינם. אני חושבת על ליה, בתי שמלאה כל כולה באהבת האחר, שהתחילה השנה שנת שירות.
אני חושבת על היום ההוא בו סבתא נירה, הדסי וחני ספגו את כל הזוועות בביתם בנחל עוז. אומרים שהיינו ברי מזל, שכולם בריאים ושלמים וזה באמת נכון, אבל קשה לתאר עד כמה החיים של כולנו השתנו בשנתיים האלה ועד כמה גופם בריא אבל הנפש כבר לא תחזור.
בימים האלו שנעים בין תקווה גדולה לייאוש, הסיפור של הרב שמואל מלמד אותנו שגם בשעות הכי חשוכות, אנחנו עדיין יכולים לבחור איך להגיב. בניו לימדו אותנו שבשעת מבחן, אחדות עולה על מחלוקת. הוא עצמו מלמד אותנו שגם מתוך האבל הכי עמוק, אפשר ליצור תקווה. בתפילות יום הכיפורים אנחנו אומרים "ובכן תן פחדך על כל מעשיך" – הרב שמואל מגלם את התפילה הזו, לוקח את הכאב הכי אישי ומפקיד אותו בידי הציבור לא כמטען של טינה, אלא כמתנה של תקווה.
אולי זאת ההתחלה האמיתית שלנו לשביעי באוקטובר השנה, שנת אחדות ותקווה, שנה שבה נזכור שלמרות כל המחלוקות, אנחנו עם אחד עם גורל משותף ואהבה גדולה לארץ הקטנה שנתנה לנו הכל ואמן שנראה את כל החטופים איתנו ממש בקרוב.
