(הת)חלה לשבת – סיפור על ילד שנולד במקום שבו החלום האמריקאי כבר מת. המפעלים נסגרו, הסמים השתלטו, והעוני הפך למורשת. אמא שלו שקעה, אבא נעלם, אבל סבתא אחת עם 19 אקדחים ופה מלוכלך – לא ויתרה עליו. היא לימדה אותו שגם כשנולדים בלי סיכוי, אפשר לבחור דרך אחרת. הוא התגייס לצבא, הלך לאוניברסיטת ייל, וכתב ספר שזעזע את אמריקה – כולל את הנשיא טראמפ – שלבסוף בחר בו לסגן שלו. זהו סיפורו של ג’יי די ואנס – מסע מהתחתית של אמריקה אל פסגת כוחה.
—-
הכינוי הרשמי של אוהיו הוא ״מדינת הערמונים״. בפועל, אפשר לקרוא לה מדינת החלודה. בערים רבות כאן ריח המתכת השרופה עדיין תלוי באוויר, כאילו המפעלים שנסגרו לפני שלושים שנה ממשיכים לגנוח בלילות. במידלטאון – עיר שכבר שכחה איך לחלום – נולד ב-1984 ילד קטן, ש"החלום האמריקאי" שלו היה זהה לזה של מיליונים בעיירות דומות: להצליח במקום שבו הוריו נכשלו, ולמצוא דרך החוצה.
הוא נולד בשם ג’יימס דונלד באומן, אבל שמות הם רק תחנות בדרך. כמו הבית, כמו המשפחה, גם הם השתנו שוב ושוב בילדות שסומנה באובדן ובאשמה שלא הייתה שלו. הוא נולד למציאות של אומה עייפה, שניסתה להאמין שוב בסיסמה ״המדינה הגדולה בעולם״. הבעיה בחלום האמריקאי במקומות כאלה היא שצריך לעצום עיניים כדי להאמין בו. אבל ג’יי די לא עצם עיניים – הוא פשוט סירב להפסיק להאמין.
כשג’יי די היה רק פעוט, אביו, דונלד, נעלם. אמא שלו, בוורלי, ניסתה להחזיק חיים יחד בעזרת נישואים מתחלפים והבטחות ריקות. אבל ההתמכרויות היו חזקות ממנה – סמים, אלכוהול, רגעים של אהבה שנמוגו מהר לתוך כאוס. ג’יי די ואחותו לינדזי הפכו לנוודים בתוך הילדות שלהם: מזוודה אחת, בתים מתחלפים, גברים שבאים והולכים. היו תקופות של פחד אמיתי, של מכות, של לילות בלי לדעת איפה ישנו. זה היה עולם בלי יציבות ובלי ודאות, שבו ילד אחד קטן ניסה להבין איך שורדים כשאין על מי לסמוך.
״משפחה היא לא רק מי שנולדת איתו – אלא מי שאתה בונה איתו חיים״ – מייקל ג׳יי פוקס
אבל היה מקום אחד שבו ג’יי די הרגיש מוגן הבית של סבא וסבתא, ״פפאו״ ו״ממאו״. פפאו עבד במפעל הפלדה, ממאו ניהלה את הבית ביד חזקה ובלב עוד יותר חזק. היא הייתה דתייה שלא תמיד טרחה להגיע לכנסייה, אישה קשוחה שידעה לאהוב באותה עוצמה שבה ידעה לקלל. כשהאמא שלו שוב קרסה, ממאו אספה אותו הביתה ואמרה בפשטות: ״אם מישהו ישאל למה – הוא ידבר עם האקדח שלי״. היא לא רק שמרה עליו – היא הצילה אותו.
היא קיללה כמו נהג משאית, התפללה כמו קדושה, ואהבה כמו מי שאין לה זמן לפחד. כשראתה שהוא מתחיל להסתובב עם נערים מפוקפקים, היא הביטה בו בעיניים קרות ואמרה: ״או שאתה מפסיק לראות אותם – או שאני דורסת אותם עם האוטו. ואף אחד לעולם לא ידע״. הוא האמין לה, ובצדק.
אבל מאחורי האיומים הסתתר לב ענק, ולצידו גם פחד עמוק. כשנפטרה, המשפחה מצאה בביתה 19 אקדחים טעונים – מתחת למיטה, בארון, אפילו במגירת הכפפות. זה לא היה אוסף של נשק. זו הייתה הצהרה. כל אקדח היה הבטחה קטנה לעולם שלא ייגע שוב בילד שהיא נשבעה להגן עליו. במקום שבו הכול התפורר, היא לימדה אותו את הדבר החשוב מכולם: שאהבה אמיתית לא תמיד נראית עדינה – לפעמים היא רועמת, רועדת, ומכוונת אל הלב.
״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״ – שלום חנוך
בשנת 2003, כשהרבה מחבריו כבר שקעו בסמים או באבטלה, ג’יי די קיבל החלטה ששינתה את חייו – להתגייס לחיל הנחתים. במקום שבו לא היו חוקים, הוא ביקש משמעת. במקום שבו לא היה בית, הוא מצא אחווה.
הוא שירת ככתב צבאי ונשלח לעיראק ב-2005. לא תפקיד קרבי, אבל כן חוויה שפתחה לו את העולם. שם, רחוק מהרחובות של מידלטאון, הוא הבין לראשונה כמה רחוק אפשר להגיע כשיש סדר, מטרה ואמונה. כשהוא חזר, ממאו כבר לא הייתה שם – אבל מה שהיא החדירה בו נשאר: עמוד שדרה מפלדה ותחושת שליחות.
”החינוך הוא הנשק החזק ביותר שבו אתה יכול לשנות את העולם״ – נלסון מנדלה
אחרי השירות, ג’יי די השתמש במלגת לימודים שהיה זכאי לה בזכות השירות הצבאי כדי ללמוד באוניברסיטת אוהיו סטייט. הילד שגדל בין התמכרויות לאקדחים מצא את עצמו בכיתות פילוסופיה ומדע המדינה – כמצטיין.
משם המשיך לבית הספר למשפטים של ייל. לילד ממידלטאון, זה היה כמו לנחות על כוכב אחר: עולם של כסף, ביטחון עצמי ונטוורקינג – כל מה שלא היה לו מעולם. אבל דווקא שם, בתוך האליטה, הוא מצא את הקול שלו.
בייל הוא מצא לא רק קריירה חדשה – אלא חיים חדשים. שם פגש את אושה, בת למהגרים הודים שגדלה בסן דייגו – שונה ממנו כמעט בכל דרך אפשרית. הוא בא מעיירת פלדה מתפוררת, היא ממעמד ביניים משכיל. הוא נשא עמו זיכרונות של אלימות, היא נשאה שלווה ויציבות. אבל החיבור היה מיידי.
אושה ראתה בו משהו שאף אחד לפני כן לא ראה – לא את הילד השבור ממידלטאון, אלא את האדם שיכול להפוך את הכאב שלו לסיפור. ״היא הבינה שאלות שעוד לא ידעתי לשאול״, הוא כתב עליה מאוחר יותר.
אחרי שסיים את לימודיו ב-2013, ג’יי די ואושה התארסו. בשנה שלאחר מכן הם נישאו בקנטקי – טקס כפול, נוצרי והינדי, שחיבר בין שני עולמות שנראו מנוגדים לחלוטין. באותה תקופה הוא גם קיבל החלטה סמלית: לאמץ את שם המשפחה של סבו וסבתו – ואנס. זו הייתה דרכו לומר תודה לאנשים שהצילו את חייו, ולהשאיר מאחור את הילדות הכאוטית. מהילד הנטוש מגבעות קנטקי הוא הפך לג’יי די ואנס – עורך דין צעיר עם סיפור שכבר התחיל לעורר עניין.
״להיות עצמך בעולם שמנסה כל הזמן להפוך אותך למישהו אחר – זה ההישג הגדול ביותר״ – ראלף וולדו אמרסון
בשנת 2016 חייו השתנו שוב. פיטר תיל, המיליארדר שייסד את PayPal, שמע את הסיפור שלו והזמין אותו להצטרף לקרן ההון סיכון שלו, Mithril Capital. זה היה מעבר חד – מחגורת החלודה לעמק הסיליקון. מהפלדה לסטארטאפים. בדיוק אז, הספר שכתב בשקט בשולי חייו יצא לאור: Hillbilly Elegy (בעברית: ״אמריקה השנייה״). תוך שבועות הפך לרב־מכר, מדריך לאמריקה המבולבלת של 2016. מבקרי ספרות קראו לו ״הביוגרפיה של טראמפ־קאנטרי״, וכלי התקשורת עטו עליו כדי להבין מדוע מעמד הפועלים הלבן מצביע למועמד כמו דונלד טראמפ. תוך זמן קצר ג’יי די מצא את עצמו באולפני CNN ובכנסי TED, מייצג את הקול של אמריקה שנשכחה – מבלי להתכוון בכלל להיות הדובר שלה.
אבל בזמן שכולם הפכו אותו לדובר הלא רשמי של ״אמריקה של טראמפ״, ג’יי די עצמו לא היה בטוח בכלל שהוא מאמין בו. בראיונות באותה תקופה הוא אמר בגלוי: ״אני לא יכול לסבול את טראמפ״. לימים הוא יצטרך להתנצל על האמירה הזאת.
בהמשך הוא יעזוב את מית׳ריל ויצטרף לקרן ״רבולושן״ של סטיב קייס. אבל הרוח היזמית בערה בו, וב-2019 הקים קרן משלו – Narya Capital, על שם “טבעת האש” מספרי ״שר הטבעות״. השותפים: פיטר תיל, מארק אנדריסן, אריק שמידט. אבל בעוד עמק הסיליקון השקיע בעתיד הדיגיטלי, ג’יי די בחר להתמקד באמריקה הישנה – בעיירות, במפעלים, במרכזים הכחולים במפה שנצבעה אדום. הוא אמר אז: ״חדשנות לא אמורה להיות רק עניין של קוד ומסכים. היא צריכה להחזיר כבוד לאנשים שמרימים דברים בידיים״.
”המסע החשוב ביותר בחיים הוא המסע חזרה הביתה״ – ג׳ורג׳ מור
במקביל, הוא ואושה הקימו משפחה שכללה שלושה ילדים, וחיים יציבים בסינסינטי, לא רחוק מהמקום שבו הכול התחיל. ב־2021 הגיע הרגע שבו הסיפור האישי הפך לפוליטי. ג׳יי די ניצל הזדמנות לשנות לא רק את גורלו, אלא את גורל המדינה שלו. אבל היה לו מטען: בעבר הוא תקף את טראמפ בחריפות. אז הוא עשה מהלך שהרעיד את המערכת – הוא התנצל בפומבי. יש שראו בזה כנות, אחרים אופורטוניזם.
אבל טראמפ אוהב סיפורי גאולה, ובפגישה במאר-א-לאגו נתן לו את ברכתו. עם הגיבוי הזה, ג׳יי די ניצח בפריימריז, ובנובמבר 2022 – גם בבחירות הכלליות. הילד ממידלטאון הפך לסנאטור. בינואר 2023 הוא הושבע כסנאטור צעיר בן 38 – פנים חדשות במפלגה שמחפשת דם טרי. מהר מאוד הוא ביסס לעצמו תדמית של לוחם חסר פשרות: נגד ההגירה, נגד האליטות, בעד אמריקה הישנה של המפעלים והמשפחות העובדות.
הוא דיבר באותה שפה של טראמפ – שפה של עמל, של זהות, של ״כולם נגדנו – אבל אנחנו ננצח״. כשטראמפ הכריז בקיץ 2024 על מועמדו לסגן הנשיא, זה כבר לא היה מפתיע: ג׳יי די ואנס, הילד ממידלטאון, הפך ליורש הפוליטי של האיש שאותו פעם תיעב. השאר היסטוריה. בינואר 2025 הוא הושבע כסגן הנשיא ה-50 של ארצות הברית של אמריקה.
היום, כשג׳יי די עומד לצד הנשיא, הוא לא שוכח מאיפה בא. הוא לא שוכח את ממאו – האישה הקשוחה עם 19 האקדחים, שהאמינה בו כשאף אחד אחר לא. הוא לא שוכח את מידלטאון, את הרחובות עם ריח הפלדה השרופה ואת הילדים שלא מאמינים שיש להם סיכוי.
שבוע שעבר הוא הגיע לישראל בביקור רשמי ראשון כסגן הנשיא, כחלק ממאמצי ממשל טראמפ לחיזוק הסכם הפסקת האש בעזה. גם בירושלים, הרחק ממידלטאון, הוא הראה שעדיין יש בו את אותה נחישות של הילד שלא פחד לומר את מה שצריך – גם כשהדרך מסוכנת.
