(הת)חלה לשבת – ספור על נער, שנולד עם ניוון שרירים, כשהיה בן שלוש עשרה הוא זכה בבג"צ, כנגד משרד החינוך והיישוב מכבים-רעות על שלא היה נגיש וזכייתו היוותה בסיס לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. הוא התנדב לצבא וסיים כחייל מצטיין, נבחר להיות יו״ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת״א, היה האדם הראשון בישראל עם מוגבלות שהצליח להיבחר בבחירות אישיות ולעמוד בראש גוף ציבורי שאינו קשור לזכויות אנשים עם מוגבלות, היה מנכ״ל של איגוד השחקנים בישראל, יו״ר חברת ג׳וב טוב, יו״ר של חברת האחזקות איסתא הנסחרת בבורסה, היה שותף מנהל בקרן השקעות האימפקט של משפחת חשין ובמהלך הקורונה הקים יחד עם שותף קרן השקעות הון סיכון עם ייעוד חברתי או סביבתי.

אותנטיות זה להכיר בערך העצמי מחד ולא להתבלבל ממחמאות מאידך. להיות אמיתי בכל מה שאתה עושה. לשמור על איזון בין בטחון עצמי לבין ביקורת עצמית

שחר בוצר נולד בשנת 1982 בירושלים. אביו דוד, היה סא״ל בחיל הקשר וכיום עורך דין ואמו לאה עבדה במשרד הבריאות וכיום היא מנהלת אדמיניסטרטיבית של בית החולים שער מנשה. אמו היא גם יזמת חברתית והקימה את בית הקפה הראשון הקהילתי בתוך בית חולים לבריאות הנפש שעובדים בו החולים עצמם.

לשחר – שתי אחיות. טל, סיימה לימודי רפואה ובימים אלו מתחילה את ההתמחות. ואור, מנהלת לשכה במכון גרטנר בבית החולים שיב"א. שחר נולד עם מחלת ניוון שרירים, המתבטאת בחולשה בגפיים, ואינה מאפשרת לו לעמוד על רגליו. מילדותו הוא התנייד בכיסא גלגלים.

אבא שלו, דוד, לימד אותו לחשוב אסטרטגית, לתכנן כמה מהלכים קדימה, להפעיל שיקול דעת וקור רוח גם ברגעי משבר ולא להתבלבל ממחמאות שמקורן ברגשות חמלה הקשורות בגלל היותו נכה.

אמא שלו, לאה, לימדה אותו לקחת כל קושי בפרופורציות, להסתכל על חצי הכוס המלאה, להיות כל הזמן בעשייה ויצירה, לעוף על עצמו ולאהוב את עצמו. היא העניקה לו בטחון. למרות היותו חריג בנוף היא גרמה לו להאמין בעצמו. שחר טוען כי הוא השילוב בין תפיסת העולם שהעניקו לו הוריו, שילוב בין בטחון עצמי מופרז וביקורת עצמית מופרזת.

הנכות והקושי הם לא יותר רלוונטיים בעשייה שלך מאשר צבע השיער של ילד ג'ינג'י

נקודת המוצא של הוריו הייתה שהיותו נכה רלוונטית באותה מידה אם צבע שערו היה ג'ינג'י – דהיינו לא רלוונטית כלל ועיקר. אף פעם לא עשו לו הנחות בעזרה בבית, בשיעורי בית או בשום מטלה אחרת.

בשנת 1991 עברה המשפחה להתגורר ביישוב מכבים-רעות. היישוב היה אז בשלבי הקמה, והמבנים הציבוריים בו היו אמורים להיבנות כשהם מונגשים מראש לאנשים עם מוגבלות. ובפועל, זה לא קרה. שחר והוריו יצאו למאבק נגד המועצה המקומית. המאבק הסתיים בנצחונם ואף הווה פסיקה תקדימית בבית המשפט העליון, "בג"ץ בוצר״ – בעקבותיו חויבו כל מוסדות החינוך בארץ להיות מונגשים.

המשפחה נלחמה בכל הכוח, דוד אביו של שחר ייצג אותו בעתירה בבג״צ, והדבר הביא אותו בתום הקריירה הצבאית להתחיל לימודי משפטים בגיל 40 ולאחר מכן הקים משרד עורכי דין. למאבק הזה הייתה כנראה גם השפעה עמוקה על שחר והובילה את המשך הקריירה שלו ובחירתו בהשקעות אימפקט.

בשנת 2000 הוא התנדב לצה"ל, שירת כטכנאי בפיקוד העורף. לאחר מכן, החל בלימודי כלכלה וראיית חשבון באוניברסיטת תל אביב. במקביל, הוא מונה לראש מחלקת הסברה ולאחר מכן ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. שחר רשם היסטוריה נוספת בכך שהוא היה הנכה הראשון שנבחר לעמוד בראש ארגון ציבורי שאינו של אנשים בעלי מוגבלות. כיו״ר אגודת הסטודנטים הוביל מאבקים חברתיים כמו איגוד מנקות האוניברסיטה ומצד שני כיהן כדירקטור בחברות הבנות העסקיות של האגודה. באותה העת הוא היה בטוח שזה התפקיד הטוב ביותר בעולם עבורו. זה שילב את שני העולמות שלו, החברתי והכלכלי.

דוגמא אישית מפתח להצלחה ארוכת טווח

יום אחד הוא קיבל מכתב זועם מסטודנטית בשם מירי, שלמדה עבודה סוציאלית, ובו השאלה מדוע האגודה לא מטפלת בבעיות הנגישות באוניברסיטה. נושא הנגישות בער במירי עוד לפני שהכירה את שחר, למרות היותה ללא מגבלה פיזית. כשפנתה כלל לא ידעה ששחר אדם עם מוגבלות.

שחר השיב לה, את רוצה – אז תעשי. תבואי להקים פרויקט חברתי סביב זה ותקבלי תקציב, וכך היה – מירי שימשה דוגמא אישית והקימה תפקיד של רכזת נגישות והצליחה לקדם מאוד את הנושא. כיום מירי מנהלת משאבי אנוש באיל"ן בית נועם, וכעבור 14 שנה הם נשואים עם שלושה בנים (נבו, ינאי וארד).

ב-2011, החליט לקחת על עצמו את תפקיד מנכ"ל את שח"ם, ארגון השחקנים. בשח"ם חיפשו משהו שינהל בשמם מו"מ ומאבקים ושמעו על פועלו באגודה והוא הבטיח למירי שאחרי כל השנים ירגיע קצת. זה לא קרה.

במקביל הוא גם כיהן כיו"ר של ג'וב טוב, חברת מיקור חוץ והשמה בבעלות אגודת הסטודנטים, שבה הוביל תהליך של הבראה ומכירה. אחרי המכירה קיבל טלפון מאיסתא ליינס, שמו כבר הלך לפניו. הוא התחיל כדירקטור ועבר להיות היו"ר. הוא נכנס לתפקיד כאשר שווי החברה היו כרבע מיליארד ש"ח וכאשר סיים את התפקיד – החברה נסחרה בשווי של כמיליארד ש"ח.

ב-2014, הוא פגש את ארל'ה כהן, השותף של יואל חשין בקרן 2B-Angles. הפגישה התארכה והקליק המקצועי נוצר. במהלך הפגישה סיפר ארל'ה לשחר כי חשין עומד להקים קרן שתשקיע בסטארטפים עם מטרה ואימפקט חברתי ושתשרת לא רק את מטרת בעלי המניות שלה אלא של כלל מחזיקי העניין. וזה סלל את דרכו של שחר להצטרף ליואל ולהקים כשותף מנהל את קרן 2B-Community, הרעיון מאחורי הקרן – הרצון לעשות טוב וגם להביא לתשואה על ההשקעה.

התמודדות זה דבר בונה. לא צריך לחשוש מהתמודדויות. "מה שאני היום הוא אוסף כל החוויות שחוויתי בחיים שחלקן היו מדהימות וחלקן היו לא פשוטות"

ב-2015, מירי נכנסה להיריון, הם שמחו לגלות כי מדובר בבת, בשבוע 39 פלוס חמש, הגיעו למיון עם צירים מוקדמים, לא ידעו כלל כי קיימת איזשהו בעיה בהריון, הכל היה תקין. זו הייתה "לידה שקטה" אחרי לידה רגילה. אלו היו ימים של קשים והתמודדות עם צער עצום. מאז נולדו להם עוד שני בנים נפלאים. שחר טוען כי אנשים חוששים מהתמודדויות, אולם מה שהוא היום זה אוסף כל החוויות שחווה בחיים שחלקן היו מדהימות וחלקן היו לא פשוטות וזה מה שהכין אותו להתמודד עם כל מה שנקרה בדרכו.

המסר החינוכי של שחר – חשוב להבין כי אם ילד עבר חוויה לא פשוטה מתלווה אליה מועקה שאתה חש כהורה, לצד זה חשוב לזכור שההתמודדות עם הקושי בונה אותו לעתיד ואם הכל קל ופשוט אז הוא לאו דווקא יגיע מוכן לחיים.

ב-2016 עדיין כיהן שחר במקביל כיו"ר איסתא וכשותף מנהל B-Community2 הוא היה בלחץ בעבודה בגלל מספר עסקאות שרצה לסיים כשחש לפתע כאב קל בצד שמאל, כהרגלו הוא התעלם, ורק אחרי משא ומתן השתכנע להיבדק. הוא עבר אירוע לבבי, עבור אנשים החולים במחלת ניוון שרירים, שמרבית החולים בה לא שורדים מעבר לגיל 20, זה אירוע מאוד מסוכן. שחר ראה בכך הוכחה שהוא אנושי… והחליט לסיים את הקדנציה השנייה שלו באיסתא ולהתמקד אך ורק בהשקעות.

כדי להצליח אתה צריך לבנות אסטרטגיה ולהיות מפוקס, ממושמע ועקבי לא לחשב מסלול מחדש כל יומיים.

בתקופת הקורונה שהה שחר תקופה של 11 חודשים בבית, בגלל שהוא בקבוצת סיכון. כל בני משפחתו לא יכלו לצאת מהבית. תוך כדי זה, הוא החליט להעז ולעזוב את הקרן, ולהקים קרן חדשה Good Company – קרן השקעות הון סיכון עם ייעוד חברתי או סביבתי. הקרן הוקמה בשותפות עם חברו ושותפו עידו פישלר, והיא משקיעה בסטארטאפים בשלבים מוקדמים עם מיקוד בטכנולוגיות שפותרות את הבעיות החברתיות או הסביבתיות הגדולות של העולם (חקלאות, אנרגיה, בריאות דיגיטלית, עבודה, לימודים וכו').

שחר טוען כי 2020 הייתה אחת משלוש השנים הטובות בחייו, מבחינת כמות הימים המאושרים, זה משהו שאתה יכול להגיד רק בדיעבד. מירי והוא היו כל הזמן בבית, שניהם עבדו משרה מלאה במשמרות עד הלילה, ממציאים את עצמם מחדש בכל שבוע עבור הילדים, מבלים עם הילדים כמו שאנשים מבלים עם הנכדים, מתגבשים בינם לבין עצמם כמו טיול קרוואנים רק בלי הקראוון ובלי לנסוע. כמו סדנא לניקוי רעשים. חוויה מטורפת.

הוא מצא את עצמו מתמקד בהשקעות טכנולוגיות בשלב מוקדם בו אתה מלווה יזמים בתחילת הדרך ויש לך השפעה משמעותית על בניית החברה. הוא טוען כי זה החיבור בין כישרון והתשוקה שלו להיות יוצר שינוי.

נראה שזה קשור לעובדה שבילדותו התבונן הרבה מהצד והיה צריך להפעיל אחרים לעשות דברים, הוא הפך להיות קורא אנשים וסיטואציות. הוא טוב בלמקד ולהציע פתרונות, לנהל תהליכים כמה צעדים קדימה ולא חש חובה להיות המפקד. אין לו כל צורך בקרדיט.

בחיים צריך הרבה אומץ, תכוונו הכי גבוה, מקסימום תגיע לאמצע

כל המהות של שחר היא אומץ. בזמן הקורונה הוא עזב בית טוב וחם בקבוצת 2B כדי לגייס קרן חדשה, כאשר הוא כבול לבית, דרך הזום, ואולי בתקופה הקשה ביותר לגיוס.

היותו אדם עם ניוון שרירים מבחינתו אינה הסיפור שלו. הוא לא מעוניין שיעריכו אותי אדם עם מוגבלות. מעניין אותו שיעריכו אותו כאיש עסקים שהוא במקרה גם עם מוגבלות. בתחום אנשים עם מוגבלויות הוא פעיל כיום רק בהרצאות בהתנדבות לילדים עם מוגבלות ומדבר על האמונה שלו שכבוד הוא מתנה שאדם נותן לעצמו. כל השאר כבר יגיע.

שחר הוא אחד האנשים המעניינים והאמיצים שפגשתי בעת האחרונה. כולנו צריכים אומץ לעבור את הימים שאנו עוברים השנה בכל כך הרבה תחומים, שחר מזכיר לנו שהתמודדויות הן הדבר שבונה אותנו למי שאנחנו ובאיזו חברה אנחנו רוצים לחיות.

תודה לסלאם שרקייה  המדהים שהכיר לי את שחר בוצר. לשחר על הזמן, ההשקעה ועל הרגעים של חשיבה שהוא גרם לי.