(הת)חלה לשלום – זהו סיפורו של ילד שנולד בברונקס עם חלום פשוט: להצליח. לבנות משהו גדול. להיות מישהו. הוא עבד קשה, בנה אימפריית נדל״ן והפך לאחד מאילי המקרקעין הבולטים של ניו יורק. ואז, בדיוק כשנראה היה שהשיג הכל, הגיע הרגע ששבר את עולמו – בנו אנדרו נפטר ממנת יתר בגיל 22. סטיב וויטקוף לא קרס. הוא הפך את הכאב האישי למנוע של חמלה ושליחות. שנים אחר כך, לא עוד רק איל נדל״ן – אלא שליחו של הנשיא טראמפ למזרח התיכון, האיש שהוביל שני מהלכים דיפלומטיים היסטוריים: בינואר 2025 השיג את שחרורם של 33 חטופים ישראלים, ובאוקטובר אותה שנה השלים עסקה נוספת שהחזירה 20 חטופים חיים. בערב של 11 באוקטובר, מול מאות אלפים בכיכר החטופים, הוא אמר בקול רועד: “חלמתי על הלילה הזה״ זה סיפורו של אדם שלמד שהצלחה אמיתית לא נמדדת במה שאתה לוקח – אלא במה שאתה נותן.

״החלום הוא לא מה שאתה רואה בשינה, החלום הוא מה שלא נותן לך לישון” – א.פ.ג’יי עבדול כלאם

סטיב וויטקוף נולד ב־15 במרץ 1957 ברובע הברונקס שבניו יורק, למשפחה יהודית צנועה. אביו, מרטין, עבד כיצרן מעילי נשים, ואמו, לויס, הקדישה את חייה לגידול הילדים. כשהיה ילד עברה המשפחה ללונג איילנד, לעיירות בולדווין הארבור ואולד ווסטברי, שם גדל והתחנך. כבר בגיל צעיר ראה סטיב כיצד אביו עובד ימים ארוכים כדי לפרנס את הבית, וחלם לעצמו עתיד אחר – לא רק להסתדר, אלא להצליח באמת. הוא רצה לבנות משהו גדול, משהו שיישאר אחריו.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, סטיב המשיך לאוניברסיטת הופסטרה שבלונג איילנד, שם השלים את התואר הראשון שלו, ולאחר מכן המשיך ללימודי משפטים. עם קבלת הרישיון לעריכת דין הצטרף למשרד עורכי הדין ״דרייר אנד טראוב״, אחד המשרדים המשפיעים בניו יורק באותם ימים. בין לקוחותיו הראשונים היה צעיר כריזמטי ושאפתן בשם דונלד, בנו של איל הנדל״ן פרד טראמפ. זו הייתה תחילתה של ידידות יוצאת דופן – שהפכה להרבה יותר מקשר עסקי. ידידות שנמשכת עשרות שנים, ומבוססת על כבוד הדדי, סבלנות ובעיקר נאמנות נדירה.

אחת האנקדוטות שהשניים אוהבים לספר מתארת כי בראשית היכרותם טראמפ מצא את עצמו יום אחד בלי מזומן, וסטיב הציע לשלם עבור הכריך שלו. מחווה קטנה – שהפכה לסיפור מכונן בתחילתה של חברות בת ארבעה עשורים.

״אי אפשר לדעת מה צופן העתיד – אבל אפשר ליצור אותו״ – ד״ר דניס גבור

את דרכו בעולם הנדל״ן החל סטיב בשנות ה־80 לצד עורך הדין לורנס גלוק, כששניהם רכשו בנייני דירות מוזנחים בשכונות הארלם והברונקס – השקעות צנועות שדרשו סבלנות, תעוזה ואמונה בפוטנציאל לטווח ארוך. לאחר שהדרכים נפרדו, סטיב התמקד ברכישת בנייני משרדים בניו יורק, בעיקר נכסים שנמכרו במחירים נמוכים בעקבות התרסקות שוק הנדל״ן בסוף אותו עשור. אחד הצעדים הבולטים בדרכו לפסגה היה רכישת בניין וולוורת’ ההיסטורי בשנת 1998, בעסקה של 137.5 מיליון דולר, שהפכה אותו לשם מוכר בענף. ההנפקה שתכנן אמנם בוטלה עם קריסת השוק, אך הוא התאושש במהירות, הקים את קבוצת ויטקוף והתרחב לבנייה למגורים ולפרויקטי שיקום. כיום מוערך הונו בכ־500 מיליון דולר, והוא מחזיק 51 נכסים בניו יורק, מיאמי ולונדון.

אך ההצלחה הכלכלית לא הגנה על סטיב מהמכה הקשה ביותר בחייו. בשנת 2011 איבד את בנו אנדרו, בן 22 בלבד, לאחר שמצא את מותו ממנת יתר של אופיואידים. אנדרו, צעיר מלא חיים שנאבק בהתמכרות קשה, שהה במוסד גמילה יוקרתי – אך כשל מערכתי חמור במעקב אחריו הוביל לטרגדיה בלתי נתפסת. סטיב ואשתו לורן הגישו תביעה נגד המוסד, לא מתוך מניעים כלכליים, אלא כדי להבטיח שמשפחות אחרות לא יחוו את אותו אובדן הרסני.

מותו של אנדרו היה נקודת מפנה בחייו של סטיב: הרגע שבו הבין שיש דברים חשובים יותר מהצלחה עסקית או מעושר חומרי. מאז הקדיש חלק ניכר מזמנו ומשאביו למאבק במגפת האופיואידים בארצות הברית, והפך לקול ציבורי משמעותי בנושא. הכאב האישי עיצב את דמותו – הפך אותו לאדם שמקשיב, שמבין את הסבל האנושי לעומקו, ויודע להזדהות עם כאבם של אחרים כאילו היה שלו.

לפני מותו, אנדרו ענד במשך שנים שרשרת מגן דוד על צווארו – סמל אישי שהפך לחלק ממנו. כשסטיב פגש את עידן אלכסנדר, שורד השבי הישראלי שחזר לישראל במאי 2025, הוא העניק לו את השרשרת הזו. עידן היה בן 22 – בדיוק בגילו של אנדרו כשנפטר. “אתה תעשה כבוד גדול לבן שלי אם תענוד אותה״ אמר לו סטיב בעיניים דומעות. זו הייתה מחווה פשוטה אך מצמררת, שהמחישה כיצד הכאב האישי שלו הפך לגשר של הזדהות עם כאבם של אחרים. עבור סטיב, זו לא הייתה רק מתנה – זו הייתה דרך להמשיך את זכרו של אנדרו, באמצעות מעשי חסד ואמפתיה כנה.

״אתה לא צריך להיות נהדר כדי להתחיל, אבל אתה צריך להתחיל כדי להיות נהדר” – זיג זיגלר

בנובמבר 2024, זמן קצר לאחר שנבחר לנשיאות ארצות הברית בפעם השנייה, מינה דונלד טראמפ את חברו הוותיק לשליחו המיוחד למזרח התיכון. עבור רבים זה היה מינוי מפתיע: סטיב מעולם לא כיהן בתפקיד דיפלומטי ולא היה לו ניסיון פוליטי פורמלי. אך טראמפ ראה בו משהו אחר – אינטואיציה חדה, יכולת מו״מ טבעית, לב פתוח ובעיקר נאמנות בלתי מתפשרת בת ארבעה עשורים.

המשימה הראשונה של סטיב כשליח המיוחד למזרח התיכון הייתה אחת הרגישות והמורכבות ביותר שיש לעולם הדיפלומטיה להציע: לנהל משא ומתן בין ישראל לחמאס על החזרת החטופים. זה היה תהליך ארוך, מתיש ורווי מתחים. סטיב טס שוב ושוב בין ריאד, דוחה, קהיר וירושלים, בניסיון לגשר על פערים עמוקים בין צדדים שמתקשים לבטוח זה בזה. הוא פעל ללא שכר, מימן את נסיעותיו בעצמו, והסתמך על צוות מצומצם ואמין. מבחינתו זו לא הייתה משימה פוליטית או יחסי ציבור – זו הייתה שליחות אישית. הוא ראה את המשפחות, שמע את הסיפורים שלהן, והרגיש את כאבן.

בכל פגישה עם משפחות החטופים, סטיב לא התנהג כדיפלומט רשמי ומרוחק – אלא כאדם שמקשיב. הוא ישב איתן, בכה איתן, והבטיח שיפעל ללא לאות. ובינואר 2025, אחרי חודשים ארוכים של משא ומתן מפרך, הוא הצליח לעמוד במילתו: הסכם הפסקת אש דרמטי הוביל לשחרורם של 33 חטופים ישראלים – חיים וחללים. זו הייתה עסקה מורכבת במיוחד, שכללה שחרור אסירים ביטחוניים פלסטינים, נסיגה חלקית של כוחות צה"ל והכנסת סיוע הומניטרי לעזה. ההסכם בוצע בשבע פעימות שבועיות, ובכל אחת מהן היה נוכח בשטח, מוודא שהכול מתבצע כנדרש, משוחח עם המשפחות ומחזיק להן את היד ברגעים הקשים והמרגשים ביותר.

אך המשימה לא הסתיימה בינואר. עשרות חטופים עדיין הוחזקו בעזה, ומשפחותיהם המשיכו להיאבק – ברחובות, בבתי המשפט ובכיכר הציבורית. סטיב לא עזב אותן. הוא המשיך לטוס בין בירות המזרח התיכון, לקיים שיחות, לתווך וללחוץ. במאי 2025 הציג מתווה חדש לעסקה נוספת, אך חמאס דחה אותו, והמשא ומתן נמשך חודשים ארוכים. בכל פעם שהמו״מ נקלע למבוי סתום, סטיב ועמיתו ג׳ארד קושנר התעקשו: “נבנה תוכנית חדשה, ננסה שוב”. באוקטובר 2025, לאחר מאמצים אינטנסיביים ומתמשכים, הושגה לבסוף פריצת דרך – עסקה נוספת – הפעם כולם חוזרים, בפעימה אחת. העסקה שגרמה לכולנו לחזור לנשום.

״החיים מאוד מעניינים – בסוף, כמה מהכאבים הגדולים ביותר שלך הופכים להיות מקורות הכוח הגדולים ביותר שלך“ דרו ברימור

בערב 11 באוקטובר 2025, יומיים לפני שחרור החטופים, עלה סטיב לבמה בכיכר החטופים בתל אביב מול כ־400 אלף איש, לצד ג׳ארד קושנר ואיוונקה טראמפ. “חלמתי על הרגע הזה,” אמר בקול רועד. “הלבבות שלנו פועמים כאחד למען שלום, אחדות ותקווה”. הקהל הריע. “אנחנו כאן – יהודים, נוצרים ומוסלמים – חוגגים משהו שאמרו שהוא בלתי אפשרי״.

ואז פנה למשפחות: “האומץ שלכם הזיז את העולם”. לרגע אחד, קולו נשבר. “אני מרגיש את אנדרו איתי כאן”. אב שכול מול עם שלם שמנסה להחזיר את ילדיו – וזה הרגע שבו כולם הבינו: הוא לא כאן בשביל כבוד. הוא כאן כי הוא יודע איך זה מרגיש לאבד.

”חושך אינו יכול לגרש חושך, רק אור יכול לעשות זאת” – ד״ר מרטין לותר קינג ג׳וניור

ביום שבת, 12 באוקטובר 2025, ירד סטיב לשטח. יחד עם מפקד פיקוד המרכז של צבא ארה״ב, גנרל ברדפורד קופר, והרמטכ״ל אייל זמיר, הוא סייר במוצב צה״ל ברצועת עזה כדי לוודא שהנסיגה הושלמה בדיוק לפי ההסכם. הוא לא היה שליח מנותק בוושינגטון – הוא היה שם, על הקרקע, עד הרגע האחרון.

יומיים לאחר מכן, בבוקר ה־13 באוקטובר, זה קרה: 20 החטופים החיים שבו הביתה, 736 ימים אחרי שנחטפו. מתן צנגאוקר, מקסים הרקין, שגב כלפון, יוסף חיים אוחנה, נמרוד כהן, אבינתן אור, אביתר דוד, איתן הורן, דוד קוניו, אריאל קוניו, אלקנה בוחבוט, בר קופרשטיין, רום ברסלבסקי ואחרים – כולם חצו את הגבול חזרה לישראל. מדינה שלמה עצרה ונשמה.

“תהיתי אם אי פעם אזכה לראות את היום הזה”, אמר סטיב בהתרגשות. “עשרים משפחות ניצלות מהכאב הבלתי נסבל של אי־הוודאות. אבל גם ברגע הזה, הלב שלי עם אלו שיקיריהם לא ישובו״.

באותו יום נחת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בישראל לביקור בזק. הוא הגיע לנתב״ג, נפגש עם משפחות החטופים ועלה לנאום במליאת הכנסת. “אחרי כל כך הרבה שנים של מלחמה וסכנה – השמיים רגועים היום,” הכריז טראמפ. “החטופים חזרו! זה מרגיש כל כך טוב להגיד את זה״. בנאומו שיבח את סטיב על ניהול אחד המשאים והמתנים המורכבים בתולדות האזור. “זה יכול להיות הדבר הכי גדול שבו הייתי מעורב אי פעם”, אמר הנשיא.

***

כשאני חושבת על סטיב וויטקוף, אני רואה אדם שעבר דרך אש ויצא ממנה עם לב שלם יותר. הוא הצליח בעסקים, איבד את מה שהכי חשוב לו, ועכשיו הוא משתמש בכאב הזה כדי לעשות משהו שמשנה את העולם. הוא לא מושלם, הוא לא תמיד מצליח בכל, אבל הוא ממשיך לנסות – לא בגלל הכבוד או הפרסום, אלא כי יש בו טוב לב אמיתי.

כשהוא עמד על הבמה בכיכר החטופים, סטיב לא דיבר על ההצלחות שלו או על המשא ומתן המורכב. הוא דיבר על האומץ של משפחות החטופים, על התקווה שהן נשאו, ועל הכאב שהוא מכיר כל כך טוב. הוא ידע שהמאבק עוד לא נגמר לגמרי – שיש עוד חטופים חללים שצריך להחזיר, שיש משפחות שעדיין ממתינות. אבל הוא גם הבין שכל צעד משנה, שכל חטוף שחוזר הביתה הוא ניצחון של התקווה על הייאוש.

איש עסקים שהפך למנהל משא ומתן, אב שאיבד בן והפך את הכאב לחמלה, ואדם עם לב טוב שמאמין שאפשר לשנות את העולם אם רק לא מפסיקים לנסות. האיש שעמד מול מאות אלפי ישראלים ואמר: “חלמתי על הלילה הזה” – ועשה את החלום הזה למציאות. האיש שהבין שההצלחה האמיתית לא נמדדת בכסף או בכבוד, אלא בהשפעה על חיים של אנשים, בכמה אנשים הצלחת להחזיר הביתה, בכמה דמעות של שמחה גרמת לזלוג, ובכמה משפחות חיבקת כשהיה להן הכי קשה.

זו המתנה הכי גדולה של סטיב – היכולת שלו להפוך כאב אישי למעשה של חסד קולקטיבי, להפוך אובדן לתקווה, ולהיות שם בשביל אחרים בדיוק כפי שהיה רוצה שמישהו היה שם בשבילו.

ולסיום – תודה.

תודה לכל מי שפעל, תמך, נתן מעצמו, ולא היסס לעצור את חייו ולו לרגע כדי לעזור – לחטופים, למשפחות, לחיילים,לחללים ולכולנו.

תודה לכל החברות, שתרמו, שעשו שנרתמו, שהבינו שערכים בונים מותגים ויש להן כוח שזה בדיוק הזמן להשתמש בו ולתת חזרה.

תודה לאיש שלי ולנסיכה שלנו, שבמשך שנתיים לא ויתרו – נאבקו למען החטופים ולמען הקהילה שלנו בנחל עוז עם לב פתוח ואמונה חזקה.

אני כל כך גאה בכם, על האומץ, על היכולת לראות את האור גם כשנדמה שאבד.

ועל כל מערבולת הרגשות שחווינו בשבוע האחרון – חשוב לזכור: זה עדיין לא נגמר. לא עד שהכולם כאן.

אסיים במשפט שליווה אותי כל המלחמה הזו ומתאים בדיוק לסיפור של סטיב וגם של כולנו:

״משימתו של האדם הבוגר היא לשאת את העצב ביד אחת, ואת ההודיה ביד האחרת. ולתת להם למתוח ולגדל אותו. כמה צער אוכל להחיל? זוהי מידת ההודיה שתהיה בי. אם אשא רק את הצער אנטה לכיוון הייאוש. אם תהיה בי רק ההודיה זו תהיה קלישאה ולא אפתח חמלה וצער לסבלם של אחרים. הצער גורם ללב להיות רך וזורם, כך מתאפשרת החמלה״. פרנסיס וולר.