(הת)חלה לחג – סיפור על ילד שגדל בקיבוצי העוטף. בגיל 14 הוא צופה בסטודנט שמת מפצעיו כתוצאה מפגיעה ישירה. אחרי השירות בצה"ל הוא מכיר את אהבת חייו. במבצע צוק איתן הוא מקים את תנועת "דור הקאסמים" במטרה לעורר שיח סביב המצב בעוטף עזה. הוא הבין שזה רק עניין של זמן עד שהטילים של חמאס יגיעו גם לתל אביב. זו הופכת לתנועה אדירה, שגם עוזרת לחיילים קשישים, ניצולי שואה ומשפחות קשות יום – אך לאחר עוד סבב לחימה הוא מחליט לפרוש ממעורבות ציבורית. הוא מסיים תואר וממשיך לתואר נוסף, ובמקביל מקים עם שני אחיו עסק לייצור אריזות בעץ. המשפחה שלו מתרחבת עם לידת בתו. אשתו נכנסת להיריון שני, ובבוקר ה-7 באוקטובר הוא פחד שהיא תלד בממ"ד. אחיו שולח לו הודעה ומספר שמחבלים נמצאים אצלו בתוך הבית. רק כמה ימים לאחר מכן הוא יגלה שהוא נחטף לעזה. הוא יוצא למסע הסברה חובק עולם, עד שמגיעה הבשורה הקשה שאחיו נורה למוות בטעות על ידי כוחות צה"ל. הוא מקים עמותה על שמו של אחיו ומבטיח לו שיעשה כל מה שיוכל לתקן. כך הוא מקים את "קומו", שגרמה לכולנו לחוש כאב ותקווה בטקס הלאומי. המטרה הבאה שלו: להחזיר את התקווה והכוח לעם שלנו.
"למי שאין תקווה אין צער" ויליאם שייקספיר
זו הייתה השנה הארוכה ביותר בחיינו. זו גם הייתה השנה הקצרה ביותר. אירועים שיכולים למלא עשור של משדרי חדשות נחתו אלינו בתוך זמן קצר, לפעמים בתוך יממות ספורות. היו כמה אירועים כאלה, שלא נשכח לעולם. הבוקר של ה-7 באוקטובר, הנאום של ביידן, חזרת הילדים בעסקת החטופים בנובמבר 2023, הרצח המזעזע של ששת החטופים באוגוסט 2024, ושחרורם של ארבעת החטופים במבצע ארנון. גם האירוע הטרגי שבו נורו למוות בטעות שלושה חטופים על ידי כוחות צה"ל בסג'עייה נחרת בזיכרוננו. באותו אירוע נהרגו סאמר אל-טלאלקה, בן 25 מחורה שעבד במדגרה בניר עם; יותם חיים, בן 28 מכפר עזה; ואלון שמריז, אף הוא מכפר עזה.
הכל מתגמד מול הטרגדיה הנוראית של משפחת שמריז, אבל מתוך מותו של אלון נולדו ניצוצות של תקווה, כשאחיו יונתן הקים עמותה שנקראת על שמו. זוהי סיפורה, זהו סיפורו, ובהרבה מובנים זה הסיפור של כולנו. יונתן שמריז נולד בקיבוץ משמר הנגב. כשהיה בן 3 עברה המשפחה לכפר עזה. הוא היה הבכור בין ארבעה אחים – שני אחים ואחות. אביו היה רואה חשבון ואימו גננת. יונתן זוכר ילדות מדהימה עם שכבה מגובשת, הרבה זמן בחוץ, ספורט – כדורגל, כדורסל, שחייה. אולם בגיל 14 השקט הזה נשבר. המטחים והאזעקות הפכו לשגרה, והוא זוכר במיוחד אימון שנקטע מפגיעת רקטה שגרמה למות סטודנט – מוות שליווה אותו לכל חייו.
הגיוס לצה"ל היה רגע מכונן עבורו. הוא חלם לשרת ביחידת עילית כמו סיירת מטכ"ל, אך נפצע בכדורגל חודשיים לפני הגיוס ושבר את רגלו. כתוצאה מהפציעה הורד לו הפרופיל הצבאי, וזה היה אחד המשברים הגדולים שלו כנער. השיקום היה קשה, עם ברגים ברגליים, אך גם האובדן של חלומו הכאיב לו מאוד. בסופו של דבר הוא שירת בתיאום פעולות הממשלה בשטחים, שם היה אחראי על תיאום כניסת משאיות לרצועת עזה, ודיבר מדי יום עם סוחרים. באותה תקופה היה לנו שבוי אחד בלבד – גלעד שליט.
"במשחק הזה של החיים, אין תפקידים קטנים" קונסטנטין סטניסלבסקי
כעבור שנה הוא התקדם לתפקיד סמל קורס, והיה הצעיר ביותר בתולדות היחידה שקיבל את המינוי הזה – הישג שנחשב מאוד אקסקלוסיבי. התפקיד הזה פיתח אותו מאוד ברמה האישית, והוא ראה בו שליחות של ממש. תפקידו היה להכשיר טירונים, ללמד אותם על ההיסטוריה של המדינה ולדבר איתם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא עמד מול קהל גדול והעביר תכנים מורכבים, כל זאת תוך זיהוי מצוקות אישיות בקרב החיילים והיותו כתובת עבור אלו שהתמודדו עם קשיים.
השירות הצבאי איפשר לו להתפתח ולהתבגר, והוא האמין שיש לו תפקיד עם משמעות אמיתית. את שירותו סיים כשיאן ההכשרות, בזכות העובדה שהתחיל בגיל כה צעיר.
"האדם שמזיז הרים, התחיל בלסחוב אבנים קטנות" קונפציוס
לאחר סיום שירותו הצבאי, יונתן יצא לעבוד בעבודה מועדפת כברמן בקיבוץ עין גדי. הייתה זו אחת התקופות היפות ביותר בחייו – הוא הרגיש מנותק מהעולם, באווירה משוחררת ומנותקת. בעקבות זאת, הוא יצא לטיול הגדול במרכז אמריקה, שנמשך ארבעה חודשים – מפנמה ועד מקסיקו וקובה. חבורת ילדותו מהשכבה בכפר עזה התאחדה שוב בטיול: שני חברים מהשכבה התחילו את המסע, ובכל מדינה הצטרפו עוד ועוד חברים, עד שבסופו של דבר, 13 חברים בני אותו מחזור טיילו יחד.
במהלך שהותו במקסיקו, יונתן פגש את נטלי, שהגיעה לטיול עם חבורת בנות מרמת אביב. הם נפגשו בבר, וכל אחד מהם טוען שהשני היה זה שיזם את הצעד הראשון – והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. ההיסטוריה לא הסתיימה רק אצלם – עוד שני חברים מכפר עזה התחתנו עם חברות של נטלי.
לאחר הטיול חזר יונתן לארץ והתחיל את לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון, במנהל עסקים ובפילוסופיה. לאחר שיעור אחד בפילוסופיה הוא הבין שזה לא התחום בשבילו, והחליף את לימודיו לפוליטיקה וממשל. זו הייתה תקופה קסומה עבורו – הוא התגורר עם חבר ילדות מקיבוץ ארז שגם עבד איתו בעבודה המועדפת, והלימודים נתנו לו הזדמנות להעמיק את הבנתו בתחומים שמעניינים אותו.
ב-2014, במהלך שנתו השנייה ללימודים, פרץ מבצע צוק איתן. הוא זוכר את אחותו מתקשרת אליו בבכי ואת תחושת הכעס העמוק שהציפה אותו – הקאסמים פגעו שוב ושוב, והיה נדמה שאף אחד לא מתייחס אליהם ברצינות. יחד עם כמה חברים, יונתן הקים את ארגון "דור הקאסמים". בהתחלה הם רק רצו להשמיע קול נוקב נגד העדר הכרעה בכל מבצע צבאי, מתוך תקווה שהפעם יהיה שינוי יציב. אבל במהלך המבצע הם הבינו שזה לא הזמן לביקורת, והחליטו להתמקד בעזרה לחיילים ולתושבים.
הם התחילו בהעברת פיצות מפיצריות באשקלון לשטחי כינוס בלילות, ועד מהרה הפעילות גדלה והפכה להצלחה גדולה. כשחיילים כבר לא נזקקו לעזרה נוספת, הם עברו לסייע לקשישים, לניצולי שואה ולמשפחות קשות יום.
"ההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון אחד למשנהו מבלי לאבד את ההתלהבות" וינסטון צ'רצ'יל
לאחר סיום צוק איתן, יונתן ניסה לעורר את המאבק על הבית, מתוך תחושה שהמצב בדרום דורש החלטות לאומיות, אחרת האיום יגיע גם לתל אביב. אך מאבקו לא צלח, והוא חש נבגד והחליט לקחת הפסקה. הוא גם לא השתתף במחאות הבאות.
בהמשך, יונתן סיים את לימודיו בבן גוריון והתחיל ללמוד משפטים בלימודי ערב במכללת ספיר. הוא אהב לחקור ולצאת מאזור הנוחות שלו, והמשיך להרחיב את אופקיו.
באותה תקופה, אביו, רואה חשבון שמלווה חברות רבות, גילה צורך בפתרונות אריזה מעץ. כך יונתן ואחיו עידו ואלון הקימו את העסק "אבשה פתרונות אריזה", שנקרא על שם כלבם המיתולוגי. הם עבדו בהרמוניה, והקשר ביניהם התחזק. שלושתם עשו הכול יחד – מכדורסל, חומוס וניהול הפאב בקיבוץ, ועד מערכונים בפורים.
בינתיים, יונתן ונטלי הרחיבו את משפחתם. בתם יהלי נולדה ב-7 באוקטובר 2021, ונטלי נכנסה להריון נוסף. בשבוע ה-23 להריון, בעקבות בדיקה שגרתית זוהתה בעיה שסווגה את ההיריון שלה כהריון בסיכון, והיא אושפזה למשך שבוע. ב-6 באוקטובר 2023 היא חזרה הביתה, ובאותו יום יונתן הלך להביא בלוני הליום וקישט את הבית, לקראת הלידה של הנסיך.
"המקום הכי יפה, הכי מלא שמחת חיים ותקווה יכול להפוך לגיהינום" יונתן שימריז
בבוקר ה-7 באוקטובר, נטלי מעירה את יונתן לצליל האזעקות. הם רצים אל הממ"ד, ויונתן חשש שמא נטלי תיכנס ללידה מוקדמת בשל הלחץ והחרדה. ברקע, המציאות החלה להתבהר בצורה מצמררת. עידו מעדכן שהקפיצו את כיתת הכוננות ושחדרו מחבלים ליישוב. במהרה הם מבינים שחצי מכיתת הכוננות נרצחו, והסכנה האמיתית מגיעה לכל פינה.
נטלי ויהלי יושבות בממ"ד עם עוגת יום ההולדת וקצת מים. יונתן מחזיק את דלת הממ"ד ומנסה לשדר רוגע, להבטיח לנטלי וליהלי שהכול יהיה בסדר, למרות שבפנים חשש מכל מה שיקרה. הוא מוצא שולחן יצירה של יהלי ומניח אותו מול הדלת, מחפש כל דרך אפשרית להרגיש קצת יותר בטוח, להוסיף עוד חוצץ בין הממ"ד לאיום שבחוץ.
בצהריים, הוא מקבל הודעה מאלון. אחיו כותב לו שמחבלים חדרו לדירה שלו. יונתן מבולבל ולא יודע מה לכתוב. הוא לא רוצה לשלוח תגובה רגשית מדי, לא רוצה להעביר מסר שעלול לשבור את אלון או לגרום לו להרגיש שהמצב אבוד. הוא כותב רק "אתה חזק, אני אוהב אותך", מקווה שאלון יבין את גודל המילים מעבר לפשטותן. אלון עונה לו באימוג'י של לב אדום. הם לא ידברו יותר לעולם.
בממ"ד, יונתן כמעט נשבר, אבל הוא מבין שהוא חייב להישאר חזק עבור נטלי ויהלי. הוא משכנע את עצמו שאם יהלי תצא מהממ"ד בחיים, היא זקוקה לאבא חזק שישמור על נפשה בריאה, כמה שאפשר, בתוך הכאוס. הוא מנסה לחגוג ליהלי יום הולדת בממ"ד, משחק איתה במשחקי לחישות כמו בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני, מנסה בכל דרך לשמור על איזשהו נורמליות. הם מנסים לעבור את השעות בלי מזון ועם מעט מים שנותרו, תוך שהוא מקפיד להרגיע את נטלי, שלא תלד מוקדם מדי. הם ממתינים שעות ארוכות, והסיוט נמשך. אף אחד לא מגיע להציל אותם.
"בחושך, כל הצבעים זהים" פרנסיס בייקון
בסביבות השעה שלוש לפני בוקר אחרי 20 שעות בממ"ד נשמעות דפיקות בדלת הממ"ד. יונתן שומע קולות מבחוץ שטוענים כי מדובר בחיילי צה"ל שהגיעו לחלץ אותם. הוא לא פותח מיד. בתוך מצב של ספק וחשש הוא מתחקר את החיילים, שואל שאלות שאמורות לאמת את זהותם. הלב הצהוב של יונתן המכביסט הולך באופן טבעי לשאלה על כדורגל: "כמה נגמר הדרבי?", הוא שואל את החיילים. רק לאחר מכן, בלב כבד, הוא מחליט לפתוח את הדלת.
החיילים נותנים להם 5 שניות להתפנות, והלחץ מורגש בכל צעד. יונתן ממהר לחדר הכביסה ולוקח בגדים כלשהם – כל מה שהוא מוצא באותו רגע – וכפכפים מבחוץ. הוא בבוקסר וגופיה, והם עוזבים את הקיבוץ. ברכב ממוגן, המשפחה יוצאת למסע שהופך לסיוט מוחשי, כאשר המראות מבחוץ מתחילים לחשוף את גודל הזוועה: פצועים, הרוגים, הרס מוחלט בכל פינה.
בדרך, הם עוברים ליד תחנת דלק שהושמדה כליל. כאן, יונתן נשבר, אחרי שעות ארוכות שבהן שמר על פאסון מול המשפחה. החיילים שמים לב ומרימים אותו, מרחיקים אותו הצידה ונותנים לו סיגריה כדי לנסות להרגיע אותו. את יהלי מעבירים לידי נטלי, ויונתן ממשיך במסע הנפשי הקשה.
הם מגיעים למקלט במרכז קהילתי במושב הודיה ומשם הם לוקחים טרמפים לצור יצחק, שם יש להם משפחה. אחרי לילה קשה, הם מתעוררים לבוקר שבו המצב רק הולך ומחמיר. יונתן מתחיל להבין את גודל האובדן סביבו – הוא שומע שהוריו חולצו, אבל עדיין לא יודע מה קרה לעידו ולאלון. לאחר שעות של דאגה, הוא מצליח לשוחח עם עידו וזה מהווה חצי נחמה, אך אלון נותר בלא מענה. בצהריים, יונתן מבין שאין ניצולים מהאזור שבו גר אלון.
מחשבות כואבות מתחילות להציף את יונתן, אך הוא שומר את הכאב לעצמו. הוא מבין שאם יידרש לזהות את הגופה, הוא יהיה זה שידבר עם הרשויות. הוא לא אוכל, לא שותה, לא מצליח לישון. כל היום, מחשבותיו מתנקזות לשאלה אחת: מה עלה בגורלו של אלון.
"יש אלכימיה בצער. הוא יכול להפוך לחוכמה, וזו, בתורה, גם אם לא מביאה שמחה, עדיין יכולה להביא לאושר." פרל בק
ביום הפינוי לשפיים, התמונה הקשה ממשיכה להתבהר. אנשים סביבם הולכים ריקים וחלולים, אין להם מושג מה קורה עם משפחותיהם, ורבים עברו תופת בלתי נתפסת. מצד שני, יש זרם בלתי פוסק של מתנדבים שרק רוצים לעזור. כל זה יוצר סצנה כאוטית ומטלטלת. בימים שלאחר מכן מגיעות הודעות בלתי פוסקות על הרוגים, לוויות מתקיימות בכל יום, ולעיתים צריך לבחור לאיזו הלוויה ללכת. המציאות הופכת לעוד יותר בלתי נתפסת.
יונתן ממשיך לחכות להודעה על אלון, עד שיום אחד, שתי קצינות נפגעים מופיעות ומספרות שאלון בחיים, אך הוא בשבי. הוריו של יונתן נותרו מאופקים, אך יונתן עצמו מתמלא בכעס. התובנה שהוא יאלץ להיאבק בדרך אחרת כדי לשחרר את אחיו משנה את חייו. הוא מבין שהדרך לעזור לאלון עוברת דרך העולם החיצון – דרך לחצים בינלאומיים.
יונתן מיד טס לוושינגטון, שם הוא פוגש חברי קונגרס וסנאטורים, נאם בקפיטול, הופיע בשידורים חיים ב-CNN ובפוקס, ואף נפגש עם השגריר הקטארי. בדצמבר הוא טס לאיחוד האירופי, נפגש עם נשיאת האיחוד, והחל ליצור קשרים עם חברי פרלמנט וגורמי תקשורת בינלאומיים. באותו זמן, בארץ, הסיטואציה נותרה קשה עבורו. כשהוא חזר לארץ, הוא השתתף בטקס הדלקת נרות בכיכר החטופים, ואחר כך נפגש עם נשיאת הצלב האדום, שם לא חסך את תחושותיו הקשות.
ב-15.12 הגיעה הבשורה הקשה מכל – אלון נורה למוות על ידי קלע צה"לי כשיצא מהבניין בו הסתתר בשכונת סג'עייה, בזמן שאחז בדגל לבן. באותו רגע יונתן הרגיש שהחיים שלו הסתיימו. זו הייתה נקודת השבר הגדולה ביותר בחייו. כל הרוח יצאה מהמפרשים. גם ההורים נשברו. התחושה הייתה שהכל קורס לתוך עצמו. "הנה האור בקצה, ופתאום זה חושך", הוא ציטט משירו של אריק איינשטיין ברשתות החברתיות, והבהיר במשפט את המרחק הקצר בין אופטימיות ותקווה לשברון הלב הגדול.
"חושך אינו יכול לגרש חושך; רק אור יכול לעשות זאת." מרטין לוטר קינג
שבועיים וחצי אחרי נולד לנטלי הבן לביא. יונתן מארגן את טקס ה-30 לאלון באותו מקום שבו ערך את טקס הברית. הוא מרגיש שהכול סוגר עליו ומקים את עמותת "אלון – בניית מדינה למופת" כדי למצוא תקווה ומשמעות. באפריל, קמה מתוך העמותה תנועת "קומו", שמתחילה לסייר בין קהילות פגועות ברחבי הארץ, כדי לאחד אותן, לזעוק את קולן ולבקש תשובות מהמדינה. הם מתמקדים בקהילות בדרום ובצפון, ומקימים פורום חינוך בשיתוף עם מורים וראשי אוניברסיטאות כדי לאפשר לתלמידים ללמוד בזום.
ב-19.8, יום אחרי שנופלת עליהם ההבנה שמירי רגב תהיה מופקדת על הטקס "הממלכתי" לאירועי ה-7 באוקטובר, על כל המשמעויות הנלוות לכך. הוא וחבריו ב"קומו" מחליטים לארגן טקס משלהם ומגייסים מיליון שקל תוך שלושה ימים ואחרי פחות משבועיים 2.4 מיליון ש"ח, עם הד תקשורתי עצום. כל 40,000 הכרטיסים לאירוע נחטפים תוך שמונה שעות, ועוד 600 אלף שקלים נתרמים. שבוע לפני הטקס הם מתכוננים להגדיל את מספר המשתתפים לכמות שיא של 100 אלף, ואז ההגבלות של פיקוד העורף משתנות. גם בלי הקהל העצום, האימפקט נעשה, עם אירוע הסברתי עולמי עם הקרנות למיליונים ברחבי העולם. הטקס עצמו היה מרגש ואינטימי, עם אווירה שכולם הבינו את חשיבותו.
"אין חזון, אין מנהיגות, אין קבלת אחריות – אבל מהתופת קם דור חדש" יונתן שימריז
יונתן עצמו נאם באירוע, וריגש מדינה שלמה. מעטים יודעים שהוא קרא את הטקסט רק פעם אחת לפני הנאום. מיד אחרי שירד מהבמה, יונתן מרגיש סחוט, אך מבין את גודל האירוע והשפעתו. הם הצליחו להעביר את הקהל מתחושת כאב לתקווה ותקומה, והאירוע הותיר אדוות רבות גם ברמה הבינלאומית.
לאחר מכן, הם פותחים קמפיין גיוס המונים ומגייסים 750,000 ₪ בתוך שלושה ימים, עם תמיכה של 5,500 פעילים. הישג כביר בכל קנה מידה, אבל זו רק ההתחלה. יונתן ושותפיו שואפים לבנות משהו משמעותי שידע לקחת את המומנטום הנוכחי, לייצר תקווה ולהיות גורם שאנשים רוצים להיות חלק ממנו – ישראל החדשה והשיח החדש.
**
כשישבנו בטקס בקהל, ליה ואני וראינו את האיש האמיץ הזה, הסתכלנו בעיניים שלו שאמרו כל כך הרבה. מאומץ, לכאב, לתקווה ותקומה. כל מה שהוא בעצם רצה להגיד. הוא לא הבין, בענווה שלו, עד כמה הוא שותל בכולנו חלום, חלום של מנהיגות אחרת, חלום שהוא יעמוד בראשנו. כששאלתי את יונתן האם הוא מבין שזה חלום של כל אזרח במדינת ישראל, ניכר בו שהיה נבוך, שהופתע, שזו לא הייתה מטרתו. קשה להבין איך באיש עם כל כך הרבה כוח, יש גם ענווה כל כך גדולה. איך באדם עם כל כך הרבה עצב, יש כל כך הרבה אופטימיות פנימית. איך באדם שעבר כל כך הרבה יש רצון כזה גדול לעשייה ולתיקון אבל תיקון ממקום שלא לעשות מושלם ורק כך יגיע המושלם. כל כך הרבה תכונות שמרכיבות שלם אחר ואמיתי כל כך. ולכל אחיותיי שכתבו לי אחרי עמרי על מה עם נשים, אין קבוצה שכל כך מחבקת ורוצה. בואנה, עם ישראל חי.
