(הת)חלה לכיפור – סיפור על ילדה, שאימה הסיעה אותה כל יום כמאה ק"מ כדי שתלמד להחליק על הקרח. היא הופכת לאפרו-אמריקאית הראשונה שזוכה בתואר אלופת ארצות הברית, היא מנפצת כל סטראוטיפ בקשר להחלקה על קרח, שהיה עד אותה עת שייך "ללבנים עשירים" וזוכה באליפות העולם ובמדליית ארד באולימפיאדה. במקביל היא לומדת רפואה, מתמחה באורתופדיה ובתת התמחות של החלפת מפרק. היא עוזבת את ההחלקה ומתמקדת ברפואה. היא מאוד מוכשרת כרופאה ועם מטופלים אולם היא מתקשה להסתדר עם הקולגות והממונים עליה ועוברת מרכז רפואי אחד למשנהו. במקביל היא מתחתנת ומתגרשת פעמיים ונולד לה ילד. את ילדה היא עוזבת עם בן זוגה ועוברת לגור בעיירה קטנה. שם היא מכירה את ארוסה, שבא למרפאה לטפל ביד של בנו. הם מתחילים לצאת וחיים בזוגיות בה הם חווים התעללות פיזית ונפשית. בעיירה הזו אין לה כמעט מטופלים והיא מתחילה לפגר בתשלומים, עד שהיא מכריזה על פשיטת רגל. היא נאלצת לוותר על רישיון הרפואה, על הבית ועל חפציה. היא עוברת לגור עם ארוסה, שני בניו, חולדות ומקקים בקראוון. לאור המצב היא נאלצת אפילו למכור את המדליה האולימפית בה זכתה. היחסים עם בן זוגה חווים עליות וירידות כולל פעם אחת במהלך ריב בו היא יורה לרצפה. היא מבינה שהיא חולה בהפרעה נפשית דו קוטבית. משלימה עם ארוסה והם ממשיכים לחיות יחד. למרות כל זה, היא מרגישה כי דווקא באותה נקודה היא מגיעה להבנה ולסליחה קודם כל לעצמה וחיה את חייה החדשים מנוטרלת מהכבלים ההישגיים שהיו לה קודם. אישה שגרמה לי להזכיר לי ולכם שהסליחה הכי חשובה שיש לנו לבקש היום היא קודם כל הסליחה והקבלה של עצמינו והשחרור מהכבלים שאנחנו שמים על עצמינו. מחשבות לכיפור.

ההשפעה ההורית על החיים והדרך היא עצומה 

דבי תומאס הייתה ילדה של שמש, שבילתה את רוב חייה על הקרח. מין קוטביות שכזאת. היא נולדה בניו יורק, אבל גדלה דווקא בקליפורניה. ילדה אפרו-אמריקאית שבחרה בספורט "הכי לבן שיש". הוריה התגרשו כשהייתה צעירה, ובגיל חמש היא קיבלה את המתנה ששינתה את חייה – מחליקיים. בגיל 9 כבר התחרתה בתחרות ההחלקה האמנותית הראשונה שלה. היא סיימה במקום הראשון. כולם התרשמו מהכישרון שלה, אבל היא מודה שהיא לא הייתה מגיעה לשום מקום בלי אמא שלה. תרתי משמע, אם לא ההקרבה של אמא שלה, שהסיעה אותה יותר מ-100 ק"מ מדי יום מהבית לאימונים.

בשנת 1977, כשהייתה בת 10, דבי עברה להתאמן עם מאמנת ההחלקה הסקוטית אלכס מקגוון והחלה לייצג את מועדון ההחלקה האמנותית של לוס אנג'לס, שהזניק את הקריירה שלה. היא הייתה האפרו-אמריקאית הראשונה שהחזיקה בתארים הלאומיים של ארה"ב בהחלקה אמנותית ובמקביל היא הייתה סטודנטית לקדם רפואה באוניברסיטת סטנפורד, זה היה יוצא דופן עבור מחליקים אמריקאים מובילים ללמוד בקולג' במקביל. היא תמיד אמרה שהיא משקיעה בשני המקצועות כדי לראות כמה רחוק תוכל להגיע וכי ההחלקה היא ההווה והרפואה היא העתיד. העתיד היה לא פחות חשוב עבורה מאשר ההווה.

נפצו כל תקרה, תפרצו כל דרך, אבל כשאתם שמה בגג העולם, תזכרו מה באמת חשוב 

בתוך הקהילה שלה היא הפכה לפורצת דרך, ואף זכתה בפרס קנדיס של הקואליציה הלאומית של הנשים האפרו-אמריקאיות. מחוץ לארצות הברית היא נאלצה להתמודד עם ספורטאיות-על, בראשות קטרינה ויט המזרח גרמניה, אחת מהמחליקות המוכשרות בכל הזמנים. הזכייה שלה במדליית הזהב באליפות העולם ב-1986 בז'נבה הייתה נקודת השיא בקריירה שלה. קטרינה, המדליסטית האולימפית והאלופה המכהנת, הביטה בה מהמקום השני באכזבה.

התרגיל הכמעט מושלם שלה, בו ביצעה בצורה מופתית ארבע קפיצות משולשות, השאירו אצלה את מדליית הזהב. באותה שנה זכתה גם באליפות ארה"ב. הישגים אלו זיכו אותה בתואר ספורטאית השנה של רשת ABC. היריבות שלה עם קטרינה כבר הייתה אגדית, אבל באותו רגע נראה שדבי נמצאת על גג העולם. אז הגיעה הנפילה, תרתי משמע.

שנה אחרי אליפות העולם, דבי החלה לסבול מכאבים בגיד האכילס. למרות זאת, היא נלחמה בכל כוחותיה כדי להגיע לאליפות העולם, רק כדי להפסיד בהפרש עשרוני לקטרינה, שחגגה אליפות עולם שלישית. גם את אליפות ארה"ב היא הפסידה. בחורף של שנת 1987 עברה דבי לקולורדו, כדי להתכונן לאולימפיאדה. המעבר עשה לה טוב, בינואר 1988 היא זכתה בחזרה בתואר אלופת ארה"ב.

תעשו קסמים ותהיו מודל לחיקוי

באולימפיאדת החורף בשנת 1988 שוב נפגשו ראש בראש דבי וקטרינה. בתקשורת חגגו את הקרב בין שתי הנשים היפות, והכתירו את התחרות בשם "קרב הכרמניות", כיוון ששתי המחליקות החליקו לצלילי האופרה כרמן של ז'ורז' ביזה. הקרב היה מותח, אחרי שקטרינה הצליחה לבצע "רק" ארבע קפיצות משולשות. דבי ניסתה לבצע חמש קפיצות, אך נפלה בקפיצה הרביעית. היא סיימה את האולימפיאדה במקום השלישי ונאלצה להסתפק במדליית הארד.

דבי פרשה אמנם בלי להיות אלופה אולימפית, אבל היא כן רשמה שיא שהפך לציון דרך בדברי הימים של הספורט האמריקאי, ובכלל: היא הייתה למחליקה האפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית. ההשפעה הגדולה ביותר של דבי הייתה על הסטריאוטיפים החברתיים של החלקה אומנותית. דבי נכנסה לספורט שהיה נחשב "ללבנים עשירים בלבד". מדי יום היא קראה תיגר על הסטריאוטיפ שהחלקה אמנותית לא מיועדת לאפרו-אמריקאים בכלל ואפרו-אמריקאיות בפרט. דבי הייתה מודל לחיקוי לילדות אפרו-אמריקאיות. 

בפברואר 1989 היא הייתה מדורגת במקום 12 בדירוג ספורטאי ה-Q Score, והייתה האישה היחידה ב-22 המדורגים הראשונים. דבי המשיכה להחליק עד שנת 1992 וזכתה באליפות העולם המקצועית. בשנת 2000, היא נכנסת להיכל התהילה של ההחלקה האומנותית בארה"ב. היא גם נבחרה על ידי הנשיא ג'ורג' וו. בוש להיות חלק מהמשלחת האמריקנית לטקסי הפתיחה של אולימפיאדת החורף ב-2006 בטורינו איטליה. באותה שנה היא חוזרת להחליק לזמן קצר כדי להשתתף ב"מחווה לקיסר: הצדעה לתור הזהב של ההחלקה האמריקאית", אירוע שהציג רבות מהאגדות והסמלים הגדולים ביותר של ההחלקה האמנותית אמריקאית.

יחסי אנוש הם אחד המפתחות הכי גדולים להצלחה

כשדבי מספרת על החוויות שלה מעולם ההחלקה, היא אומרת אמא שלי הכירה לי דברים רבים ושונים, והחלקה אמנותית הייתה אחד מהם, פשוט חשבתי שזה קסום שצריך לגלוש על פני הקרח". אבל החיים של דבי לא עצרו רק על זירת ההחלקה.

דבי סיימה את לימודיה בסטנפורד בשנת 1991, ובשנת 1992 היא פורשת מההחלקה ומתחילה להתרכז בלימודי הרפואה, ולאחר מכן התמחות באורתופדיה, בתת התחום של החלפת מפרק ירך וברך. ביוני 2005 היא מסיימת את הלימודים, ומתחילה לעבוד באילינוי. היא אוהבת את העבודה, אותה היא מבצעת במיומנות, אבל האישיות שלה מקשה עליה בעבודה עם רופאים אחרים. המטופלים אוהבים אותה, אבל שאר הרופאים, בעיקר בכירים ממנה, מתקשים לעבוד איתה, והיא מוצאת את עצמה עוברת ממרפאה למרפאה.

בין לבין היא מספיקה להתחתן, ולהתגרש – פעמיים. מבעלה השני, עורך הדין כריס בקט, היא מביאה לעולם את לוק. בשנת 2010, לאחר הגירושין, דבי עוברת לגור בווירג'יניה – ונוטשת את לוק בן ה-13 אצל אביו. דבי ניסתה את מזלה כמומחית רפואית בעיירה קטנה. לא היו לה הרבה מטופלים. היא מתחילה לפגר בתשלום החשבונות שלה ונאלצת לסגור את המרפאה.

בריאות הנפש היא מעל הכל גם לאנשים המוצלחים ביותר

דבי פגשה את ג'יימי לוני כאשר טיפלה בבנו בשורש כף היד. ג'יימי היה אז מכור למשככי כאבים עם מרשם. ודבי הייתה מספקת לו מרשמים, היו בניהם יחסי התעללות פיזית ונפשית. ב-2012, דבי וג'יימי התווכחו, היא אחזה באקדח וירתה בו ארצה. לאחר מכן היא נכנעה לשוטר רק אחרי, שאמרה שיש לה אקדח והיא רוצה לפגוע בעצמה. דבי, אובחנה כסובלת מהפרעה דו קוטבית. הוועדה הרפואית המליצה על תוכנית רופאים במצוקה, אבל לצערה של דבי היא לא יכלה להרשות זאת לעצמה. היא אפילו לא יכלה לחדש את רישיון הרופא שלה ונאלצה לאפשר לו לפוג.

הם יכולים לקחת מכם את המדליה, אבל לא יכולים לקחת מכם את הזכייה

דבי, מדליסטית אולימפית לשעבר ומנתחת בדימוס, עברה לקרוואן של ארוסה, עם שני בניו, חולדות ומקקים ולא יכלה עוד לעבוד כרופאה. היא מכרה את המדליה האולימפית שלה כדי שיהיה לה קצת כסף למזון. היא טענה תמיד כי גם אם נאלצה למכור את המדליה לבנקים בגלל מצבה הכספי, הם יכולים לקחת ממנה את המדליה – אבל לא יכולים לקחת ממנה את הזכייה בה. היא הכריזה על עצמה כפושטת רגל בשנת 2014.

כששואלים אותה מה מצבה היא טוענת שהיא לא מוטרדת ממצבה, אלה הפוך, כיום היא משוחררת מהכבלים שהיא שמה על עצמה כדי להפוך להישגית. היא מרוצה לחלוטין לחיות בקרוואן עם לוני ושני בניו. היא סלחה לו על יחסי ההתעללות איתה ויותר מכך היא סלחה לעצמה על הטעויות שעשתה בדרך.

____

ערב יום כיפור, לא כתבתי בשישי האחרון כי הרגשתי שכולם בחופש, אבל משהו דחף אותי לכתוב פוסט קצר היום. פוסט קצת שונה מהרגיל. בין אם אנחנו מאמינים למצבה הנוכחי של דבי ובין אם לאו, היא מלמדת אותנו, להשתחרר מהכללים, לוותר על טייטלים ולסלוח את הסליחה הכי גדולה שיש והיא הסליחה לעצמנו. אנחנו עושים המון טעויות בדרך, מי כמוני יודעת, אבל זה חלק מהיופי שלנו כבני אדם. היום, זה הזמן לסלוח. להזכיר לנו ליהנות מהדרך ומהדברים הכל כך טובים שכן עשינו. להבין שהכבלים הם אלו שאנחנו שמים על עצמינו וגם קרוואן עם מקקים וחולדות יכול להיות פתאום ארמון פאר. בחרתי בסיפור שיראה כמו מאיגרא רמה לבירה אמיקתא, אבל חשוב לזכור שלפעמים במקום הכי קשה ושפל אנחנו מוצאים את האושר ומבינים מה חשוב באמת.

צום קל וגמר חתימה טובה.