(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה שנולדה למשפחה ירושלמית נפלאה שעסקה בחינוך, כל חייה עסקה בהדרכה, בהתנדבות ובמד"א, מגיל צעיר ידעה שיש לה נפש מטפלת וזה הייעוד שלה. בגיל 12 אחיה נהרג בתאונת דרכים ומותו ליווה את חייה כל הזמן. היא מחליטה ללמוד רפואה, נהפכת למנהלת המרכז הרפואי הצעירה ביותר בארץ, מצילה את המרכז ממשבר פיננסי וכלכלי, ולאחר מכן מובילה אותו לאתגר גדול בשעת אינתיפאדת הסכינים. הופכת למנהלת הראשונה שניהלה מרכז רפואי ממשלתי, מובילה בו מהלכים של שמירה על כבוד האדם בצד הצוות ובצד המטופל תוך התמודדות עם מחסור כלכלי כבד, משבר הקורונה והתמודדות עם החששות הנוכחיים מנגיף האבולה. במקביל היא מאזנת את עצמה בחצי איש ברזל, בטריאתלונים וחוזרת לאהבתה לטיפול כרופאה של מעון מסילה, מעון למען נערות בסיכון. סיפור של יזמת פנים ארגונית, אישה מיוחדת שפותחת לנו צוהר להתמודדות היזמית של מנהל מרכז רפואי במדינת ישראל.
הכל אפשרי
יזמות מתגשמת בכל מיני צורות. אנחנו נוטים לדמיין אותה עם סימני דולרים בעיניים, אבל לפעמים היא מתגלה בדלתיים סגורות, ברוטינות של למידה והשכלה. לפעמים רק צריך לפתוח את העיניים ולגלות את העולם. אסנת לבציון קורח ינקה את היזמות שלה מההורים. מהעבודה שלהם, ומהמיקום הפיזי שהעבודה שלהם לקחה אותם אליו.
היא נולדה בשנת 1968 בירושלים. אמא שלה הייתה אשת חינוך, מנהלת הגימנסיה, שהובילה מהלכים פורצי דרך בחינוך כגון עבודת גמר במקום מבחנים – עשרות שנים לפני שמישהו יחליט לקרוא לזה "רפורמה". יזמית, כבר אמרנו? אביה היה איש אקדמיה, פרופ' ונשיא האוניברסיטה הפתוחה. הוא היה ממקימי ומפתחי המכללות בארץ, והאמין בהנגשת ההשכלה הגבוהה לכל האוכלוסיות, והיה ממובילי השילוב של המגזר החרדי באקדמיה. יזם.
כל שלוש-ארבע שנים הוריה יצאו לשנת שבתון. הם היו ארבעה ילדים, היא השניה במשפחה. הוריה היו הופכים עולמות כדי להראות לילדים את כל העולם. זו הייתה משפחה מדהימה. מושלמת. עד היום שבו הכל השתנה.
רגע אחד בחיים, יכול לשנות חיים שלמים
השנה הייתה 1980. אסנת הייתה בת 12, והמשפחה נסעה לחגוג את ליל הסדר החיפה. אחיה הבכור שיקו (משה) עבד בחנות ליד הבית. הוא אמור היה להגיע לארוחת החג בנפרד, יחד עם בעל החנות ובתו הקטנה. בדרך, בעל החנות סטה בפנייה מסוכנת. לא הייתה שם גדר הפרדה שתמנע את האסון. שיקו, הילדה הקטנה וקצין שנסע ממול, נהרגו במקום. הוא היה רק בן 16.
אסנת ובני המשפחה חיכו בחיפה כדי להתחיל את ארוחת הסדר. לא היו אז טלפונים ניידים, ובאופן טבעי הם חשבו שהפקקים בדרכים מעכבים את שיקו. לבסוף הם מתחילים לדאוג ולהתקשר לבתי חולים. בבית החולים "הלל יפה" אומרים להם ששיקו הגיע לבית החולים ומצבו קשה, כדי לא לבשר להם את החדשות בטלפון. הם מזדרזים לבית החולים כדי לשמוע את האמת הנוראה. היא נזכרת איך שבוע לפני התאונה אביה דיבר על כמה שהמשפחה שלהם מושלמת. היא מבינה שהכל בחיים זה סטטיסטיקה, והספירה מתאפסת עד המוות הבא. ככה זה החיים. החוכמה היא לנצל כל רגע.
היא תמיד ידעה שהיא תלך ללמוד רפואה. היא התנדבה במד"א, הדריכה בצופים, לימדה עיוורים לשחות והיא פיתחה אופי של "עוזרת סוציאלית בנשמה". ויותר מהכל, משהו במותו של שוקי, שתמיד נמצא שמה, דחף אותה קדימה. היא זוכרת את הוריה המדהימים, שקמים מהשבעה וחוזרים לחיים בשביל שלושת ילדיהם, אבל זה אותו רגע אחד ששינה הכל, שמלווה אותם כל החיים, בהחלטות הגדולות והקטנות.
כל החיים מג'נגלים בתקווה שהכדור הכי חשוב לא יפול
היא התגייסה למודיעין, ולאחר מכן הדריכה בקורס קצינות בבה"ד 12. אחרי הצבא היא הלכה ללמוד רפואה, ובמקביל המשיכה להתנדב במד"א. משהו בקשר האנושי והאישי שקיים בלעזור לאדם בשעת מצוקה תמיד ליווה אותה. את עמית היא פגשה כבר בתיכון, הם למדו יחד, בצבא הם הפכו לזוג והלכו יחד ללמוד רפואה. עמית הוא מנתח לב, ונולדו להם ארבעה בנים: יואב, נדב, יובל ויהונתן.
היא מרבה לדבר על כמה זה לא פשוט להיות שני רופאים הורים, אל ילדים שקמים בבוקר ושואלים של מי התורנות היום, ועל כמה למרות כל הקושי, חשוב למצוא זמן איכות ולא של חמש דקות. בית חולים הוא דבר שואב וניתן להיות בו ימים שלמים מבלי לצאת. אסנת מספרת איך הייתה מקפידה לאורך כל השנים להגיע לכל משחק כדורסל של הילדים.
אל תסתפקו בילדים אכולים ומקולחים, יום יבוא ותצערו
לאחר הלימודים אסנת עשתה התמחות בילדים בהדסה עין כרם. היא הגיעה להיות עוזרת מנכ"ל ומגלה שעולם הניהול מאוד מושך אותה. היא אוהבת את היזמות שבתוך הארגון, את ייעול התהליך, את היוזמות החדשות ואת שיפור המערכת בעולמות שאחרים לא חשבו. נוח לה והכי נכון לה במקום של מקבלי ההחלטות.
במקביל, אסנת מתחילה ללמוד לתואר שני במנהל מערכות בריאות. היא מגלה שהיא רוצה לייצר שינוי במערכת. מנכ"ל בית החולים דאז, פרופ' מור יוסף, שהיה איש משפחה למופת, פותח לה שערים ומאפשר לה גם להיות אמא. היא זוכרת יום אחד שמנהל אחר בבית החולים ראה אותה יוצאת בחמש, ואמר לה "אוסי, חצי יום היום?" היא עונה לו "הכי קל להגיע שהילדים אכולים, מקולחים ובמיטה". היא חיה ללא ייסורי מצפון וככה גם לילדים הרבה יותר קל. היא למדה לרכוש בכסף כל שירות לעזרה, בשביל לשמור על שפיות.
נצלו הזדמנויות, יצרו שינוי
בשנת 2005 הם מחליטים לעבור לבוסטון לצורך עבודתו של עמית. היא שואלת את עצמה מה היא תעשה בבוסטון. היא ידעה שזה יהיה קשור לניהול וזה העתיד שלה. כדי לייצר שינוי היא צריכה להעמיק, היא התייעצה, הקשיבה, למדה ובסוף החליטה. כך היא עושה בכל החלטה בחייה. היא הבינה שליבה נמצא בשיפור, השינוי ביוזמה ובשינוי תהליכים ובטיחות והתחילה לעבוד בהארוורד בתחום. זה לא היה קל לקחת שלושה ילדים לארץ זרה אך היא נזכרה בהוריה והזכירה לעצמה שעכשיו זה הרבה יותר קל משהיה.
לכו עם הלב
כשאסנת חזרה לארץ היא קיבלה הצעות רבות מגופים שונים שלא הכירה. אחת ההצעות הייתה להיות סגנית מנכ"ל בית החולים "אסף הרופא". היא נסעה לצריפין כדי לראות את המקום. זה היה רחוק, היא הבינה בדרך שהנסיעות תהיינה קשות, בעיקר עם המשפחה בבית. אבל כשנכנסה לבית החולים, משהו בלב אמר לה שזה המקום בשבילה. היא הייתה סגנית מנהל שלוש שנים וחצי.
מנהיגים נמדדים בשעת משבר
אחרי התקופה ב"אסף הרופא", הגיעה ההצעה לנהל את הדסה הר הצופים. היא הייתה האישה הראשונה שמנהלת בית חולים של הדסה, שהוא ארגון נשים, והייתה המנהלת הצעירה ביותר שניהלה ארגון רפואי. אלו היו חמש שנים וחצי מאתגרות מאוד, בהן הצליחה אסנת להציל את המוסד מסגירה.
המשבר הראשון אתו התמודדה, היה המשבר הפיננסי. המדינה איימה לסגור את המוסד ולהפסיק את התקציב כי אין צורך בשני מוסדות רפואיים. אסנת מצאה את עצמה במצבים בהם אין כסף למשכורות, לא משלמים לספקים והיא צריכה לנסות ולהוכיח את ההצדקה לקיומו של המוסד הרפואי. כיום היא יודעת שהחשש לא תמיד היה רציונאלי אבל באותה עת, כמנהלת זה מאוד הלחיץ אותה.
היא התמודדה עם שאלות כגון, "איך גורמים לצוות להמשיך לעבוד גם כשהם יודעים שהמשכורת לא תגיע בזמן ואולי לא ישלמו על חלק מהשעות?". היה לה כשרון מולד של הובלת שינוי, של יצירת אמון וזה עזר לה בדרך. כשהיה קשה היא ביקשה מעובדיה לעבוד קשה יותר, להוכיח כמה הם חשובים והם האמינו בה ובחזון. גם כשנאלצה לפטר היא מצאה פתרונות יצירתיים לעובדים, היא הבינה שהעבודה במרביתה דומה לשירות בבתי מלון וכי לרוב המופטרים הם השכבה החלשה, ופנתה לבתי מלון באזור לקליטה של הצוות המפוטר.
היא נאצלה ללמוד גם פוליטיקה ולהיות יצירתית כדי ליצור שינוי. היא נאלצה להבין את מי צריך לשכנע ומי צריך שיהיה צד שלך. היא זוכרת במיוחד את אביגדור קפלן שנשלח אז ללמוד את הארגון ולהציע הצעות, תוך שלושה שבועות הוא למד את הארגון ומאוד עזר לאסנת בתהליך.
תנוחו בקבר
אחרי שצלחה את המשבר הפיננסי המאתגר נקלעה אסנת למשבר חדש. ברחבי העיר הרגישו את "אינתיפאדת הסכינים", ובית החולים שלא היה ערוך לטיפול בטראומה קיבל דווקא את המקרים הקשים ביותר. אסנת נאלצה להתמודד אם השאלה, "כיצד בזמן קצר מייצרים מיומנות וידע שחסרים בארגון?" וגם, לא פחות קשה: "איך חיים עם התחושה שמי שמגיע לא בטוח מקבל את הטיפול הטוב ביותר?".
היא עשתה עבודה מאוד קשה בשדרוג יכולות, בהשתלמויות, בציוד, בהבאת מומחים וכדומה וכל זה באפס זמן. היא זוכרת במיוחד לילה אחד, באחד הפיגועים, עמית הגיע מעין כרם עם מכונית משטרה שפינתה לו את הדרך, לתת ייעוץ מומחה. אחת הנסיעות הכי מפחידות שהיו לו. זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיים כמנהלת, היא לא יכלה לישון בלילה.
כשהיא נשאלת איך היא מאזנת את המתח, החרדות והקושי התשובה שלה היא ספורט. היא עושה חצי איש ברזל, טריאתלונים, ומתאמנת כ-12 שעות בשבוע. זה גוזל ממנה הרבה זמן ומצמצם משמעותית את שעות השינה שלה (על זה היא עובדת), אבל מאזן אותה נפשית ומנטלית. היא חיה על 400 קמ"ש ובטוחה שתנוח רק בקבר.
אל תהיו פרפקציוניסטים
לאחר מכן היא התמודדה במכרז לחזור הביתה ל"אסף הרופא", והפעם לתפקיד הבכיר ביותר: מנהלת בית החולים. היא מקבלת את התפקיד וכך היא האישה הראשונה שמגיעה לנהל בית חולים ממשלתי. כיום היא בתפקיד כבר חמש שנים וחצי, ואחד הדברים שלמדה בדרך היא שלא חייבים להיות מושלמים.
כחלק מהשינוי שהיא מובילה ויוזמת בארגון, היא שמה דגש משמעותי על שמירה על כבוד האדם, גם בצד הצוות וגם בצד המטופל. הקורונה הייתה אתגר אדיר מבחינת הצוות וגרמה לשחיקה נוראית, שקשה לציבור הרחב להבין. היא עובדת רבות על קורסים למניעת שחיקה, על עזרה נפשית לצוות, על התמודדות עם טעויות, שקורות לכולם, אבל בצוות רפואי המשמעות שלהן היא אדירה. היא אפילו מקימה חדר כושר לעובדים. אבל כרגיל זה הרבה עניין של תקציבים. היא עוסקת הרבה מזמנה בגיוס כספים, ממש כמו בסטארטאפ, היא צריכה לשכנע במטרה ובחזון.
משימה אדירה נוספת היא בהתמודדות עם תנאי האשפוז. חולים ששוכבים במסדרונות מדירים שינה מעיניה, זה מאוד לא מכבד. האתגר הכלכלי במערכת קשוחה וחסרה במשאבים, והצורך הניכר לשים את הרפואה על האג'נדה. היא בונה מרכז חדש לחולים ועובדת קשה בלנסות לרווח ולהקל. כל אבן שהיא מרימה היא מוצאת מגוון רחב של נושאים שצריך לטפל בהם. היא מבינה שהיא לא יכולה לשנות הכל, אבל היא חוגגת כל שיפור בחוויית השירות והמטופל, ומבינה שלעולם זה לא יהיה מושלם.
כרגע האתגר החדש שלה הוא התכוננות לאבולה, לאור כמה מקרים שהתגלו באוגנדה. הם התבקשו להכין צוותים שילחמו. אולם, המידע שיקבלו היה שחצי מהמטפלים מתו מהמחלה. "איך מבקשים מתנדבים לדבר כזה?", היא שואלת את עצמה. אלו הן חלק מהדילמות בהתמודדות היום יומית.
חזרו לאהבות ולתשוקה שלכם
בארבעת החודשים האחרונים אסנת החליטה לחזור לסיבה שבגללה היא הלכה ללמוד רפואה מלכתחילה: טיפול. היא לקחה על עצמה תפקיד נוסף כרופאה של מעון מסילה, מעון של נערות בסיכון, נערות מדהימות שעברו קשיים רבים בחייהן. זה מחזיר אותה לייעוד שלה ומחדיר אותה באנרגיות.
___
אני בטוחה שאתם רוצים לשאול, למה אסנת? איך היא קשורה ליזמות? כבר כתבתי כאן לא פעם, שאני רואה יזמות ברמה המאוד רחבה. אני חושבת שאנחנו יכולים להיות יזמים גם בתוך ארגון. ככה אני מגדירה את עצמי. אני עוד יותר בטוחה שאתם רוצים לשאול אותי מגוון שאלות שנשאלתי רבות במהלך השבוע "מה קרה?" "למה?" "מתי?" ועוד. זה עוד לא הזמן לענות ובטח שלא הזמן לסכם או להודות. מבטיחה לענות בהמשך. בנתיים חוגגת יום הולדת וטסה בערב לכמה ימים לבלות. תודה לכולכם על חיבוק אדיר ועל כל הברכות, המשלוחים, המתנות והפינוקים בכל דרך. מודה עליכם, על כל הטוב שיש לי ויש מלא ומודה על הזכות להכיר א.נשים כאלה. זכיתי.
