(הת)חלה לשבת – סיפור על ילד שנולד בפרברי פילדלפיה, חי בשיא החלום האמריקאי, עד שהוריו מחליטים לצאת למסע חיים לעזור ליהודי ברית המועצות. שם הוא בונה את הבסיס האידיאולוגי שלו ובמהרה הם עולים לארץ וחווים באהבה את בנייתה. מגיל 12 מתחיל ביזמות, לאחר מכן לומד באוניברסיטה בארה"ב ונעשה אקטיביסט למען ישראל ולמען זיכרון השואה. חוזר לארץ, לצבא ומתחיל להקים חברות. עושה שלושה אקזיטים, שהאחרון בהם מונפק בקרוב ל-2 מיליארד דולר. אז מבין שאיתם מגיעה המחויבות לעשייה חברתית וכך מקים קרן ופעילות מנהיגות לנוער. נעשה שותף באחת מקרנות ההון סיכון הגדולות בעולם ואז חוזר להתמקד בירושלים אהובתו הגדולה על מנת להקים חללי עבודה משותפים ליזמים, פעילות חינוכית ענפה וקרן הון סיכון. הוא מקים עוד חברה שמגיעה לשווי של כ-7 מילארד דולר. הסיפור הציוני הכי ערכי שפגשתי. 

להיות ציוני זה לא מכיסא הנוחות בארצות הניכר

רוב הילדים בשנות ה-70 בפרברים של פילדלפיה כיסו את הקירות שלהם בפוסטרים של סילבסטר סטלון מ"רוקי", או של "דוקטור ג'יי", כוכב הכדורסל המקומי – אבל אלי וורטמן גדל לתוך מציאות אחרת וערכים אחרים. במקום לבלות וליהנות מפירות החלום האמריקני, הוא היה משתתף בהפגנות עם הוריו, וקירות החדר שלו היו מלאים בפוסטרים שקראו "שחרר את עמי". הוריו, סטיוארט ואיניד, עורך דין ועובדת סוציאלית, שינו את כל אורחות חייהם לאחר שביקרו בברית המועצות וראו במו עיניהם את מצב היהודים תחת השלטון הסובייטי.

זה הפך למסע חייהם. הם סחפו איתם את הקהילה המקומית, אספו תרומות, העבירו ספרי לימוד בעברית וניסו לעזור בכל דרך. אמו פרסמה טורים אישיים על המצב היהודי מאחורי מסך הברזל, ואלי עצמו חגג את בר המצווה שלו בצורה וירטואלית ביחד עם ילד מברית המועצות.

אלי היה רק בן 8 כשהוריו הבינו שציונות אמיתית צריך לעשות בישראל. הם עלו לארץ, והגיעו למרכז הקליטה בירושלים. האבק במרכז הקליטה היה שונה מאוד מהדונם הירוק שעטף את ביתם בפנסילבניה. הם נשארים במרכז הקליטה בגילה שלושה שבועות בלבד לפני שהשתקעו בדירה ברחביה. הם חשבו שיטעמו מארץ ישראל לשנה, ומקסימום יחזרו לארצם של החופשיים וביתם של האמיצים. בדיעבד, זו הייתה מחשבה נאיבית. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אלי החל לגלות את ישראל ואת ירושלים בצורה הכי רומנטית דרך עיניו של אביו, שהתרגש מכל אבן בדרך. הם עוברים לשכונה עם גולדה ורואים את בגין מטייל ברחובות. אביו חגג כל כביש שנסלל וכל בניין שנבנה כאילו הוא בעצמו סלל ובנה. עד היום זה מוטמע בלב של אלי. הציונות אצלו חפה מציניות, וממלאת את לבו באושר אמיתי וטהור.

מי שנולד עם שריר יזמות מפותח זה ילווה אותו בכל גיל

העברית הייתה קשה לו, ובמקום להשקיע בלימודים הוא החל לעבוד. את "העסק" הראשון שלו הקים אלי בגיל 12. הוא היה מתעורר בחמש בבוקר, מחכה למשאית של מאפיית ברמן, ומחלק לחמניות ברחבי השכונה. מאה הלירות האחרונות שגבה עדיין שמורות אצלו בארון, כאילו הזמן עצר. בכיתה י"א החליט לעבור לבית הספר האמריקאי בכפר שמריהו. זו הייתה השקעה עצומה, שכללה נסיעות ארוכות הלוך ושוב – אבל זה שינה את היחס שלו ללימודים. זה נתן לו ביטחון. מתלמיד כושל הוא הפך למצטיין. 

את הלימודים הוא המשיך באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שם עשה תואר ביחסים בינלאומיים, ובמקביל עשה תואר בתלמוד בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית. הוא נאלץ לעבוד בשלוש עבודות כדי לממן את הלימודים, אבל זה לא מנע ממנו להמשיך לקחת חלק באקטיביזם למען ישראל. כיאה לאלי הוא עשה זאת באקסטרים. 

בסוף שנות השמונים, כשקבוצה של שמונה נזירות כרמליסטיות הקימה מנזר בתוך אחד מצריפי מחנה השמדה אושוויץ – העולם היהודי סער. דיונים רבים נערכו בכנסת, מאמרים רבים נכתבו בעיתונות – אך לאלי זה לא הספיק. הוא וחבריו הרגישו שמדובר בניסיון הלבנה של השואה. הם טסו לפולין, הגיעו למנזר המאולתר והצהירו שהם לא עוזבים עד שהנזירות עוזבות. במהירות האירוע הפך לאלים. הם ספגו איומים לחייהם, וחטפו מכות. למזלם, הסיפור יצא החוצה. לא היה עיתון בתבל שבשער שלו לא היה הסיפור על יהודים שחוטפים מכות בלבו של המקום בו התרחשה הטרגדיה האנושית הגדולה בהיסטוריה היהודית. בכירים בכנסיה הקתולית ניסו להדביק להם עלילת דם ולבסוף, האפיפיור הורה לנזירות לעזוב את אושוויץ והמנזר נסגר.

כשקורט ולדהיים נבחר לנשיא אוסטריה, אלי וחבריו לא נחו. הקצין הנאצי לשעבר אמנם הולבן על ידי הפוליטיקה המקומית, אך הפך לדמות בלתי מקובלת בעולם. אלי הצליח להסתנן למקום פגישתו וצעק: "בושה שאתם נפגשים עם הנאצי הזה". היום הסיפור הזה יכול היה להיגמר אחרת לגמרי.

אידיאולוגיה יכולה להביא יותר רחוק מכל רצון כלכלי

אלי חזר לארץ אחרי הלימודים והתגייס לצה"ל לשירות ביחב"ל. במהלך שירותו הצבאי, מגיע אלי לביקור בחברת ישקר, כדי להשתתף בתחרות על ייצור מוצר. בפאנל השופטים יושב מייסד החברה סטף ורטהיימר. היום, אלי יכול כבר לספר שהוא אפילו לא ידע מי זה. אלי וקבוצתו זוכים בתחרות. סטף מסביר לו בשתי דקות משהו שהולך לשנות את כל משנתו הציונית. לפי סטף, קיימים שלושה שלבים לציונות. השורשים בחקלאות, הצבא בביטחון, ותעשיית ההייטק שתביא לשגשוג ולשלום. זה היה בשנת 1984.

ורטהיימר נתן לאלי במתנה פוסטר של עץ, שמתחתיו כתוב "החלום מתגשם, בואו תצטרפו אלי להגשמה". הפוסטר עדיין תלוי במשרדו. מאז אותו מפגש קצר הוא הבין שאת ההצלחה שלו הוא צריך למדוד ביצירת מקומות עבודה. המסע להרוויח כסף ולהצליח החל להיות מסע ציוני. המעטפת האידאולוגית יכולה לקחת אותך הרבה יותר רחוק מכל תיאבון לכסף או הצלחה כלכלית. לימים במסגרת פעילותו הפילנתרופית, הוכן מודל של הפוסטר אותו נתן אלי לסטף.

אלי לקח את כל הקשרים שיצר על בסיס אידיאולוגי וחבר לקבוצה של אנשים שהקימו חברה בתחום של טכנולוגיה נגד העתקת תוכנה. זו הייתה הצלחה קטנה, והחברה הונפקה בשווי של כמה עשרות מיליוני דולרים. זה היה אקזיט קטן. הוא היה בן 25 החזיר את כל ההלוואות של האוניברסיטה ואמר בוא נעשה את זה שוב. הפעם הוא חבר לקבוצה של מדענים רוסים שהביאו טכנולוגיה ויכולת להעביר מידע ללא מגע. משהו שנשמע לנו היום מובן מאליו, אבל בזמנו היה מדובר בפריצת דרך טכנולוגית. הם הסבו את הטכנולוגיה להעברת נתונים על גבי רשתות חשמל. הוא שוב הנפיק את החברה, חברת החשמל של ניו יורק קנתה נתח גדול. ואלי המשיך הלאה.

כל אחד צריך מנטור

במאי 1996, כשהאינטרנט עוד בחיתוליו, אלי מקים חברה בשם דלתא3, ויוצר מהפכה באמצעות שירות שיחות דרך Voice Over IP. מי שזוכר את המחירים ששילמנו לפני שלושים שנה על שיחות טלפון בינלאומיות מבין את גודל המהפכה שהחלה אז. אלי היה בסך הכל בן 27, בלי תואר במנהל עסקים או טכנולוגיה – וכעת הוא היה חתום על הנפקה בשווי של כמעט שני מיליארד דולר. הגאווה הכי גדולה שלו הייתה שהמהפכה הגלובלית הזאת נולדה בירושלים.

בפגישה עם חברת הענק אריקסון, הוא נשאל לגודל החברה שלו. "אנחנו לא חברה גדולה כמו אריקסון", הוא הגיב בכנות, "יש לנו פחות ממאה עובדים". ליתר דיוק, החברה מנתה בדיוק 8 אנשים באותה תקופה. זה נגמר עם הסכם בשווי 40 מיליון דולר. החלום הזה יכול היה לגדול עוד, אבל לצערו לא היה לו מנטור. בדיעבד הוא יודע שהוא עשה הרבה טעויות. אף אחד לא יכול היה לצפות את הנפילה של העשור הראשון של המאה ה-21. הכל קרס: התאומים, שוק התקשורת, הנאסד"ק. בסוף, אחרי הנפילה החברה התאזנה על שווי של 200 מיליון דולר. זה לימד אותו שיעור גדול, אותו הוא מעביר ליזמים רבים כיום.

יזמים שהצליחו מחויבים כלכלית ויזמית לתת בחזרה

בעיניו של אלי, כל יזם שהצליח צריך לתרום חזרה לקהילה. ואכן, לאחר ההצלחה, חלק מהכסף שהוא הרוויח אישית נותב אל קרן לתמיכה ביזמות חברתית. הוא הקים פרויקט גדול של מנהיגות מקומית לבני נוער, בשילוב עם מרכזים קהילתיים.

הקיץ של שנת 2000 היה אופטימי. זה החל עם החתונה, והמשיך עם הקמת חברת IT גדולה בשילוב שותפים ירדנים, מצרים, לבנונים וסעודים. רוחות של שלום נשבו באותם ימים בישראל, אך החלום התנפץ עם פתיחת האינתיפאדה השנייה. אחרי הקיץ האופטימי, הגיע מה שאלי מכנה: "החורף הגרעיני".

אחת הנפגעות הגדולות בתקופה הזאת הייתה ירושלים, עירו האהובה. בירת ישראל סבלה מהגירה שלילית לכיוון תל אביב. החבר'ה הצעירים מההייטק וחברי הילדות, כולם נדדו למרכז. ייקח לירושלים הרבה שנים להתגבר על השנים הקשות, גם לאלי. הוא יתקבל להיות שותף באחת מקרנות ההון סיכון המובילות בעולם – בנצ'מרק – אבל העבודה בהרצליה. הוא מצליח בעבודתו, אבל לא יכול שלא להרגיש ככישלון – כי ההצלחה לא נוצרה בירושלים. בינתיים נולדו לו שלושה ילדים – סמי, אודליה וליעם – והוא מחליט לחזור להתמקד בירושלים, להיות קרוב למשפחתו, ולשוב לעשייה החברתית שלו.

אם תבנו הם יבואו

הוא מקים את פיקו (קיצור של – אנשים, רעיונות, קהילה והזדמנויות, בספרדית המשמעות היא "פסגה"), ונותן בית ליזמים ירושלמים. אלי בעצמו יושב במקום ומשמש כמנטור לחברות שמתחילו את דרכן בחללי העבודה שלו. הוא השקיע לא רק כסף, אלא גם את הזמן שלו. בתמורה לניסיון ולייעוץ שלו הוא לא ביקש כל תמורה. אלי עושה זאת מתוך אמונה ב-DNA היזמי הירושלמי. לשיטתו, המורכבות של המקום מולידה יצירתיות יתר. ניר ברקת, ראש העירייה לשעבר, אמר שהמשרדים מאוד יפים אבל אף אחד לא יבוא לאזור התעשייה של תלפיות, מהאזורים הפחות יפים בעיר – אבל אלי האמין במנטרה מהסרט "שדה החלומות" שגרסה כי "אם תבנו הם יבואו".  מהשנה הראשונה עבדו שם 2,000 יזמים. נולדו שם חברות כמו "ויה", והמקום מלא עד היום.

עשייה חברתית היא מניע יותר גדול מכל ערך כלכלי

דרך סמי, בנו בן ה-12, אלי מתחיל להתעניין בחינוך. הוא מקים מערך שיעורים של מדע, טכנלוגיה, כישורים ויצירתיות בשיתוף עם האוניברסיטה העברית. במקום ציונים, אלי מודד חיוכים. אם ילד מגיע עם חיוך כנראה שמה שצריך לעשות נעשה. כשהלב פתוח ניתן ללמד הכל. זה התחיל מתריסר ילדים אצלו במשרד והגיע לפני הקורונה לשישים בתי ספר וכ-4,000 ילדים, מכל המגזרים.

הרגלים ישנים מתים לאט

אחרי כמה שנים של עשייה חברתית בלב, אלי טס לטקסס ונפגש עם סוכנות הרכב הכי גדולה שראה בחייו, שמוכרת מכוניות באיביי. אלי מיד מפנטז על "האמזון של הרכבים". הוא חוזר לארץ בסוף 2014 ומקים את ורום. העסקה נסגרת בזמן באותו יום בו חמאס מפציץ את ירושלים בטילים. למעשה, אלי נאלץ להשאיר את שותפיו האמריקאיים על הקו בהמתנה בזמן שחיפש מחסה באזעקת צבע אדום.

הפעילות של פיקו נמשכת במרץ, עד שמגפת הקורונה עוצרת את העולם. דווקא אז, אחת מחברות  הפורטפוליו מוכרת את החברה ב-450 מיליון דולר ופיקו מרוויחה פי 26 על הכסף. ורום יוצאת למבצע גיוס. ההיגיון פשוט: בזמן שכל סוכנויות הרכב הפרונטליות סגורות, זו דווקא הזמן למכור מכוניות אונליין. באותו השבוע בו החברה יוצאת להנפקה, ליעם מגיע הביתה עם קורונה. אלי והוא "מבלים" את שבוע ההנפקה בבידוד. הוא רואה את פתיחת המסחר בבורסה בטלוויזיה, וחוגג עם בנו בבית באווירה אינטימית ומיוחדת. בסוף הבידוד נגמרות החגיגות, ואלי חוזר לעשייה. ככה זה, זה לא מפסיק לעולם. זה הסיפור.

במקביל לשאר הפרויקטים שלו, אלי מתגאה במיוחד בפרויקט שהקים בבת שלמה. זה התחיל בשנת 2010 כשהגיע עם הילדים לרכיבה על סוסים באזור, גילה את המקום, מן קפסולת זמן שמשלבת בין יהדות, חקלאות וחלוציות. כהרגלו הוא החל לבנות תכנית חינוכית, כזאת שתקבל לתוכה נערים שנשרו מבית הספר ומעוניינים להשתלב בעבודה חקלאית. הוא מחדיר בהם ערכים וגורם למרביתם להיות גם בעלי הישגים לימודיים, לשרת בצבא ולאהוב את הארץ והמורשת. הוא מקים גם בית הארחה, אומנת ישראלית ויין טוב. בשירות ובאיכות הכי גבוהים שיש תוך כדי שימוש בחקלאות אורגנית, אהבה לאדמה ואחריות חברתית. היין הוא "הפיתיון" לתל אביבי המצוי, מי שינגוס בו יזכה להיכנס למסע אל תוך הסיפור הציוני כולו.

___

אלי הוא טור פתיחת העונה, בחרתי בו כי הוא השתלב מדהים עם אהבת הארץ בתקופה זו כשהבחירות בפתח ואנחנו שבים לחוש את השסע החברתי. הוא השתלב עם פתיחת שנת הלימודים, אני שלחתי ילד אחרון לכתה א' וילדה עם צרכים מיוחדים שקיבלתי עבורה החלטות שהן אולי הגדולות שעשיתי בחיי ועשיתי לא מעט. והכי חשוב הוא אומר לנו עד כמה האחריות, המחויבות שלנו להחזיר ולתת וכמה זה ייתן לנו.

אלי ואני נפגשנו כשהייתי יזמת צעירה וניסיתי לגייס כספים, הוא סרב לי אז בנועם ובשקט שלו. נפגשנו שוב בשביעי באפריל השנה, בארוחת החברים אצל המוגזמת בקטע מופלא דקלה גולדשטיין מלמוד. היה זה ערב שלא נשכח ולא רק בגללה. עוד לפני המנה הראשונה נודע לנו שמחבלים החלו סבב יריות ברחבי תל אביב. חלק עזבו, הערב קיבל טויסט אחר ואיזה עומק שלא הבנו אותו באותה נקודה. בסוף הערב לא היו מוניות ובשמחה קפצתי על ההזדמנות לקחת את אלי חזרה לסביון. כבר באותה נסיעה קסומה העברנו חוויות משותפות רבות על עולם ההייטק הישראלי בתקופות אחרות. כבר אז הבנתי שהוא יהיה חלה מעולה. לקח לי זמן לשכנע. מה שעשה את העבודה היא היכולת של אלי לספר כאן על העשייה החברתית ועל האידיאולוגיה הציונית שכל כך חשובים לו. איזה איש מופלא כמה למדתי ממנו וכמה התגעגעתי לכתוב ואליכם.

"כמה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור".