(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה שנולדה בבית חרדי בבני ברק. בת שלישית מתוך תשעה. היא חיה בתחושה של קיפוח נשי מתמיד, של אפליה וגזענות וייחלה להתחלה חדשה. היא מציבה דרישות מחתנים פוטנציאליים ומגיעה לגיל 20 כרווקה זקנה. לבסוף, ליל כלולותיה מרגיש לה כמו אונס. בסתר היא לוקחת גלולות כדי לא להיכנס להריון ורק כשכבר לא הייתה לה ברירה היא מפסיקה. בגיל שנתיים וחצי בנה הבכור מאובחן כאוטיסט. ורק כעבור חמש שנים כשהיא בת שלושים עם עוד תינוקת היא מבינה שהיא לא תגרום לו להבריא. עם שני ילדים קטנים היא מחליטה לעשות מהפך. היא מתגרשת ועוזבת את הדת. ביום היא עובדת, בלילה לומדת, ולאט לאט היא מתקדמת מלהיות מנהלת חשבונות, לחשבת, לסמנכ"לית כספים ולמנכ"לית של חברה פורצת דרך בתחום המדיקל, המפתחת מוצרים בתחום הדנטלי.
מחושך גדול אל תפחדו לצאת להתחלה חדשה
שרי גור לא ידעה את זה במהלך שנות ילדותה, אבל היא נולדה פמיניסטית. ספק אם בכלל הכירה את המילה או המשמעות שלה. היא הייתה הבת השלישית אחרי שני בנים. אחריה הגיעו עוד שישה אחים ואחיות, היא גידלה את כולם. ככה זה בבני ברק.
היא נולדה למשפחה חרדית מהזרם הליטאי. אביה האמין שגברים צריכים ללמוד תורה, והנשים צריכות לכלכל את הבית. היא למדה את זה על בשרה בגיל צעיר מאוד, כשרוב עבודות הבית נפלו עליה. היחס לנשים בחברה החרדית הפריע לה, אבל היא הייתה צעירה מכדי להתבטא בנושא.
אביה היה חרדי מחמיר ביותר. נראה כי הוא היה בתחרות עם שכניו על מי מקפיד יותר בהילכות סגפנות. זו לא הייתה רק צניעות, זה היה עוני. כלכלי ותרבותי. שרי הרגישה שמדי יום אביה הוסיף חוק מחמיר חדש בבית. בהתחלה הוא הוציא את הרדיו, אחר כך את המוזיקה, אחר כך הודיע שאין בבית ספרים מלבד ספרי קודש. טלוויזיה, מן הסתם, הייתה חלום מעולם אחר. לא היו חוגים, לא היו חופשות, לא היו טיולים. בגיל 8 אביה החליט שגם את המשפחה הוא לוקח ממנה, ושלח את הילדים לבית ספר פרטי בו לומדים רק תורה. הילדים למדו להרגיש שהם לא חלק מהמדינה, ולמדו כרגיל ביום העצמאות.
את הלימודים היא סיימה עם תעודת גננת, אבל ידעה כבר אז שהיא לעולם לא תשתמש בה. היא לא רצתה להיות עוד אישה בפס הייצור של החברה החרדית. הציק לה שנשים צריכות לעשות מה שאומרים להן. הציקה לה ההתייחסות של בן אדם לחברו. מצד אחד היא גדלה בחברה המאופיינת בגמ"חים ועזרה לזולת אבל מצד שני יש דברים בסיסיים שלא קיימים, כמו קבלת השונה.
בלימודים היא אהבה את הצדדים היפים של התורה. היא זכרה את הדגש על כך שמצוות בין אדם לחברות חשובות יותר מאשר בין אדם למקום. אלוהים יכול לסלוח, אבל אם החבר לא סולח – אלוהים לא יסלח. מצד שני, החברה שהיא גדלה בה לא התנהגה כמו בשיעורים שהנחילו לה. היא ראתה יחס לנשים שלא יכול להיות עליה מחילה. היא ראתה גזענות. היא ראתה אפליה. היא ידעה שיש לה יתרון בכך שהיא ממשפחה אשכנזית, אבל זה הפריע לה לראות כיצד אנשים טובים ממוצא ספרדי לא מצליחים להתקדם בחיים.
אמונה היא לטפס את המדרגה הראשונה גם שלא רואים את כל גרם המדרגות
כשיצאה לעולם השידוכים, היא הציבה תנאים שהבריחו לא מעט חתנים פוטנציאליים. היא ידעה במשפחה שהיא תקים יתקיימו תנאים שונים מאשר אלה שהיא חוותה כילדה. היא רצתה שבעלה ילמד, אבל גם ייצא לעבוד. היא רצתה שהילדים שלה יעשו בגרויות וילמדו באוניברסיטה. המשודכים הרלוונטיים טענו שמדובר ב"תנאים חילוניים". היא הרגישה שאין עם מי לדבר. "ככה זה בדת", היא חשבה לעצמה, "אומרים משהו קצת שונה והופ – את כבר חילונית".
לבסוף מצאה גבר עם ראש מעט יותר פתוח. הוא הסכים לתנאים שלה בלי להיבהל. לאחר האירוסין היא אמרה לו שהיא אוהבת את השיער (המושלם) שלה, והיא לא תרצה פיאה. הוא נבהל ורץ להתייעץ עם הרב שלו. האחרון הרגיע אותו: "ככה זה נשים, הן נבהלות. אל תדאג, זה יעבור לה".
ליל הכלולות שלה, כמו אצל רוב הנשים החרדיות, התאפיין בפריצת הגבולות הקפדניים של ריחוק והפרדה בין גברים ונשים. אחרי שנים בהן אפילו לא הסתכלה על גבר, שלא לדבר על לגעת באחד כזה, לפתע היא מצאה את עצמה נדרשת להתייחד איתו לצורך מצווה. "אהבה זה לא היה", היא מתארת בדיעבד, "זה היה סיוט". במחשבות הכי אפלות שלה היא לא האמינה שככה זה יהיה. המעשה הרגיש לה כמו אונס.
גם חיי הנישואין לא היו בדיוק מה שהיא חשבה. היא רצתה להמתין לפני שיעשו ילדים, בעוד שהוא ראה איך חבריו הביאו ילד תשעה חודשים אחרי החתונה. לא הייתה לה ברירה והיא ברחה לרופא נשים – לא בבני ברק כמובן – ולקחה גלולות במשך שנה, בלי לספר לאף אחד. היא חזרה כל פעם בתירוצים לרופא כדי לחדש את המרשם. בעלה לא הבין מה קורה. אחרי שנה הוא אומר שחייבים ללכת לבדיקות ולרבנים שונים. היא הבינה שאין לה ברירה והפסיקה את הגלולות. זמן קצר לאחר מכן היא נכנסה להיריון.
כשאתם על סף תהום תתרכזו בעשייה
דניאל נולד. הוא היה ילד יפהפה, חכם ומדהים – במובן הטהור של המילה. כזה שמעורר תדהמה בגיל שנתיים כשהוא מצליח כבר לזהות את כל אותיות האלפבית. היא האמינה שיא מגדלת גאון, ואז בגיל שנתיים וחצי הגננת הכריזה בפניה: "אני עשר שנים גננת, ולא היה לי כזה. יש לו משהו. תעשי לו בדיקות". בשלב זה שרי הייתה כבר בהריון עם אחותו. המשפחה כמובן אמרה שזה שטויות והוא בסה"כ מפונק. תגיע האחות והכל יסתדר. אבל שרי הרגישה משהו. היא הייתה בסך הכל בת 25, אבל ידעה שמשהו לא תקין.
שלחו אותה למכון להתפתחות הילד. היא עברה המון פגישות עד שהגיעה האבחנה הגורלית. חודש אחרי שנולדה אחותו הקטנה, הודיעו לשרי כי דניאל אוטיסט. אף אחד כמעט לא ידע מה זה אומר באותה עת. היא התחילה לשאול המון שאלות ולקבל טלפונים מאנשים שיש להם נכד כזה או אחיין כזה. שרי בכל אותה עת מנסה להבין מה עושים ואיך "להוציא את דניאל מהאוטיזם". היא שמה לעצמה יעד ,שעד גיל 12 הוא יוצא מזה ובבר מצווה הוא יהיה ילד רגיל בבית ספר רגיל.
היא השקיעה בו את כל הטיפולים שהיו באותה תקופה. לא פספסה אף טיפול, יעלה כמה שיעלה. בינתיים היא הבינה שאבא שלו מתבייש בו ולוקח מרחק. כעבור שנתיים, ביום בהיר אחד היא הבינה שאין דבר כזה "להוציא אותו מזה". היא יכולה לקדם אותו, אבל הוא לעולם יהיה אוטיסט. זה גרם לה להחליט לאפשר לו ללכת לבית ספר עם ילדים אוטיסטים. היא הבינה שזו מלחמת סרק. בבית הספר הרגיל הוא היה אומלל ולא היו לו חברים. בבית ספר החדש הוא פרח.
כל תקרה ניתנת לניפוץ
חמש שנים אחרי האבחון, היא מתיישבת ושואלת את עצמה, את עוד רגע בת 30 מה תעשי? מתי הזמן שלך? מה עם המקום שלך? כשהיא בת 30 עם תינוקת צעירה וילד אוטיסט, היא מחליטה לעשות צעד אמיץ לקראת התחלה חדשה. היא קודם מתגרשת ורק אז עוזבת את הדת. שלא יקחו לה את הילדים. היא שמרה על כל הכללים עד הגט, ורק ביום הגירושים היא מעיפה את הפאה, לובשת חולצה קצרה ומכנסיים, ומגיעה לעבודתה כאישה חדשה לתדהמת הקולגות שלה.
היא יוצאת לעולם החילוני עם שני ילדים ובלי תעודת בגרות. מנהלת חשבונות זוטרה שרק מתחילה לגלות את החיים. זה לא הפחיד אותה, גם ככה היא הייתה רגילה לחיות בצמצום. התוכנית שלה הייתה להתקדם וללמוד. היא מתחילה ללמוד בלילות באוניברסיטה הפתוחה, המקום היחיד שהסכים לקבל אותה בלי בגרות.
אחרי המרד הגדול שעשתה מול חייה הישנים, כל מה שבא אחרי הרגיש קל יותר. זורם יותר. היא עשתה תואר בניהול, כלכלה ומנהל עסקים ואז המשיכה לתואר שני. באופן טבעי החלה גם להתקדם בעבודה. בהתחלה לחשבת, ומחשבת לסמנכ"לית כספים, ומשם הלאה. היא באה בלי ניסיון וקורות חיים, אבל היו לה יכולות למידה, ורצון לעבוד קשה. היא הייתה משקיעה המון. המנכ"ל סמך עליה והטיל עליה עוד סמכויות. היא קיבלה את הכל באהבה, וככה היא התקדמה.
היום היא מנכ"לית של חברה בתחום המדיקל, שמפתחת ומייצרת מוצרים רפואיים בתחום הדנטלי לכל העולם. היא הפכה להיות המנכ"לית השכירה הראשונה, בחברה מאוד משפחתית, והפכה את החברה למקצועית ומסודרת אבל עם אופי מאוד יזמי. חברה שחוקרת רעיונות חדשניים כל הזמן.
שרי פתחה את ההרצאה שלי בשישי שעבר. חיפשתי הרבה זמן מישהי שתייצג "התחלה". כולנו חושבים שהתחלה זה מרגש, מסעיר, חדש וגורם לפרפרים בבטן. אבל כולנו פוחדים מהתחלות. תעצמו את העיניים ותנסו להיזכר מתי עשיתם משהו חדש לגמרי. כנראה שייקח לכם קצת זמן להיזכר, אבל תנסו בכל זאת. תנסו להיזכר מה הרגשתם באותו רגע, ואז מה קרה כמה שבועות אחר כך. היה שווה? הייתם עושים את זה שוב? במהלך ההרצאה שלי בשבוע שעבר הרגשתי שהתשובה היא "בהחלט כן!".
