(הת)חלה לחג – סיפור על ילד מקיבוץ בארי, שלא אהב ללמוד אך אהב לשאול שאלות. בשנת השירות במכינת רבין הוא מוצא את חדוות הלמידה ומחזק את אהבתו לערכים ולארץ. בצבא, הוא משרת בגבעתי, נפצע מירי דו-צדדי וחוזר לשירות, ובהמשך הופך למ"פ. לאחר השחרור, הוא מדריך במכינה ולומד לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, שם מתחיל את דרכו בפוליטיקה. בזמן הזה, אימו נפטרת מסרטן ובת דודתו נכנסת לקומה לאחר לידה, טרגדיות אישיות שהופכות להתחלה מעצבת לאישיותו. לאחר תקופה בפוליטיקה המוניציפלית, הוא חוזר כראש מכינה. בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר, הוא מבקר בקיבוץ ומוצא את עצמו תחת המתקפה הקשה ביותר על מדינת ישראל. הוא מצליח לשרוד, אך מאבד חברים ובני משפחה. בעקבות האירועים, הוא עוזב את עיסוקיו ומקים את "קומו" עם חבריו, תנועה שמטרתה להחזיר את תחושת השליטה לאנשים בעוטף ובצפון ולתקן את ההפקרה ארוכת השנים. בשבוע שעבר, הוא היה בין האנשים שריגשו את לב האומה, כשהיה אחד מהמארגנים של הטקס הלאומי לציון שנה לטבח.
<>
הקיבוץ זרם בדמו של עמרי שפרוני מאז שנולד בקיבוץ בארי. משפחת אמו גרה כולה בקיבוץ, כולל שלוש אחיותיה ואחיה. אביו נולד בעין חרוד. סביו וסבתו היו ממקימי הקיבוץ. הוריו הכירו באילות, התאהבו, התחתנו, ונולדו להם שלושה בנים: שגיא, עמרי ורון. אביו היה מהנדס, ושני אחיו בחרו גם הם ללכת בדרכו המקצועית.
עמרי זוכר ילדות מאושרת בקיבוץ, מלאה בטיולים משפחתיים ובזמן רב שבילה בחוץ. ימי ההולדת שלו נחגגו לרוב בחוף סיני. בית הספר בקיבוץ היה קטן ואינטימי, אך עמרי, על אף שהיה חינני ומרדן, לא אהב את הלימודים. קשה היה לכעוס עליו, אבל האמת היא שהלימודים לא משכו אותו. הוא אהב במיוחד את 'שעת החוץ', שהפכה לימים לעבודת יום בפינת החי של הקיבוץ, שם למד כישורים מעשיים כמו ריתוך, הברגה ויציקת בטון. העבודות הללו העניקו לו תחושת ביטחון ומסוגלות, תחושות המלוות אותו עד היום כחלק מתחביביו.
בתיכון, עמרי כמעט ולא למד, והוא לא השלים תעודת בגרות, אך מצא סביבה משמעותית של חברים קרובים. דמויות מסוימות מבית הספר, יהפכו להיות חלק מהסיפור הישראלי שכולנו נזכור לנצח. ביניהן המורות יוכבד ליפשיץ ועדה שגיא, שנחטפו לעזה ושוחררו בעסקת חטופים בנובמבר 2023, ורותם קלדרון, שנרצחה בביתה בקיבוץ בארי בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר.
"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'" (פרידריך ניטשה)
למרות שרוב הנערים בבארי לא הלכו לתנועת נוער, עמרי בחר להצטרף לנוער העובד והלומד. הוא החל ללמוד במגמת פיזיקה, אך בעקבות חברתו הקרובה, שעיצבה רבות מחייו, עבר ללמוד אומנות. בחירה זו התגלתה כמוצלחת מאוד עבורו, ונתנה לו חופש לבטא את רגשותיו ולגבש את דמותו ורעיונותיו. הוא יצר באמנותו נושאים שעסקו בזהות ישראלית, בצבא, בצדק חברתי ובשאלות פוליטיות מהותיות כמו צדק, שוויון ומנהיגות. עבודת הגמר שלו עסקה בדגל הישראלי, והיא שיקפה את מחשבותיו על הסמלים הלאומיים.
אחרי סיום התיכון, עמרי בחר לצאת לשנת שירות, חלק ממסורת הערכים שעליהם גדל בקיבוץ – אך בניגוד למקובל בקיבוץ, ויתר על התנועה ובחר ללכת למכינה קדם צבאית. הוא שמע על מכינת רבין, שמכשירה למנהיגות חברתית וכללה לימודי זהות ישראלית ואקטואליה, והחליט להצטרף אליה בעיקר משום שלא היו בה מבחנים. המכינה הייתה עבורו חוויה מעצימה ועמוקה, שהחזירה לו את חדוות הלמידה ויצרה בו צמא לידע נוסף. הוא גם פגש חברים טובים לחיים.
במהלך המכינה, עמרי גיבש את החלטתו לשרת בצבא בגדודים, ולא ביחידה מובחרת. הוא בחר להתגייס עם ארבעה חברים לחטיבת גבעתי, והוצב בגדוד שקד. שם, לראשונה, הוא נחשף למגוון הרחב של החברה הישראלית. עמרי חווה מספר קשיים משמעתיים, אך זכה להערכה בזכות צניעותו ורגישותו כלפי אחרים.
לאחר מכן יצא לקורס מ"כים, וחזר לשרת כמפקד בגדוד. אחת החוויות המעצבות שלו כמ"כ הייתה הקשר עם חייל ממשפחת אומנה קשת יום, שאמו פשטה את הרגל והוא סירב להגיע לבסיס. במקום להפעיל סמכות ולהעניש אותו, עמרי בחר לעזור לו: הוא השאיל רכב מהקיבוץ ונסע לעזור לו בפינוי חפצי המשפחה, דבר שהשפיע עליו עמוקות והבהיר לו עד כמה הכל שביר בחיים – וכמה שהוא עצמו בר מזל.
"אין לנו מכרות זהב, אין לנו נפט ולא יהלומים. ישראל ענייה במשאבי טבע, אבל יש לה ובה פוטנציאל אנושי אדיר" (יצחק רבין)
עמרי החליט לצאת לקצונה, ולאחר סיום הקורס חזר לשרת כקצין במסייעת. זה היה שלב משמעותי בחייו, ובמהלך השירות נפצע קלות מירי כוחותינו בעזה. לאחר חמש שנים בצבא, הוא החליט להשתחרר ולחזור למכינה כמדריך. המעבר מלהיות מפקד על 120 חיילים להדרכת עשרים צעירים לפני גיוס היה חד, אך הוא מצא בזה סיפוק רב. הוא ראה בכך הזדמנות להשפיע מקרוב, והתקופה הייתה גם בסימן המחאה החברתית של 2011, שבה השתתף.
באותה תקופה, בת דודתו שירה ילדה תאומים, אך לאחר הלידה נכנסה לקומה בעקבות תקלה רפואית. דודתה של שירה, אילה (אילוס), שהייתה מטפלת מיתולוגית בקיבוץ למרות שלא היו לה ילדים משל עצמה, לקחה על עצמה את הטיפול בתאומים. שירה התעוררה אחרי מספר חודשים, אך לא חזרה לעצמה לחלוטין.
הוא החל לימודי תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל וההיסטוריה של עם ישראל, טיוליו והלימודים חידדו את תפיסותיו. במקביל, גילו לאימו סרטן, והוא נאלץ להתמודד עם ההתמודדות האישית שלה. במקביל, עמרי החל ללמוד בתוכנית "חוכמה" באוניברסיטת חיפה – תוכנית חברתית-פוליטית אינטימית, שהייתה תחילת העמקת השקפותיו הפוליטיות. היום התכנית נקראת פשוט "בארי".
"כשלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך חכמה יותר" (הלן קלר)
עמרי החל להשתלב בקמפיינים פוליטיים, במהלך אחד הקמפיינים הכיר את מיכל, והם הפכו לזוג. בתקופה זו הוא למד רבות על ארגון, שיווק וניהול קמפיינים.
בזמן הזה, עמרי התמודד עם מחלת אמו שהלכה והחמירה. זמן קצר אחרי שניצח נתניהו בבחירות, אמו נפטרה. מותה של אמו והמצב של שירה טלטלו אותו עמוקות, אך היו רק תחילתו של המסע הקשה שעוד ציפה לו.
"כשאתה מרגיש שכל העולם נגדך, תזכור שמטוס ממריא כנגד כיוון הרוח" (הנרי פורד)
במהלך הקמפיין עמרי מבחין בין המתנדבות באישה מהממת עם תלתלים ועיניים בהירות. הוא מוקסם ממנה. הוא לא מתחיל איתה, אבל לקראת סוף הקמפיין היא מציעה לו לצאת. זאת הייתה מיכל ומאז הם לא נפרדו.
לאחר מות אמו, עמרי מקבל הצעה לשמש כראש מכינה. הוא מהסס – האם הוא מתאים? האם הוא באמת יכול להוביל? הוא נזכר בראש המכינה שלו, ומרגיש שהוא לא באותה ליגה. אך בסופו של דבר הוא מחליט לקפוץ למים, וכך, רק חודשיים לאחר מות אמו, הוא מוצא את עצמו בראש מכינה. צער גדול ליווה אותו שלא יכל לשתף את אמו בהישג הזה, רק כששירת כמ"פ הרגיש לראשונה שהם גאים בו. לכן, הוא החליט להביא את אביו לטקס סיום המכינה – רגע משמעותי עבורו, גם אם מהצד זה נראה חריג שראש מכינה מביא את אביו.
"מנהיגות משמעותה לפתור בעיות. כאשר חיילים חדלים מלהציג בפנייך את בעיתיהם, אתה חדל להיות מנהיג" (קולין פאול)
עמרי כיהן כראש מכינה במשך כשנתיים, עד שפגש את יונה יהב, שהציע לו להצטרף לצוות בעיריית חיפה. הוא התייעץ עם חניכיו, שקיבלו את ההזדמנות בחום ועודדו אותו ללכת על זה – בדיוק כמו שהוא לימד אותם לנצל הזדמנויות. בתפקידו בעירייה, עמרי פעל בזירות מגוונות, וניהל מאבקים כמו זה על מיכל האמוניה. הוא התאהב בחיפה – העיר בה גר שמונה שנים, אף שתמיד הגדיר את עצמו כאיש בארי.
לאחר שיהב הפסיד בבחירות, עמרי ומיכל עברו לגור בגבעת חביבה. מיכל נכנסה להריון וארבל נולדה. באותה תקופה סיים עמרי את לימודיו, ולאחר שלוש שנים נולד גם בנם השני, מעיין. כעבור מספר חודשים, עמרי חזר למכינה, הפעם כמנהל של שלוש שלוחות. הוא כיהן בתפקיד הזה במשך ארבע שנים, מתוכן שלוש עברו בעיצומה של מגפת הקורונה. בשנה הרביעית, כאשר המדינה הייתה בעיצומה של הפיכה משטרית, עמרי הקים את "פורום המכינות הליברליות", ויחד ארגן סמינר מחאה פומבי ברחובות ירושלים עם כ-1,000 חניכי מכינות.
"הוא מסתגר, אוטם את חלונותיו, מגיף תריסיו מפני זיו של אור ובעיצומו של יום נורא בורא לו לילה" (ויליאם שיקספיר מתוך "רומאו ויוליה)
ביום חמישי, 5 באוקטובר, עמרי ומשפחתו הגיעו לקיבוץ בארי לחגוג יום הולדת. הם תכננו לחזור הביתה למחרת, אך בעקבות האווירה המיוחדת והמפגש עם חברים רבים, החליטו להישאר עוד לילה. בערב שישי, המשק חגג את יום הולדתו ה-77, והאירוע היה מלא שמחה, רחוק מהסיוט שעתיד להתפתח למחרת בבוקר.
בבוקר יום שבת, עמרי מתעורר בשעה 6:30 לצלילי פיצוצים והבית רועד. האווירה הייתה אפוקליפטית. הוא רץ החוצה לנסות להבין מה קורה, אך כשהצבע האדום נשמע, הוא נכנס מיד לממ"ד עם שאר בני המשפחה. אפרת, אשתו של אחיו שגיא, מצטרפת אליהם. למרות הפיצוצים, עמרי מנסה להישאר רגוע ומאמין שהמצב יסתיים במהרה, אך אז שגיא שולח הודעה לאפרת – יש מחבלים בבית שלהם.
המחבלים ניסו לפרוץ לממ"ד של שגיא. הוא הספיק לפרק את הידית כך שלא יוכלו להיכנס, אך הם הציתו את הבית. שגיא חילץ את עצמו ואת בתו מהבית הבוער דרך החלון, כשהוא סובל מכוויות קשות ברגליים, בידיים ובגב. הוא הסתיר את בתו בבית אחר, מחביא אותה מאחורי מכונת הכביסה, ושולח תמונה לאפרת. למרות הכוויות הקשות, שגיא חוזר עם אופניים כדי להוציא אותה מהבית. בעודם תחת מתקפת מטחי אש, הם רוכבים לכיוון הבית.
באותו הזמן, עמרי מתקשר לדודו אבויה, נהג אמבולנס, בבקשה לעזרה, הוא תמיד היה הטלפון הראשון כשמשהו נפצע. זוהי השיחה האחרונה שלהם. אבויה, שהיה בממ"ד בביתו, נורה דרך הדלת. הוא התחנן לעזרה ממד"א, אך מת לבסוף מאיבוד דם – לבד.
האירועים ממשיכים להחמיר. ליאל מתקשרת לעמרי מתוך ממ"ד במרחק שלושה בתים מהם. הם שומעים דיבורים בערבית ומפחדים. עמרי מנסה להרגיע אותם, משקר להם ואומר להם שהם לא לבד, שהצבא בדרך ושיחזיקו מעמד. הוא נותן להם הנחיות מנוגדות מתוך לחץ – להחזיק את הדלת, לא לעמוד מולה, למרות שאינו בטוח בעצמו. כשמחבלים נכנסים לבית, אפרת מכניסה את הילדים לארון ומוודאת שכולם נועלים נעליים למקרה שייחטפו. כל אחד מקבל תפקיד – התפקיד של עמרי היה להחזיק את דלת הממ"ד.
כשעמרי חיפש כלי נשק להגנה עצמית, הוא מוצא רק פטיש שניצלים קטן וזול מעץ. למרות זאת, הפטיש נסך בו תחושת ביטחון רגעית. למזלו, המחבלים ירו בדלת אך לא ניסו לפרוץ אותה, אף שידעו שהם בפנים. לאחר כשעה, הוא מעז להציץ דרך אחד מחורי הירי ורואה שאין מחבלים בסביבה.
בערב, חיילי צה"ל מגיעים לחלץ אותם. הם נלקחים לביתו של חברו הקרוב, שחר צמח, שנהרג באירועים. כשהוא רואה את הוריו של שחר, עמרי עובר משוק לחרדה להבעת תודה. הוא מבין שעליו להיות הפנים המוכרות והחיבוק התומך לכל מי שמגיע. הבית הופך לקומונה של תמיכה הדדית, כשכולם מכינים אוכל ממה שיש ועוזרים זה לזה.
במהלך האירועים, עמרי לא יודע שבני משפחתו – אילוס, ליאל, וינאי – כלואים בבית אחר, שבו כ-40 מחבלים מחזיקים כ-15 בני ערובה. טנק של צה"ל יורה על הבית, וכשבסופו של דבר הקרב מסתיים, רק שני בני ערובה שורדים.
"אני לא חושבת על כל הסבל, אלא על היופי שעדיין נותר" (אנה פרנק)
מהיציאה מקיבוץ בארי, עמרי זוכר בעיקר את הצורך לנרמל את המצב עבור הילדים, לשדר יציבות למרות הכל. עם זאת, עמוק בליבו, הוא כבר הבין שאילוס אינה בין החיים. התחושה הזו מלווה אותו כשהוא יוצא לחפש את שירה, וכשהוא מוצא אותה בחיים, הוא מיד מתקשר לעורכת הדין כדי לקחת עליה אחריות – רגע שמסמן התחלה חדשה בחייו. התובנה שעתידו ישתנה מכאן והלאה נחתה עליו, והתגובה המידית שלו הייתה להתחיל לתקן. כל מסלול חייו עד כה, כך הרגיש, הכין אותו לרגע הזה.
עמרי ומיכל מיד הבינו שהם צריכים לספר את סיפורם. זה עזר להם והוא מתחיל לטפל בכל ענייני המשפחה קבורה, זיהוי, לווית, החלטות. לכן כשמבקשים ממנו להגיע למילואים באותה עת הוא מסרב ומצטרף בהמשך. הוא גם מפנה את תפקידו כראש המכינה. במקביל, הוא התחיל להיאבק למען הקמת ועדת חקירה לאירועים בבית של פסי, תחושה של חובה פעמה בו להוביל את המאבק הזה.
הוא היה חייב שינוי. בחיפושו של כל אחד אחר המעשה המדוייק לו ומבלי שהכירו היכרות מוקדמת, דרכיהם הצטלבו מספר פעמים – אלו יונתן שימריז, שיראל חוגג והאנשים שיקימו את "קומו". החזון היה לייצר מנהיגות אחרת, שלוקחת אחריות, שיודעת להכריע ומצליחה להחזיר לאנשים בעוטף ובצפון את תחושת השליטה בחייהם כדי לסיים את ההפקרה ארוכת השנים. הם הבינו שהם בעצם רק החזית של ההפקרה כי כולם הופקרו. הם הבינו שתיקון צריך לבוא מלמטה מאנשים חדשים מאמירות ערכיות ועמידה על האמת. אחד הפרויקטים הראשונים שלהם היה ליווי של הורים בנושא החינוך בצפון.
"יש סדק בכל דבר, זו הדרך של האור להיכנס" (לאונרד כהן)
הטקס הלאומי שהצליח לרגש מדינה שלמה בשבוע שעבר, נולד כמעט בספונטניות. עמרי וחבריו ל"קומו" היו בכלל בדרכם לכפר סאלד ביום שני בבוקר כדי ללמוד מהתושבים מה קורה בצפון, בזמן שהממשלה הודיעה שמירי רגב תוביל את הטקס הממשלתי לזכר הנופלים. עבורם זה הרגיש כמו השפלה צורבת. הם החליטו להרים טקס משלהם – טקס שיהיה הטקס הלאומי האמיתי. יחד עם רז ציפריס, שליווה אותם כמה חודשים והפך לחלק מהם, הם החליטו לפתוח קמפיין הד-סטארט. בתוך ארבעה ימים גויסו מיליון שקלים, ללא כל פרסום, ותוך שבועיים הסכום עמד על שניים וחצי מיליון שקלים.
הם הבינו שקרה פה אירוע. הם הבינו שמדינה שלמה עומדת מאחוריהם. הם הבינו שהם חייבים להצליח. הם נאלצו לקבל החלטות קשות, הראשונה שבהן היא להעביר את הטקס מהעוטף למרכז. הם בחרו לקיים את הטקס בפארק הירקון, למרות החששות. המהלך היה מסוכן, אך בזכות תמיכה מסיבית מצד מתנדבים, אמנים, במאים וחברות הפקה, הם הצליחו לקיים את האירוע, שהפך לסמל של מחאה, תקווה ותקומה. הטקס נשא ערכים של הפקרה, אובדן, גבורה ותקווה, יחד עם דרישה להחזרת החטופים והקמת ועדת חקירה ממלכתית. זה היה רגע מכונן של אחדות כלל-ישראלית, שהבהיר להם שמנהיגותם צריכה להמשיך. הארץ זקוקה למנהיגות חדשה שתזכיר לה את ערכיה ותוביל אותה לחוויה מנהיגותית אחרת. דבר אחד כבר בטוח, זו רק ההתחלה.
**
אני יושבת בפארק הירקון בטקס הלאומי, ודמעות זולגות בלי הפסקה. כל כך הרבה רגשות מציפים אותי. זה הרגע שבו הבנתי שאני חייבת לכתוב על עמרי – האיש שהחזיר לכולנו תקווה, לעם שלנו בכלל, ולמשפחה שלי מהעוטף בפרט. ברקע מתנגן המשפט ההוא מההמנון של לאונרד כהן, והמחשבות שלי מתרוצצות על כמה אור עמרי והצוות שלו הכניסו לחיים שלנו.
"קומו" עשו השבוע ללב שלנו קינצוגי – אותה אומנות יפנית שבה מתקנים כלי חרס בעזרת זהב. 'קין' משמעותו זהב ו'צוגי' חיבור. הם חיברו את הלב השבור שלנו עם שרף של זהב, וגרמו לנו, ולו לרגע, להרגיש שהלב שלנו גדול, חזק ויפה יותר ממה שהיה קודם. אולי אפילו יותר ממה שאי פעם חשבנו שהוא יכול להיות.
