(הת)חלה לשבת – סיפור על ילד, שלמרות שהיה התלמיד הגרוע ביותר בכיתה, הדחף הנכון והמוטיבציה הביאו אותו להצטיינות ולימודי עתודה, הוא סיים דוקטורט ופוסט דוקטורט, הקים חברה שעשתה אקזיט, ואז חייו עברו מהפך בעקבות תאונת טרקטורון שגרמה לשיתוק בכל חלקי גופו (מהצוואר ומטה). הוא לא וויתר, הקים חברה שתאפשר למשותקים לחזור ללכת. החברה הונפקה בנאסד"ק. הפתרון לא התאים לנכים כמוהו שהגפיים העליונות שלהם משותקות, אז הוא הקים חברה שהמציאה כיסא גלגלים המאפשר לנכים בשתי הגפיים לשוב לעמוד ולנסוע ממקום למקום בעמידה. סיפור של ניצחון הגוף על הנפש. יציאה מעבדות גופנית.
כשהחיים מכוונים אתכם לעצמאות, זה מלמד אתכם להתעקש
ד"ר עמית גופר נולד במושב קדרון בשנת 1953. הוריו עבדו במשק ובנוסף, אמו לימדה אנגלית. כשהיה עמית בן 7, הם עברו לתל אביב לשיכון באזור רמת החייל, בו גרו כארבע שנים עד שהיה בכיתה ה׳. הוא מספר כי בתקופה זו, הוא היה התלמיד הגרוע ביותר בכיתה. הוא לא הפריע פשוט בית הספר לא עניין אותו. הושיבו אותו בשולחן האחורי, פשוט כי לא האמינו שיצמח ממנו משהו.
המצב הכלכלי בבית לא היה קל, והם נאלצו לעבור שוב למיקום בו מצאו הוריו פרנסה – והפעם לעיר רחובות. ברחובות חל שינוי ביחסו ללימודים, למרות שלדבריו היה שובב גדול ועשה צרות רבות, הוא הפך לתלמיד המצטיין בכיתה. הוא מספר כי השנים בהם היה התלמיד הגרוע בכיתה, נתנו לו מוטיבציה להראות שהוא יכול, עצם היותו עצמאי גרמה לצרות ויחד עם זאת להצטיינות שחיפתה על הצרות.
בתום ביה"ס היסודי הוא למד במגמת אלקטרוניקה בביה"ס התיכון אורט, שהיה ביה"ס מקצועי . זו הייתה המגמה המובילה בביה"ס. לא הייתה אז בגרות ולכן אין לו תעודת בגרות וכאשר הוא צוחק על עצמו, הוא מספר שזו נקמה באשתו הפולנייה שהתחתנה עם בחור ללא בגרות.
לאחר התיכון הלך עמית ללימודי עתודה והתקבל לטכניון במגמת הנדסת חשמל. במהלך לימודיו, לילי והוא הכירו דרך חבר משותף ואהבה ביניהם פרחה.
ב-1975, בתום לימודיו בטכניון, עמית התגייס לחיל האוויר ושירת כחמש שנים. הוא פרח בצבא, שנה אחרי הגיוס התחתן עם לילי ובמקביל הוא עשה תואר שני בהנדסת חשמל. גם בצבא לא היה הכי ממושמע אבל עצם היותו טוב ומקצועי חיפה על חוסר המשמעת. לילי למדה משפטים בתל אביב הייתה עורכת דין ולאחר מכן שופטת.
ב-1980 לאחר השחרור, נולד בנם הבכור יובל, כיום מדריך אזרחי ומנהל פרויקטים, וב-1983 נולדה יעל כיום היא מהנדסת מחשבים, בצוות הבכיר של גוגל באירלנד.
במרבית המקרים המטרה מציבה את עצמה – צריך להיות קשובים
אחרי הצבא עמית עבד שמונה שנים ברפא"ל, וב-1988 משפחת גופר עברה לארה"ב ללימודי דוקטורט ופוסט דוקטורט של עמית, באוניברסיטת דרקסל בפילדלפיה.
ב-1991, חזרה המשפחה לארץ לטבעון וב-1992 נולדה ביתם הצעירה, מיכל, שלמדה משפטים בירושלים ותואר שני בקולומביה.
עם חזרתם לארץ, הצטרף עמית לחברת אלסינט בחטיבת ,MRI וב-1994 נולד לו רעיון לפתח MRI לניתוחי מוח בזמן אמת. זמן קצר לאחר מכן הקים חברה, שנקראה אודין טכנולוגיות רפואיות. לימים, אודין נמכרה למטרוניק.
כשאתם נמצאים בתחתית קיימת רק דרך אחת. למעלה
ב-1996 נסעה לילי לקניון בנצרת, היא קנתה זוג מכנסי ג'ינס לבעלה ומילאה טופס לזכייה ברכב שטח וכעבור כמה שבועות נודע לה שזכתה. לעמית לא היה שום עניין בטרקטורון. כשהוא הגיע, הוא מכר אותו לשכן במחצית משוויו וטס עם לילי לסין. אבל ילדיו לא אהבו את המהלך והוא החליט לפצות אותם בטיול טרקטורונים במושב ציפורי.
עמית נסע עם בתו, הם נסעו במהירות בשבילים המאובקים. אך זמן לא רב לאחר תחילת הנסיעה, הבלמים בטרקטורון של עמית הפסיקו לעבוד. עמית התרחק מהשביל והתנגש בעץ. בתו יצאה ללא פגע.
כששכב על האדמה, הוא היה מבועת. "לא יכולתי להרגיש כלום", ובאותו רגע – הוא ידע שלעולם לא ילך יותר.
ואז החלה תקופה של קשיים ואתגרים. תשעת החודשים הבאים היו עגומים. עמית היה משותק מגבו העליון ומטה. הייתה לו תנועה קלה בלבד בזרועות, עמית כמו עמית היה נחוש לשמור על עצמאות מסוימת וזאת למרות התסכולים והקשיים הרבים.
בהתחלה הוא לא הצליח לצחצח שיניים, לא הצליח לכתוב, לא הצליח להשתמש בכיסא גלגלים אלקטרוני, אך בסופו של דבר למד. הסבל העיקרי של עמית היה סבל נפשי ומנטלי. הרופאים גזרו עליו משטר כבד של משככי כאבים, נוגדי דכאון וכדומה במטרה להביא להחלמתו. תופעות הלוואי של הטיפול התרופתי גרמו לו להרגיש בתהום, טשטשו את האישיות שלו וגרמו לו לצער. הוא הרגיש כל הזמן כמו להיות בתוך חור גדול מאוד בחושך. הוא נעזר ברופאים ובקרובים לו, אבל ידע שהמלחמה היא שלו.
הוא לא ויתר. בינואר 1997 עמית חזר הביתה והפסיק את הטיפול התרופתי שהיה אבן רחיים על חייו. החלטה הזו הייתה בין ההחלטות הטובות שקיבל אי פעם. כשהאובך התפוגג עמית החל לחשוב מה הוא יכול לעשות כדי לשפר את חייו ואת חיי הנכים.
עמית מתאר שהסביבה בטוחה, שאם אתה על כיסא גלגלים אתה גם סובל ממגבלה שכלית. במסעדה שואלים את אשתך מה תאכל, אתה בא לאסוף חבילה, אנשים מדברים עם המטפל שלך והכי קשה אנשים נרתעים ממגע אתך, לא מחבקים ובעיקר לא רואים אותך או מסתכלים דרכך.
חברות ושותפות הם הערכים הכי חשובים בדרך
ב-1999 הוא פיתח בביתו את רי-ווק Rewalk, הוא חשב על שלד חיצוני שהמטרה שלו להוליך בן אדם. כאשר השלד החיצוני מייצב אותו, הנכה יוכל ללכת באמצעות קביים. הוא נעזר בשלושה חברה שניסו את המוצר. לצערו המכשיר לא התאים לנכים מסוגו, שהשיתוק שלהם הוא גם בגפיים העליונות.
את המכשיר הוא בנה בעזרת קבלני משנה, ותמיכה מהרבה מחברים טובים. המשימה הראשונה הייתה לבדוק היתכנות של הרעיון הבסיסי – האם אפשר ליצור מכשיר שכאשר האדם נוטה קדימה ושולח יד עם קב, המערכת תזהה זאת באמצעות חיישנים ותושיט עבורו גם את הרגל קדימה. זה עבד.
ב-2006 רי-ווק נכנסה לחממה של הטכניון במת"ם בחיפה ולאחר מכן גייסה כסף מקרנות הון סיכון, קיבלה אישור FDA והחלה למכור.
לרי-ווק סיפורי הצלחה מרגשים, אנשים נכים שחזרו ללכת וקיבלו את חייהם בחזרה. הוא נוהג לספר, על משתמשת שפגשה את הנשיא אובמה, וסיפרה לו שמאז הפציעה בכל התקופה שהיא בכיסא, אנשים לא נותנים לה חיבוק. הוא הבין את הרמז, וכשהיא קמה עם המכשיר, הוא חיבק אותה.
בשנת 2014 רי-ווק הונפקה בנאסד"ק. ובמוחו של עמית צצו רעיונות חדשים.
להקים סטארט-אפ זה מקצוע, כל יומיים הוא עומד להתמוטט, צריך הרבה אופטימיות ולא לפחד מכלום
עמית החליט להקים חברה חדשה, אולם בגלל מחויבותו למשקיעים של רי-ווק, הוא עבד שנה בשתי החברות. הוא נהג להגיד שהוא נותן מאה אחוז משרה ברי-ווק ומאה אחוז משרה בחברה החדשה אפ-נ-רייד UpNRide.
החברה החדשה פיתחה כיסא גלגלים שמאפשר לנכה לעמוד, הייחודיות של הכיסא היא בכך שהנכה עומד במרכז הגרביטציה, נשאר באמצע בכל מצב וזה נותן יציבות. הכיסא מאפשר מערכת איזון אוטומטית, גם בשיפועים ועליות. עמית היה הנסיין של הכיסא ויש לו אחד בבית. שאותו הוא מחליף רק כשהוא נוהג. לחתונת הבת שלו מיכל, הוא כבר הגיע עומד.
ומה המצב בשתי החברות? אפ-נ-רייד גייסה כסף לפני כמעט שנתיים והחלו מכירות, הקורונה הביאה לעצירת המכירות וגם משקיעים נוספים לא הצטרפו, ועמית באופטימיות הרגועה שלו, בטוח שגם זה יגיע בקרוב.
רי-ווק לאחר ההנפקה, הייתה בצניחה בגלל הצורך לחנך את השוק מחדש. כעת המניה מתאוששת והמתחרים עדיין רחוקים מהיכולות שיש לה.
את הטור כתבתי בהמשך לשיחה של שעה עם עמית, שהדהים אותי ברוגע, בשלווה ובאופטימיות, במהלכה הוא סיפר לי כי התאונה הייתה עבורו לידה מחדש. זה הפך לו את החיים אבל הוא לא היה מוכן לוותר, לפני התאונה הוא הקים חברה ואחריה שתי חברות וכולן מצליחות.
הסיפור נכתב במהלך חג הפסח. וסיפורו של עמית מתאים לחג החירות. חשוב לי שנזכור שמגבלות הגוף לא חייבות להטיל עלינו עבדות. אצל עמית, החירות הרחיקה לכת והתגברה על המכשולים מהקשים ביותר והביאה להמצאות, שהן מהפכה בעולם, ובשום דרך אחרת לא היה מגיע אליהן. רבים מאתנו כבולים בעבדות גופנית בדברים קטנים הרבה יותר. זה הזמן לשחרר ולהשתחרר
