(הת)חלה לשבת – סיפור על ילד שחלה בפוליו בקיבוץ, והפך את הכאב למוזיקה. הוא למד לנגן בחלילית, במפוחית, במנדולינה, ורק אז הגיע אל הפסנתר. הוא היה הילד שניצח את המחלה והפך לתזמורת של איש אחד. שירת בלהקת פיקוד דרום והופיע לצד לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים. הוא הוציא את אלבום הבכורה שלו כשניגן בעצמו בכל הכלים, והפך לאחד המוזיקאים החשובים בתולדות המוזיקה הישראלית. הוא מצא את “הנפש התאומה” שלו באהוד מנור, ויחד יצרו מאות שירים שהפכו לפסקול של חיינו. הוא הביא את הג’אז הברזילאי למוזיקה העברית והלחין מעל לאלף שירים. הוא היה מפיק, מעבד, מתזמר, מלחין וזמר. חייו האישיים היו סוערים – נישואים, גירושים, שערוריות, בריחה לאמריקה וחזרה. בשנה האחרונה לחייו הוא נלחם במחלת הסרטן, חשף את מאבקו בגלוי, וגייס מיליונים לטיפולים. בבוקר ה-8 בפברואר 2026 הוא הלך לעולמו, אבל המוזיקה שלו תמשיך לחיות לנצח. סיפור על גאון מוזיקלי שהגדיר מחדש את הזמר העברי.

״המוזיקה היא השפה שבה אני חולם״ – מתי כספי

יש אנשים שנולדים כדי ליצור. יש אנשים שנולדים כדי לשנות. ויש אנשים נדירים שנולדים כדי לעשות את שניהם. מתי כספי היה אחד מהם. הוא היה הילד מקיבוץ חניתה שהפך למוזיקאי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. האיש שהביא את הג’אז הברזילאי, את הבוסה נובה, ואת ההרמוניות המורכבות למוזיקה העברית. האיש ששינה את כללי המשחק.

מתתיהו כספי נולד ב-30 בנובמבר 1949 בקיבוץ חניתה שבגליל המערבי אביו היה נגן, ואימו חלוצה קיבוצית. אך בגיל שמונה חודשים, המציאות השתנתה. מתי חלה בפוליו. בעוד חבריו משחקים בכדור, הוא ישב בחדר המוזיקה של הקיבוץ. אחותו ברוריה הדרי סיפרה שהיא הייתה פותחת לו את החלונות כדי שכל מי שעובר בכביש בקיבוץ ישמע אותו. והוא ניגן. ניגן כאילו חייו תלויים בזה. כי אולי הם באמת היו.

״כשאתה לא יכול לרוץ אחרי הכדור, אתה לומד לרוץ אחרי הצלילים״ – מתי כספי

הקיבוץ זיהה את הכישרון הנדיר. הם מימנו עבורו לימודים בקונסרבטוריון בנהריה ואף רכשו פסנתר במיוחד עבורו – צעד חריג ויוצא דופן באותה תקופה. אך מתי לא התחיל בפסנתר. הוא התחיל בחלילית, המשיך למנדולינה ומפוחית. רק לאחר ששלט בכל אלו, הוא הגיע אל הפסנתר. זה לימד אותו משהו שילווה אותו לכל חייו – הכול אפשרי, אם רק רוצים מספיק.

בגיל שמונה, הוא נהג ללכת לראות את נגן המפוחית שמואל גוגול בהופעות. גוגול הסכים לתת לו מפוחית רק בתנאי שילמד פסנתר. הילד הקטן מחניתה הסכים, וה”תנאי הקטן” הזה הפך אותו בהמשך לאחד המוזיקאים המשפיעים בארץ. כבר בגיל 17 הוא הקליט את שירו הראשון, “ליצן כיפורים”, במסגרת תוכנית כישרונות צעירים. הוא היה מוכן.

״אין דרכים קלות לחופש״ – וונדל פיליפס

ב-1968 התגייס מתי לצה”ל ושירת בלהקת פיקוד דרום. שם, הוא היה חבר בשלישייה “לא אכפת להם” יחד עם גדי אורון ויעקב נוי. בלהקה הצבאית הם כונו בהומור “שלושת השמנים”, והקליטו יחד את הלהיט ״אני מת״ שהלחין מתי למילים של יורם טהרלב. אך כבר אז היה ברור שמתי הוא משהו אחר. משהו מיוחד.

בתקופה זו הוא פגש את שלמה גרוניך, ושותפות זו הניבה את המופע המשותף “מאחורי הצלילים” (1972), שנחשב לנקודת מפנה במוזיקה הישראלית. המופע כלל שירים כמו “ציור”, “ואותך”, “בן גוריון” ו”כשאלוהים אמר בפעם הראשונה”. גרוניך אמר עליו אז: “מתי כספי הוא האקדמיה של הפופ הישראלי”. זו לא הייתה מחמאה. זו הייתה עובדה.

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הופיעו השניים עם המופע בפני החיילים בחזית, לצד הופעתו של מתי עם צוות הווי. באחת ההופעות, מתי ניגן בגיטרה באיזה בסיס מאובק. לאונרד כהן הגדול, שהיה שם, לא הבין מי זה הגאון הזה. אמרו לו שזה מתי כספי והוא מאוד מוכשר. כשלאונרד כהן מתפעל ממך, אתה יודע שאתה במקום הנכון.

״הגאונות היא לקחת את המורכב ולהפוך אותו לפשוט״ – אלברט איינשטיין

לפני שהתפרסם כזמר, מתי כבר היה כוח גדול מאחורי הקלעים. הוא הלחין ללהקות צבאיות, לצמדים ולהרכבים – מהדודאים וצוותי הווי ועד חוה אלברשטיין, יפה ירקוני, שוקולד מנטה מסטיק, תיקי דיין, יזהר כהן ונתנאלה. הוא היה בן 24 כשהחליט שהגיע הזמן. אריק איינשטיין היה זה שנתן לו את הדחיפה להוציא את האלבום, לאחר שמתי הציע לו את השיר שהלחין “אלוף משנה במילואים” – ואריק אמר לו שהוא זה שצריך להקליט אותו.

ב-30 במאי 1974 הוציא מתי את אלבום הבכורה שלו, “מתי כספי”. האלבום כלל 10 רצועות שאת כולן הלחין, ובכולן ניגן בכל הכלים וביצע את קולות הרקע. זו לא הייתה החלטה אמנותית, אלא כלכלית – לא היה לו כסף לשלם לנגנים. את עטיפת האלבום צילמה אלונה איינשטיין. הוא היה תזמורת של איש אחד. גיטרות, פסנתר, תופים, בס, כלי נשיפה – הכול בנגינה שלו. הדיוק, השליטה והיכולת לעבור בין עשרות כלים הפכו אותו לתופעה מוזיקלית נדירה.

שנתיים לאחר מכן יצא אלבומו השני, שגם הוא נקרא רשמית ״מתי כספי״, אבל הוא מכונה “הפעמון” בגלל פעמון הדלת המפורסם המצולם על עטיפתו האייקונית. זהו האלבום שבו פתח מתי בשיתוף פעולה פורה במיוחד עם אהוד מנור, והוא כלל את השלאגרים “הנה הנה”, “לא ידעתי שתלכי ממני”, ו”ברית עולם”.

״השירים שלי הם הילדים שלי״ – אהוד מנור

השיר “ברית עולם” נכתב כך. מתי כתב את המנגינה כמוזיקה לסרט “חגיגה בסנוקר”. כן ״סרט הבורקס״ המפורסם עם זאביק רווח. הוא ידע שהשיר לא שלם, שחסר לו חלק. החלק הזה הגיע כעבור שלוש שנים. וכשזה יצא, הוא ידע שזהו, זה השיר, והביא אותו לאהוד מנור. מנור כתב לו מילים שהיו שיר אהבה לעופרה פוקס, רעייתו. השיר הפך לקלאסיקה.

מתי ואהוד היו נפשות תאומות. “הקשר שלי עם אהוד הוא מאוד מיוחד. יש לנו כימיה שקשה להסביר במילים”, סיפר מתי. “המילים שהוא כתב למנגינות שלי יצרו את התחושה שאנחנו כותבים את השירים ביחד. המילים שהוא כתב למוזיקה שלי התאימו כמו כפפה ליד”. אהוד קרא למתי “נפש תאומה”, “האיש שבתוך נפשו נשמרת הנפש שלי”, ותמיד אמר שמתי מעולם לא תיקן לו מילה, כשם שהוא מעולם לא תיקן למתי תו.

יחד הם יצרו את “ימי בנימינה”, “מישהו”, “ילדותי השנייה”, “חלומות שמורים”, “אחותי הקטנה”, “לא דיברנו עוד על אהבה” ועוד מאות שירים. הם יצרו את פסקול החיים של דורות שלמים. בשנת 1975 זכו השניים בתואר פזמונאי השנה ומלחין השנה של גלי צה״ל. תחנת הרדיו הזמינה מהם שיר משותף, והשניים החליטו לכתוב שיר יחד, מילים ומנגינה. התוצאה הייתה השיר ״הנה הנה״, שמדבר על היחסים שבין השיר למחבריו. את השורה הראשונה ״הנה הנה הנה, מנגינה שמתחילה נמוך״, כתב מתי עצמו, כמו גם את הקרשנדו של ״הנה היא עולה עולה״.

”האמנות היא לא מה שאתה רואה, אלא מה שאתה גורם לאחרים לראות״ – אדגר דגא

מתי לא הסתפק בהלחנה ובביצוע. הוא היה גם מפיק מוזיקלי פורץ דרך. בשנות ה-80 וה-90 עיצב את הצליל של אלבומים רבים עבור אמנים כמו דני רובס, גלי עטרי, מאיר בנאי, אושיק לוי, ריקי גל, חוה אלברשטיין, אריק סיני והפרברים. הוא הפך אותם לכוכבים. כישוריו כמעבד ומפיק היו כה משמעותיים, עד שרבים מכנים אותו “האוורסט של המוזיקה הישראלית”.

הוא הביא את הג’אז הברזילאי והבוסה נובה למוזיקה העברית. בפרויקטים ״ארץ טרופית משגעת״ ו“ארץ טרופית יפה” הוא הרכיב שירים ברזילאיים בתרגומו של אהוד מנור, שכללו את שיר הנושא עם יהודית רביץ, “סמבה בשניים” ו”אושר”. הוא שינה את פני המוזיקה הישראלית. הוא הפך אותה לבוגרת, מורכבת, עשירה.

ב-1982 יצא האלבום “מתי כספי שר סשה ארגוב”, שהורכב מגרסאות מחודשות של מתי לשירים שהלחין ארגוב, כמו ”כשאור דולק בחלונך”, “שיר ערש” ו”זמר מפוחית”. ארגוב אף צולם על עטיפת האלבום לצידו של מתי. ב-1984 יצא האלבום “מתתיהו ואלכסנדר”, שהכיל שירים חדשים שהלחין ארגוב, מהם התפרסמו “עד” ו”הם בזמר הזה”.

״החיים האמיתיים מתחילים כשאתה מפסיק לפחד מהם״ – אנונימי

חייו האישיים של מתי היו סוערים ומלאי תהפוכות. הוא נישא שלוש פעמים. נישואיו הראשונים לגליה סופרשטיין היו קצרים ונמשכו שנה. ב-1972 הכיר את השחקנית דורין לובצקי, נישא לה ב-1975, ולזוג נולדו בת ובן – ברית ובר. הקשר הזוגי עלה על שרטון בסוף שנות ה-80.

התפנית הדרמטית אירעה בסוף 1989, כשכספי פגש בקונסוליה הברזילאית את הקאו (רחל) ונגר. הקשר המקצועי הפך לרומנטי, וב-1990 עבר להתגורר עמה. בעקבות סערה תקשורתית עזה סביב הליכי הגירושין מדורין, עזב כספי את הארץ עם רחל ובתם התינוקת המשותפת – תחילה לטורונטו, וב-1993 עברו ללוס אנג'לס. בתקופה זו בארצות הברית התקרב כספי לקהילת "עדי יהוה", צעד שעורר הדים וביקורת רבה בישראל, ואף צונזר (בעקבות איומים משפטיים) שנים לאחר מכן מהסרט התיעודי אודותיו.

ב-1994 העניק כספי גט לדורין בבית דין בבוורלי הילס, ומיד לאחר מכן נישא לרחל בקליפורניה. לזוג נולדה בת נוספת ב-1995 (סך הכל שתי בנות משותפות, סויאן ושון). אולם, המהלך המשפטי בחו"ל לא סיפק את הרשויות בארץ. כששב לישראל ב-1997, הועמד לדין וב-2002 הורשע בביגמיה (ריבוי נישואים) ונגזר עליו מאסר על תנאי.

”הכאב שאתה מרגיש היום הוא הכוח שתרגיש מחר״ – סטיבן אוקמוטו

האלבום ״מתי״ מציג את כל הסערות הנפשיות הפנימיות שעברו עליו באותן שנים. אהוד מנור כתב לבקשתו את כל מילות השירים, ובזכות ההיכרות הארוכה והמיוחדת שלהם הוא בעצם נתן דרור לתהפוכות הנפש של חברו הטוב. מוטיבים של כלא ובריחה חוזרים ללא הרף. אפילו שמות השירים מספרים סיפור: ״מי אמר לך שאני מלאך?״; ״קולו של הכאב״; ״אל תבכי בשבילי״ וכמובן ״שדה תעופה״. כשחזר לישראל, למרות שדמותו בישראל כבר הפכה לשם נרדף לדרמות וביגמיה, הוא ערך מופע קאמבק בפסטיבל ערד שהזכיר לכולם את מרחב היריעה של יצירתו. ההופעה הונצחה באלבום שהפך לרב מכר.

בשנת 2010 הוא זכה בפרס אקו”ם למפעל חיים. ההכרה הגיעה מאוחר, אבל היא הגיעה. כל הכבוד, כל ההערכה, כל האהבה – כולם הגיעו. האוניברסיטה העברית בירושלים העבירה קורס שנקרא “משוברט ועד מתי כספי. נראה שסוף סוף הוא הגיע לנחלה וההכרה שהוא ראוי לה.

באוקטובר 2020, על רקע מגפת הקורונה שהיכתה בישראל והמשבר בענף התרבות, עזב מתי את ישראל עם משפחתו ועבר להתגורר בפירנצה שבאיטליה. בקיץ 2021 תכנן לשוב להופעות בארץ, אך ביטל את סיבוב ההופעות ברגע האחרון במחאה על מתווה "התו הירוק". מתי, שהביע דעות ספקניות לגבי החיסונים והמגפה (ואף עתר לבג"ץ בנושא), הצהיר כי לא יסכים להופיע בפני קהל מחוסנים בלבד, כינה את ההגבלות "דיקטטורה ופשיזם" והודיע: "או כולם או אף אחד".

דבריו הציתו אש בשדה הקוצים של השיח הציבורי בישראל. הקהל נחצה לשניים: היו שראו בו לוחם צדק השומר על זכויות אדם, אך רבים חשו אכזבה. מתי הואשם בקידום תיאוריות קונספירציה חסרות בסיס, כמו הטענה שביל גייטס הוא הבעלים של "פייזר" ו"מודרנה", ובכך נתפס כמי שמחבל במאבק המשותף בנגיף. זו לא הייתה הפעם האחרונה שהסתבך עם אמירות קונספירטיביות – כמו למשל אחרי ה-7 באוקטובר כשכתב שכל מי שלא מחובר לתקשורת יודע שהייתה בגידה של כוחות הביטחון.

אבל בשנים האחרונות החלה המלחמה האמיתית. תחילה, מתי התמודד עם מחלה אוטואימונית שפגעה בראייה ובשמיעה. אך במאי 2025 הוא חשף שהוא חולה בסרטן מתקדם עם גרורות בכל הגוף. “לדאבוני עליי לבטל את כל הופעותיי על מנת שאוכל להתמקד בטיפולים במסגרת הליך הריפוי”, כתב מתי ברשתות החברתיות.

הוא לא הסתיר את מאבקו. הוא פתח קמפיין גיוס המונים לטיפולים יקרים מחוץ לארץ, וגייס חמישה מיליון שקלים בתוך חמישה ימים. הציבור הישראלי התאחד סביבו, מייחל להחלמתו המלאה. באוגוסט 2025 התקיים מופע הצדעה ליצירתו, והוא תרם את ההכנסות – כשני מיליון שקלים – למטה משפחות החטופים.

בבוקר ה-8 בפברואר 2026, בשעות הלילה, מתי כספי הלך לעולמו בבית החולים איכילוב בתל אביב. הוא היה בן 76. ממשפחתו נמסר: “בלב כואב ועצב עמוק אנו מודיעים על פטירתו של בעלי האהוב ואבינו היקר, האור בחיינו נכבה. אהבתו ויצירתו שהשאיר תמיד ימשיכו להיות חלק מאיתנו לעד. היית ותישאר המהות לקיומנו”.

״כמה שירים אפשר להמציא בכלל״ – מתי כספי

נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לו: “כמו בשורה באחד משיריו הבלתי-נשכחים – ‘מישהו דואג לי שם למעלה’ – מוקדם מדיי נפרד מאיתנו מתי כספי, מגדולי היוצרים הישראלים בדורנו, ועבר לדאוג לנו מלמעלה”. שר התרבות והספורט מיקי זוהר הוסיף כי מתי “נגע בנשמות של דורות של ישראלים והותיר אחריו נכסי צאן ברזל תרבותיים שילוו את החברה הישראלית עוד שנים רבות”.

על פי אקו”ם, יצירתו של מתי כספי מקיפה יותר מאלף שירים. אלף שירים. תחשבו על זה רגע. אלף שירים ששינו את הפסקול של מדינה שלמה. “איך זה שכוכב”, “ברית עולם”, “הנה הנה”, “לא ידעתי שתלכי ממני”, “ילדותי השנייה”, “מישהו”, “ימי בנימינה”, “אחותי הקטנה”, “פנקס הקטן”, “ארץ טרופית יפה”, “לקחת את ידי בידך”, “ממריאה ברוח” – כולם מתי כספי.

מתי הראה לנו שגם כשהחיים מכניסים לך פוליו בגיל שמונה חודשים, אתה יכול להפוך לתזמורת של איש אחד. הוא הראה לנו שאפשר להפוך כאב למוזיקה, בדידות ליצירה, משבר לאמנות. הוא הראה לנו שגאונות היא לא רק כישרון – היא גם עקשנות, נחישות, אומץ לב.

**

כשחושבים על מתי כספי, חושבים על הפסנתר ועל הגיטרה. על הידיים שמרחפות על הקלידים והמיתרים, על הפוקר פייס המפורסם, על חצי החיוך בזווית הפה. אבל באמת, כשחושבים על מתי, צריך לחשוב על הילד בקיבוץ חניתה שראה את החברים שלו משחקים כדורגל מבעד לחלון חדר האימונים. הילד שלא יכול היה לרוץ אחרי הכדור, אז רץ אחרי הצלילים.

הוא הפך את המוגבלות למתנה. את המחלה לכוח. את הכאב לתקווה. והוא נתן לנו את כל זה במתנה – באלף השירים שלו, בעשרות האלבומים, במאות ההפקות. הוא נתן לנו פסקול לחיים שלנו. פסקול לשמחות ולעצב, לאהבה ולפרידה, לחלומות ולזיכרונות.

עכשיו, כשהאור שלו כבה, אנחנו נשארים עם המוזיקה. ועם הלקח. שגם כשהחיים קשים, גם כשהמחלה מנצחת, גם כשהכול נראה אפל – אפשר עדיין ליצור. אפשר עדיין לחלום. אפשר עדיין לתת. מתי כספי איננו עוד, אבל המוזיקה שלו תמשיך ללוות אותנו לנצח. כי כך זה עם אמנות אמיתית – היא לא מתה לעולם.

כשהייתי קטנה, גרנו דלת ליד דלת עם אהוד מנור ועופרה פוקס. כששכחתי מפתח וההורים לא היו בבית הייתי נכנסת לביתם ורואה את אהוד ולפעמים גם את הנפש התאומה, לעולם לא אשכח את הרוח שלו, הקול השקט והרוגע שנשקף ממנו גם אם בפנים היה סוער. יהי זכרו ברוך.