(הת)חלה לשבת – סיפור על ילד, דור חמישי בצפת אשר נולד במחלבה הראשונה בישראל. הוא מחליט לחלום ולהגדיל את המחלבה ומשפר משמעותית את המוצר עד שהגבינה נהפכת לשם דבר ומוגשת במרבית מסעדות היוקרה בארץ.
הוא מתחתן ומביא ארבעה ילדים, אולם בנו שלומי נולד עם צרכים מיוחדים ולא יכול להמשיך את המורשת. הוא ממשיך בטוטאליות ובאהבה שלו למחלבה ולצפת. משמש כיו"ר אקים ומקים את ההוסטל לבוגרים עם צרכים מיוחדים, יו"ר ותיקי צפת, מייסד במו ידיו את יום שחרור צפת ומקבל את אות יקיר העיר על העשייה המפוארת שלו.
במקביל הוא משמש כגבאי בית הכנסת של האדמו״ר אברהם דב מאווריטש והופך אותו למפואר שבבתי התפילה באזור, ומקיים מדי שנה טקס לזכרו. הוא מייצר מוזיאון של בן אדם אחד למען שימור מאורעות תש"ח בעיר האהובה עליו.
בפרק האחרון של סיפורו מחליט בנו הצעיר לוותר על משרד רואי החשבון שלו בתל אביב ומצטרף למורשת המשפחתית במחלבה. והוא מתפנה להילחם ולשמור על צפת, לכתוב ספר על חייו כדור חמישי בצפת "אבן מאבני צפת".
הוא נפטר ביום שבת בבוקר בביתו בדיוק כמו אבותיו לאחר שהספיק להפיק בדיוק כמו את חייו, גם את מותו.
סיפור שנכתב באהבה לאישה קסומה אחת שגדלה בדמותו ובצלמו.
כדי להיות מאושרים תמיד תגידו "למה לי יש ולו אין?" לעולם אל תגידו "למה לו יש ולי אין?"
מאיר המאירי נולד ב-13 בדצמבר 1931, דור חמישי בצפת למשפחה בת תשעה ילדים. הוריו, שלמה ופרידה המאירי, היו לסיפור אהבה גדול ומעורר השראה. פרידה הייתה ממעמד גבוה אך נישואיה נישלו אותה מכל. עקב בעיות רפואיות של שלמה, נאלצה פרידה לעבוד קשה מאוד במחלבה המשפחתית לאורך חייהם המשותפים.
המשפחה (ששמה במקור "ארזוני"), הגיעה לארץ ישראל מפרס ב-1840, לאחר רעידת האדמה הקטלנית שגבתה את חייהם של אלפים מתושבי צפת. מנהיג הקהילה הדתית בעיר שלח שליחים לכל העולם במטרה לקרוא ליהודים לעלות לצפת ולשמור על העיר.
מחלבת המאירי, שהקים מאיר ארזוני, הסבא, הייתה לראשונה בארץ.
המשפחה קבעה שני כללים בצוואה. הכלל הראשון: בית המשפחה בצפת יעבור בירושה רק לבן אחד, זה אשר ישא את השם שלמה או מאיר. הכלל השני: הבית לא ניתן לא למכירה ולא להשכרה. כך עבר הבית לשלמה, וכך נקבע עתידו של מאיר.
בימי נעוריו, חווה מאיר את הימים הקשים שעברו על הקהילה היהודית במקום. לאחר עזיבת הבריטים את צפת, הקהילה היהודית בעיר מנתה 1,500 תושבים, כשישית מקרב תושבי העיר בלבד. קיומו של הרובע היהודי היה מוטל בספק. לאחר קרבות קשים הצליח כוח של הפלמ"ח לכבוש את העיר ב-11 במאי 1948 וחבר ללוחמים בני המקום. מאיר נהג לומר שאלמלא היה מתרחש הנס של כיבוש צפת היינו מאבדים את הגליל ומדינת ישראל הייתה רק בין חדרה וגדרה. הוא בעצמו שמר בעמדה 7 שנבנתה אחרי הפרעות, במסגרת התנדבותו באצ"ל, ואף נפצע במהלך השמירה.
אביו של מאיר לימד אותו שכדי להיות מאושר תמיד תגיד "למה לי יש ולו אין?" ולא "למה לו יש ולי אין?". משום שלטוב אין סוף. מאיר האמין בכך בכל ליבו. היה בו גם חיבור מיסטי עמוק הוא האמין כי בחייו קרו לו לא פחות מעשרה ניסים. מאיר היה אדם אופטימי. הוא האמין שיש ישות אלוהית ששומרת ומגנה עליו. הנס הראשון קרה כשהיה בבטן אמו שקיבלה מכה חזקה ולמרות זאת – הוא נולד ללא פגע. לאחר מכן הוא נחטף על ידי שכנים ערבים, ננעל בבית קירור בגבינות ועוד. הישות האלוהית תמיד שמרה עליו.
אין קיצורי דרך
מאיר החל לנהל את המחלבה ואת חלקת גידול ההדסים שהייתה למשפחה. היו לו המון אהבה ותשוקה לעבודתו. הוא התעורר כל בוקר עם חיוך מתוך אמונה שהכנת גבינה היא עולם ומלואו, משהו שמלווה במורשת ענפה ועשייה חשובה.
בתקופה שלו נוצר המותג גבינת "המאירי". הגבינה המפורסמת אשר נוהגים להשוות לשוקולד – רק מכניסים פירור לפה והטעמים נפתחים. ואשר הפכה לשם דבר במסעדות רבות. לא רבים יודעים שגבינת הצפתית הומצאה על ידי משפחת המאירי בצפת והשתבחה בבית מדרשו של מאיר (מכאן גם שמה).
את גבינת המאירי מייצרים מחלב כבשים בתהליך מאוד איטי. מאיר השביח את הגבינה והביא אותה לטעם המוכר של היום והכל בסבלנות אין קץ. השלב הראשון הוא פסטור – תהליך שלוקח כשעה וחצי עד שעתיים. כבר כאן נולד ההבדל הראשון ביחס למחלבות אחרות שמסיימות את התהליך בעשר דקות. מאיר האמין בעבודה ידנית איטית, שלטענתו יוצרת את הטעם. כמה זמן צריך? כמה שהגבינה צריכה. השיקול היחיד היה הטעם.
דבר נוסף שמאיר הקפיד עליו מאוד הוא איכות החלב. הוא לא עשה הנחות. היו בו מסירות, לויאלית, טוטאליות וחריצות. התכונות האלה פגשו חזון תעוזה ואומץ. הוא רצה להגדיל את המותג, כנגד כל הסיכויים, הוא התמקד בייצור, חבר לשורה של משווקים וסירב לכל הצעה לקנות אותו בכסף. אחת התכונות החשובות שלו הייתה נאמנות לעובדים שלו, לסוחרים שלו, ובגלל זה נשארו איתו עובדים למעלה מ-40 שנה. כך הוא הצליח גם, ליצור לעצמו שם עולמי בתחום גידול ההדסים.
חבקו כל מהמורה
מאיר היה יפה תואר, ולמרות שחיזר ויצא עם הרבה נשים, הוא נחשב לרווק מושבע בצפת, כזה שחי חיי בליינות ונצפה במועדוני לילה עם מיטב האומנים. כשהיה בן 29 הוא הכיר את בתיה, אז בת 19, שהגיעה לצפת לצורך לימודים. יותר מעשר השנים שהפרידו ביניהם, הבדילה התרבות שהביאה עמה מרומניה. משהו בניגודיות ובקוטביות גרם לכך שהם היו מאוד שונים ומאוד משלימים.
הם נישאו ב-20 בפברואר 1962, ונולדו להם ארבעה ילדים: מיכל, שלומי, חגית ויניב. שלומי היה צריך להמשיך את המורשת, על כן נקרא שלומי, אבל בערך בגיל שנתיים אבחנו אותו כבעל צרכים מיוחדים. זה היה לפני 56 שנה. מאיר מעולם לא אמר "למה זה קרה לי?" או הביע כעס, תסכול או אכזבה גם כשהבין ששלומי לא יוכל לעבור במחלבה ותישבר השושלת. מאיר ובתיה טיפלו בשלומי במסירות והוא התגורר בביתם עד מותו של מאיר ורק לאחר מכן עבר להוסטל.
בתיה עבדה לאורך כל חייה, חרף מצבו של שלומי, ולמרות שמאיר הרבה להיעדר מהבית. היא עבדה 40 שנה במחלקת הילדים בבית החולים רבקה זיו בצפת והגיעה לתפקיד ניהולי. במקביל, השקיע מאיר פעילות רבה בנושא ילדים עם מוגבלויות והפך ליו"ר עמותת אקים, הארגון הארצי לאנשים עם מוגבלות שכלית ולבני משפחותיהם.
לעשות בעצמך מה שמאתיים איש לא יכולים
מאיר היה מאוהב בצפת. כשבני המשפחה היו חוזרים מטיולים, הם היו פוצחים בשירה בקולי קולות "צפת, צפת מה אוהב אותך". הוא לא היה מוצא אושר כזה בשום מקום אחר בעולם. מאיר נהג לומר בטיוליו בחו"ל "בצפת יותר טוב"… האוויר, ההיסטוריה, האבנים. בצפת הוא היה כמו אריה, וכשהוציאו אותו מצפת הוא הוא כמו עכבר. הוא אהב ואסף כל אבן ולא הבין כיצד יכלו לזרוק אבנים, כי על האבנים האלו דרכו הרבנים הגדולים ביותר.
במהלך השנים מאיר נעשה מעורב בפרויקטים רבים בצפת, ולחם למען שימור העיר. הדבר המרכזי שהנחה אותו בפועלו הייתה הקריאה "לא נזוז מצפת" שזעק רבי אברהם דב מאווריטש. מאיר שימש כגבאי בית הכנסת, והפך אותו ליפה והמפואר בבתי התפילה באזור. מדי שנה היה מקיים טקס לזכרו של האדמו״ר. הוא שב ואמר כי קריאתו של הרב להיאחז בצפת ולא לנטוש אותה גם ברגעים הקשים היא רוחה של העיר וראה חשיבות עליונה בשימור רוח זו.
במרוצת השנים מילא מאיר גם את תפקיד יו"ר עמותת ותיקי צפת וייסד את חגיגות יום שחרור העיר. בהתחלה אף אחד לא חשב שהנצחת העיר תעניין אנשים – אך היום כבר בתי הספר מלמדים על הארכיון שמאיר הקים במו ידיו בחדר העבודה שלו. מדי שנה נערך טקס עם מאות אנשים, כאשר ראש העירייה מחלק את פרסי "יקירי צפת". מאיר עצמו היה הראשון שקיבל את אות יקיר העיר.
כך גם היה כשבתו מיכל התחתנה. היה ברור לכל שהיא רוצה להתחתן במחלבה המשפחתית, אך תנאי השטח היוו בעיה. הדרך למחלבה הייתה ממש במדרון, והיה ברור שאי אפשר להושיב 700-800 איש בחוץ. מאיר לא ויתר. הוא הביא עשרות משאיות של חצץ ויישר את כל הכביש. המשטרה המקומית התגייסה לאירוע וחסמה את הכביש. זו הייתה עוד הוכחה לכך שמאיר לא האמין במושג "בלתי אפשרי". מבחינתו, גם הבלתי אפשרי היה יכול להפוך לאפשרי. מה שהוא עשה לבדו לפעמים, גם 200 איש לא יכלו לעשות יחד. זה היה נכון בבית הכנסת, בחתונה, וגם בייצור הגבינה המושלמת.
להפתעתו ושמחתו הרבה של מאיר, החליט בנו הצעיר יניב, רואה חשבון בהשכלתו, לעזוב את משרדו בתל אביב ולחזור הביתה – לצפת. מאיר קיבל אותו לעבודה במחלבה, ובמשך חמש שנים ליווה אותו וחנך אותו ביד קשה. בלי הנחות, ובלי מחמאות (את אלה הוא נתן רק מאחורי גבו). זו הייתה הדרך שלו לשמור על המצוינות של המפעל. הם עבדו יחד 20 שנה במפעל. עד היום מספר יניב שהוא לא מנסה לשנות את המפעל, ופועל כדי לשמר את הקיים. בעשר שנים האחרונות לחייו מאיר כבר לא ייצר. הוא עדיין היה מגיע למחלבה, זו הייתה התרפיה שלו, אבל סמך על בנו ולא נכנס לפס הייצור.
תפיקו את חייכם כמו שאתם רוצים
השנה האחרונה לחיו הייתה טראומטית בריאותית. מאיר היה צריך לסיים כמה פרויקטים והוא בחר להוציא את הספר "אבן מאבני צפת", שמספר את הזיכרונות שלו כדור חמישי בעיר. הוא רצה לתת לכל אחד מהנכדים ספר שיעבירו לבני זוגם ביום חתונתם. לכל ספר כתב הקדשה אישית, כדי לשמר את הסיפור לא רק בחוג המשפחה שלך אלא בחוג המשפחות המצטרפות.
כמו חייו, גם מותו של מאיר תוכנן מראש בקפידה. הוא תיאר בפני מיכל את מסע הלוויה שלו לפרטים, ואז החליט לשנות את מקום קבורתו. הוא חכר חלקה בחלקה המשפחתית בבית העלמין העתיק, ובחר לעצמו את מיקום המצבה, בדיוק מול שער הכניסה. כפי שידע לדייק את עצמו בחייו, כך היה לו חשוב לשמור את המורשת שלו גם במותו – למען החיים.
מיכלי, קשה לי לתאר כמה תובנות למדתי ואני לומדת ממך מדי יום, את ששבה ומדייקת אותי (וכמובן שלא שאעוף על עצמי מדי), את שמפיקה את החיים שלך ושל כולנו. שתמיד נמצאת שם בשביל האחר אבל גם חוגגת את החיים של עצמה. שחולמת ומגשימה. שתמיד שואלת "למה לי יש ולו אין?" שיכולה להזיז הרים שמיליוני אנשים יחד לא יכולים. איזה מזל שיש לי אותך בחיי ואני יודעת שאני לא היחידה, אני רואה את זה כל פעם שאני נכנסת לחדר כלשהו ומיד משהו בחדר יגיד שגדל על ברכייך. אז הפעם החלטתי להפתיע אותך. במקום שבאמת יגע במיתר בלב שלך, חגית ויניב המופלאים שיתפו פעולה באומץ רב, אך בנימת קולם יכולתי לחוש את החשש לעשות פרויקט כזה בלעדיך.
יצאה איתי למסע הפעם, השותפה והעורכת הטובה ביותר שיכולתי לבקש, כשהיא איתי אני בטוחה, כשהיא איתי אנחנו בלתי מנוצחות והיא גם עשתה את זה מאהבה גדולה אליך. אז תודה נעמה סיקולר.
אוהבת אותך המון, מלא מזל טוב יקרה, תחגגי כמו שרק את יודעת.
