(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה שנולדה בבלרוס הסובייטית, משפחתה עלתה לישראל כשהייתה בת 13 עם מאה דולר ופסנתר, זה לימד אותה להסתדר בכוחות עצמה מגיל 16. היא בנתה קריירה בהיי-טק, ואז יצאה מכלוב הזהב הקורפוראטיבי כדי להקים עם רמי גבאי את “חשבונית ירוקה” (לימים ״מורנינג״), כשכולם אמרו שזה לא יצליח, היא והשותף שלה המשיכו לפתח מהבית, עד שהגיעו ל-150 אלף לקוחות ומכירה ל-TeamSystem האיטלקית תמורת 150 מיליון דולר. סיפור על אישה שבחרה בדרך שלא מכירים, ובכך הוכיחה שאין חוקים.
”בכל משבר מסתתרת הזדמנות” – אלברט איינשטיין
גני תקווה, 1990. ליאור בת ה-13 עמדה המומה בדירה שכורה. השקט הרוסי שליווה אותה כל חייה התחלף בצרחות בעברית שאינה מבינה. שלושה ימים קודם לכן עוד ניגנה על פסנתר ליד הנהר בבלרוס, והנה היא מוקפת בשפה שלא הכירה ובמציאות אחרת. היא זוכרת הלם, דרך קשה, וריח פרדסים שמעולם לא הכירה.
היה משהו במעבר החד הזה שעיצב את מי שתהפוך להיות. זה לא סתם שינוי מקום מגורים – זה שינוי מוחלט של הזהות. העברית לא זרמה, הילדים הסתכלו עליה כמו על חיה זרה, התחושה הייתה כמי שבודדה בעולם.
המשפחה הגיעה עם כל מה שהורשתה לקחת מהמולדת: מאה דולר בכיס ופסנתר שהגיע אחריהם בספינה. חיי תרבות ומוזיקה התחלפו במלחמת הישרדות יומיומית. אמא שלה, שהייתה מורה לאמנות וידעה לצייר יפה, פתאום לא ידעה איך להגיד “שלום”. אבא שלה, שהיה מורה לפסנתר, גילה שהפסנתר לא משלם חשבונות בישראל.
הפסנתר הוא הסמל המובהק של המעבר. בבלרוס הוא היה מרכז הבית, הוכחה לתרבות ולמעמד. בגני תקווה הוא נשאר חשוב, אבל החיים החדשים דחקו אותו מהמרכז.
״לא מה שקורה לך קובע את חייך, אלא איך אתה מגיב למה שקורה לך” – ויקטור פרנקל
המשבר השני התרחש כשהוריה התגרשו. אמה עברה לראשון לציון, וליאור ואחיה הקטן עברו ביחד איתה. בעודה עומדת להתחיל לימודים בבית ספר שלישי בשלוש שנים, העוגן הרגשי האחרון – הפסנתר – נותר מאחור אצל אביה.
אלא שבמקום להתמוטט, ליאור החליטה לקחת שליטה לפחות על חייה שלה. בגיל 16 היא התחילה לעבוד, מתוך רצון לעצמאות והבנה עמוקה שהיה כל כך מעט בבית.
היא עבדה במה שאפשר: בורגראנץ׳ פה, מלצרות שם. כל שקל היה ניצחון קטן נגד המציאות הקשה. את רישיון הנהיגה שלה מימנה בעצמה וכך גם את את הרכב הראשון – פיאט 73, שהיה מבוגר ממנה ובקושי נסע. בגיל שבו רוב הילדים חושבים על מסיבות, היא התמקדה בלהביא כסף הביתה. זה לא הפך אותה לבוגרת מדי, רק לימד אותה על כוחה האמיתי של אחריות.
״הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו” – פיטר דרוקר
הצבא היה המקום הראשון שבו הצליחה ללא קשר למצבה הכלכלי או לאתגרים של העלייה: קורס קצינות, קצינת קישור, והרגשה שהיא יכולה להצטיין במשהו שאינו הישרדות. היא גילתה שיש לה כושר מנהיגות טבעי וצברה ביטחון עצמי שלא הכירה עד אז.
כשהשתחררה עשתה את הדבר הראשון מזה שנים שבאמת רצתה: לטוס לדרום אמריקה. זה היה הרבה יותר מטיול, מעין טקס מעבר. בין ההרים ויערות הגשם, הכירה חופש אמיתי. השיחות עם המקומיים לימדו אותה להתחבר לאחרים על אף חסמי השפה, וגיבשו את הסקרנות הטבעית שלה כלפי העולם.
היא חזרה לארץ עם חלומות גדולים ורעב להצלחה. ההחלטה להירשם ללימודי מדעי המחשב נולדה מאהבה שלה למתמטיקה ומהבנה שהמקצוע הזה יעזור לה להיות אחראית על החיים של עצמה. שם, במכללה למנהל, פגשה לראשונה את רמי: החבר הקרוב ביותר שלה עד היום, השותף שלה ומי ששינה את חייה מהיסוד.
״הצלחה היא ללכת מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות” – וינסטון צ’רצ’יל
קריסת הדוט-קום ב-2002 הרסה את כל התוכניות. לפתע היא חזרה למצב ההישרדות שהצריך פתרונות בזמן אמת. האינסטינקט להתפרנס שהתפתח אצלה בגיל 16, הוביל אותה לפתוח קייטרינג סושי קטן, תוך שהיא מנצלת את הידע שרכשה ביפן ואת כישורי הבישול שלה.
אחרי תקופה, רמי משך אותה חזרה אל עולם הטק. זאת לא הייתה עוד עבודה חדשה, אלא בנייה של משפחה: חבורה של חברים שעובדים, מבלים וחיים יחד את חלום הסטארטאפ הישראלי בצורה הטהורה ביותר. מתוך החבורה הזאת, נולדו חברויות רבות ומתוכן גם נפגשה עם גבי, שיהפוך בעתיד לבעלה ואבי שלושת ילדיה.
המעבר לחברה גדולה נראה הגיוני לגמרי: תאגיד ענק, משכורת טובה, ביטוח בריאות מעולה, כל החבילה. כלוב הזהב המושלם שכל הורה ישראלי חולם עליו לילדים שלו. רק כעבור זמן החלה להבין את המשמעות האמיתית: היא קמה בבוקר ללא שמחה, בורג קטן במערכת ענקית. ההבנה הזאת הרגה אותה מבפנים.
יום אחד אמרה לחברה: “אני לא אהיה יותר שכירה”. זאת לא הייתה הכרזה דרמטית, אלא הבנה שמשהו בה השתנה: היא לא יכולה להישאר במקום שבו היא לא מרגישה שלמה.
״החזון הופך למציאות רק כאשר מישהו לוקח אחריות עליו” – ריצ’רד באך
הרעיון הבא של רמי נשמע כמו הדבר הכי משעמם בעולם: ״למה כשאני מקבל כסף, אני צריך לרשום את כל הפרטים מחדש? למה אי אפשר בלחיצת כפתור?״, היא הקשתה עליו: ״מה, מערכת לחשבוניות? זה נשמע משעמם. מי ירצה לעבוד על זה?”, אבל רמי ידע איך לשכנע אותה. הפוקוס הוא לא הטכנולוגיה, אלא האנשים: העצמאים הקטנים שטובעים בניירת ולא יודעים לנהל עסק.
כולם סביבם אמרו שזה לא יעבוד. “מה זה חשבוניות דיגיטליות? מי צריך את זה בישראל? אנשים אוהבים נייר. זה לא יצליח”. כך זה חזר על עצמו בכל פעם שסיפרו על הרעיון: התגובה, חיוך מנומס ושינוי נושא.
ההתמדה שלהם נבעה מאמונה שאפשר לבנות פתרונות טובים גם בארץ ולא רק לייצא לחו״ל, כמו ברוב הסטארטאפים בסטארטאפ ניישן שלנו, אמונה שגם לישראלים מגיע לקבל ממשקים מצוינים שמשפרים את החיים שלהם. ב-2011 הם פתחו את המערכת לחברים ובני משפחה. זה לא קרה באירוע השקה מפואר, אלא בהודעות וואטסאפ. השנים הבאות היו מבחן של סבלנות וחזון ארוך טווח: הם לא גייסו כסף, לא פתחו משרד מפואר בתל אביב, לא עשו את כל הדברים שחברות הייטק אמורות לעשות. במקום כל אלה, הם המשיכו לפתח, לשפר, ובעיקר להקשיב ללקוחות הראשונים.
ב-2018 הבינו שיש להם משהו גדול בידיים: לא רק רעיון טוב או מוצר שעובד, אלא עסק שצומח ומשתפר מדי יום. לקוחות חדשים החלו להירשם מבלי שאף אחד שכנע אותם לעשות זאת, והחברה צמחה מ-50 עובדים ל-100 בתוך מספר שנים.
״חשיבה שונה היא מה שמביא לפריצת דרך” – סטיב ג’ובס
הם היו עוף מוזר בעולם הסטארטאפים הישראליים. במקום לרוץ לחו”ל בשנה השנייה, התמקדו בישראל. במקום לחפש משקיעים מהיום הראשון, עשו בוטסטראפ במשך שנים. במקום לנסות לפתור את הבעיות של כולם, התמקדו בבעיה אחת ספציפית.
המיקוד הפך לבידול: הם הפכו קרובים יותר ללקוחות, עם חיבור אמיתי לבעיות שביקשו לפתור. כל תכונה חדשה שנוספה למערכת לא הגיעה ממחקר שוק או מצורך של תחרות, אלא כתוצאה מבקשה של לקוח אמיתי. השפה שלהם הייתה פשוטה וישירה, השפה של העצמאים, החנויות הקטנות, של האנשים שלא בקיאים במונחים חשבונאיים מורכבים.
ב-2023 החלו השיחות עם TeamSystem מאיטליה. נציגת החברה שהגיעה לישראל לחפש השקעות טכנולוגיות, נפגשה עם ליאור והתחברה אליה – לא רק במובנים עסקיים, אלא מתוך השקפת עולם משותפת של התפקיד שהטכנולוגיה צריכה למלא עבור אנשים.
בדצמבר 2024 נסגרה העסקה: מורנינג נמכרה ל-TeamSystem תמורת 150 מיליון דולר. היא משרתת כיום כ-150 אלף לקוחות בישראל ומעסיקה כ-100 עובדים. אחת ההצלחות הישראליות הגדולות ביותר בתחום הפינטק המקומי.
מכירת החברה לא נולדה מתוך משבר או לחץ, אלא בהחלטה אסטרטגית להצטרף לקבוצה גדולה יותר שיכולה לקחת את הטכנולוגיה למקומות חדשים.
״המטרה היא לא להיות הגדול ביותר, אלא להיות הטוב ביותר” – פיל נייט
גם כיום, אחרי המכירה, ליאור נותרה המנכ״לית – לא דבר מובן מאליו בעולם הסטארטאפים. לרוב, המייסדים לוקחים את התמלוגים מהמכירה ועוברים להקים משהו חדש. ליאור הבינה שהעבודה שלה לא הסתיימה: יש עוד דברים לבנות ובעיות לפתור.
מה שנדיר בליאור הוא השילוב של נחישות וסבלנות. בעולם שבו כולם רוצים הכל מהר, היא מבינה שדברים טובים לוקחים זמן. במקום לחפש קיצורי דרך, היא בנתה יסודות חזקים. במקום לרדוף אחרי טרנדים, היא יצרה משהו שאנשים באמת צריכים. היא הבינה את הלקוח שלה בצורה עמוקה – לא כמספר בטבלה אלא כאדם עם בעיות אמיתיות שצריכות פתרונות מעשיים.
הסיפור של ליאור מזכיר לנו שאין דרך אחת נכונה לחברה. יש את הדרך שעובדת לך ואת הדרך שעובדת ללקוחות שלך. יש את הדרך המהירה ואת הדרך היציבה. היא בחרה בדרך היציבה, ובסופו של דבר הדרך הזו הוכיחה את עצמה.
היום, כשהחברה שלה משרתת עשרות אלפי עסקים קטנים בישראל, אנחנו מבינים שהיא לא בנתה עוד עסק – היא בנתה אמצעי שמשפר את החיים של אנשים. זה לא רק קוד או אלגוריתם, אלא כלי שמשחרר מהמהמורות הבירוקרטיות ומאפשר ללקוחות שלה להתמקד במה שהם הכי טובים בו. המסע של ליאור מוכיח שלפעמים הדרך להצלחה בחיים עוברת דרך זיהוי של בעיה אמיתית ופתרון סבלני ועקבי שלה, היא הדרך היעילה ביותר להצליח בחיים.
