(הת)חלה לשבת – סיפור על נער שכאשר אביו נשלח להילחם במלחמת עולם השנייה הוא נשאר עם אימו שנאלצה לגדל אותו לבדה. כשהיה בן 9 הוריו התגרשו וכשהיה בן 16 אמו הלכה לעולמה מדימום בכבד והוא אפילו לא הצליח להגיע להלוויה. כדי לשמח אותו אביו קונה לו גיטרה ומנסה לשכנע אותו לנגן ביד ימין כי ניגון ביד שמאל נחשב לשטן. הוא לא מצליח אבל מתאהב בגיטרה ולא עושה דבר כולל ללכת לשירותים בלעדיה. בגיל 19 הוא נתפס ברכב גנוב ובוחר ללכת לצבא במקום לבית הסוהר. קשה לו שם מאוד ורק הגיטרה משמחת אותו. הוא משוחרר לאחר 13 חודשים ומקים להקה. כשהוא מגיע לאנגליה הוא נהפך לכוכב ממש מהופעתו הראשונה. הוא נחשב לגאון, שונה ופורץ דרך. הוא מנגן על הבמות הגדולות ביותר ובהופעות הגרניוזיות ביותר בהם הוא מנגן עם השיניים, מאחורי הגב, שובר גיטרה, שורף אותה ונחשב מהפכן גם בדרך וגם בחשיבה ובאמונות בעד החופש והאחווה. הסמים המלווים את כל חייו מביאים למותו בגיל 27 בלבד לאחר חמש שנות קריירה. לאחר מותו הוא נבחר באופן קבוע למקום הראשון ברשימת הגיטריסטים הטובים ביותר בעולם, ועד היום הוא נחשב לכזה, כמעט בלי מתחרים. סיפור שגרם לי לחשוב איך אנחנו מנסים להפוך את האחר למי שהוא לא והוא אותנו למה שאנחנו לא.

______

״אין טעם להיות בודד, אני רוצה להיות חופשי. סיפור החיים הוא מהיר יותר ממצמוץ עין. סיפור האהבה הוא שלום ולהתראות – עד שנתראה שנית״

כולם יודעים שהעולם שייך לצעירים. זה הטבע האנושי. אלא שכולנו גם התרגלנו שהעולם שייך לימניים. זו כנראה הדוגמה הקלאסית והעתיקה ביותר לעריצות הרוב. אפשר לראות את העליונות הימנית כבר בתנ"ך, שם תיארו שמאליים בדרך השלילה. כך למשל אהוד בן גרא היה "איש איטר יד ימינו". הפירוש המילולי הוא "איש שידו הימנית סתומה". ובכל זאת, היו לא מעט שמאליים שלא נתנו לעולם הימני לעצור בעדם. הם בזו לנורמה, ונכנסו להיסטוריה. חשבו על היד שציירה את המונה ליזה, האצבעות שפרטו על הבס של הביטלס והזרוע שניצחה על "פור אליזה". כן, לאונרדו דה וינצ'י, פול מקרטני ובטהובן הם רק חלק מהאנשים המוכשרים שלא נתנו לעובדה שהם שמאליים לפגוע בהם. אגב, גם מסי, הכדורגלן הגדול בהיסטוריה (אולי נתווכח על זה בהזדמנות אחרת) – מעדיף לבעוט ברגל שמאל.

ג'ימי הנדריקס, המסי של הגיטריסטים, היה שמאלי מסוג אחר. שמאלי קיצוני אם תרצו. שמאלי שחונך לשנוא את הנטייה הטבעית שלו. הוא נולד בשנת 1942 בשם ג'וני הנדריקס בסיאטל, וושינגטון. אביו, אל הנדריקס, שירת בצבא האמריקני, ונאלץ לעזוב את המשפחה עוד לפני שהספיק לפגוש את בנו הבכור. אמו, לוסיל, נאלצה לגדל אותו לבד בשלוש השנים הראשונות לחייו, וניהלה רומנים מחוץ לנישואין. כשאביו שמע שלאחד מהמאהבים של אשתו קראו ג'וני, הוא דרש לשנות את שמו של הבן הבכור לג'יימס, או בקיצור, ג'ימי.

הוריו של ג'ימי התגרשו כשהוא היה בן תשע. כשהיה בן 16, אמו הלכה לעולמה בעקבות דימום בכבד. ג'ימי ואחיו לא זכו להיפרד מאמם. ביום ההלוויה, אל היה כל כך שיכור, שהוא הלך לאיבוד ולא הצליח למצוא את הדרך לבית הלוויות. האירוע הזה הותיר כתם כבד על לבו של ג'ימי.

״כשכוח האהבה יתגבר על אהבת הכוח, העולם ידע שקט״

לאחר מות אמו, אביו ניסה לשמח אותו וקנה לו יוקלילי, ולאחר מכן גיטרה אקוסטית שעלתה חמישה דולרים. ג'ימי, שהיה שמאלי מלידה, התקשה לנגן על הגיטרה שהותאמה כמו רוב הגיטרות – לימניים. אלא שאביו סירב לשמוע על האופציה לקנות גיטרה שמותאמת ליד שמאל. הוא האמין שנגינה ביד שמאל היא סימן של השטן, והכריח את ג'ימי לנגן ביד ימין.

ג'ימי לא ידע לקרוא תווים. למעשה, הוא אפילו לא ידע שזאת אופציה. המוזיקה פשוט הגיעה לו מהמחשבות אל האצבעות. הגיטרה הייתה כמו המשך של גופו. לפרוט על המיתרים היה בשבילו טבעי כמו שבשביל רובנו זה טבעי לעצום את העיניים. זה היה אינסטינקט. אי אפשר היה להפריד אותו מהגיטרה, ויש שמספרים שהוא היה הולך איתה אפילו לשירותים. מי יודע אילו יצירות מופת נכתבו שם. הוא נשר מהלימודים והתמסר למוזיקה. בזמן שחבריו למדו, הוא ניגן וניגן וניגן. בין לבין, כשהיה לוקח הפסקה, הוא היה מאזין למוזיקת בלוז. זה היה בית הספר האמיתי שלו.

״אם אני חופשי, זה בגלל שאני כל הזמן בורח"

בגיל 19 הוא נתפס (פעמיים) נוהג ברכב גנוב. כדי להימנע מלהיכנס לכלא, הוא בחר להתגייס לצבא, כמו אביו לפניו. הוא סיים טירונות כצנחן, ואז כתב לאביו: "אין פה שום דבר מלבד אימון גופני והטרדות במשך שבועיים, זה גיהנום. הם מטרטרים אותך למוות, צוחקים עליך ורבים איתך. אני מתגעגע הביתה". את המכתב הוא חתם במילים הפשוטות: "תוכל לשלוח לי גיטרה?".

הגיטרה הגיעה לבסיס הצנחנים בקליפורניה וזה הספיק כדי לשנות את מצב הרוח של ג'ימי מהקצה אל הקצה. הוא ניגן בה בכל רגע, בין השמירות, כשהבריז, בלילות, המפקדים כמובן לא אהבו את הנגינה ושלחו אותו לבדיקות פיזיות ונפשיות שקבעו שהוא לא מציית לחוקים ולא מתנהג כמו חייל. הוא שוחרר לאחר 13 חודשים בלבד אחרי תאונת צניחה.

״אתם חייבים לדבוק בזה, לפעמים תתאכזבו כל כך שתרצו לוותר, לפעמים תשנאו, אבל כל זה חלק מהלמידה"

בשירותו הצבאי הכיר את הבסיסט בילי קוקס. השניים נסעו לקלארקסוויל, טנסי, והקימו שם את להקת The King Kasuaals. זו הייתה תקופה טובה בחייו, הוא חידד את הסגנון שלו והוא החל ללמוד את טכניקת הנגינה באמצעות השיניים, שהפכה לימים לאחד מסמליו המסחריים הידועים ביותר. במקביל להופעות של הלהקה, הנדריקס ניגן בהופעות ובהקלטות של אומנים ידועים. לבסוף הקים להקה שנקראה Jimi James And The Blue Flame באחת ההופעות בה ניגן, היה נוכח בסיסט להקת האנימלס צ'אס צ'נדלר, שהתרשם עמוקות והציע לו לבוא איתו לאנגליה, הפוטנציאל של ג'ימי הכה אותו כמו ברק.

״קל לנגן בלוז, אבל קשה להרגיש אותו״

לונדון בשנות ה-60 הייתה בדיוק מה שהוא היה צריך. הוא החל לנגן במרתף של מועדון חשפנות קטן בסוהו, כשבמהרה הוא מצא את עצמו מוקף בנגנים מקצוענים שהתרשמו ממנו. הבסיסט נואל רידינג החל לנגן איתו. נואל התרשם מהנגינה של ג'ימי, ג'ימי התרשם מהשיער של נואל. באותו לילה הם הקימו את הלהקה שתיקרא לעתיד "החוויה של ג'ימי הנדריקס".

הם החלו להופיע ולעשות לעצמם שם, כשערב אחד הם הגיעו למועדון בו ניגנה להקת קרים של אריק קלפטון, מי שנחשב אז ל"אלוהי הגיטרה" של אנגליה. קלפטון הזמין את ג'ימי לבמה והציע לו להראות לו מה הוא יודע לעשות. קלפטון תיאר בפירוט את אותו לילה בספרו האוטוביוגרפי: "הוא פשוט ניגן בכל סגנון אפשרי, בלי להשוויץ. הוא עשה חלק מהטריקים שלו, ניגן מאחורי הגב ועם השיניים, אבל הוא עשה את זה בקוליות, לא כאילו הוא ניסה לגנוב את ההצגה. ואז הוא סיים ופשוט ירד מהבמה, והחיים שלי השתנו לנצח".

״תקריבו דברים שאתם אוהבים כדי לייצר אימפקט גדול יותר בעולם"

הפריצה הגדולה של הנדריקס והלהקה הגיעה בפסטיבל הפופ במונטריי, מקום שידע לא מעט שבירת מוסכמות במהלך השנים, ועדיין לא ידע איך להתמודד עם כוכב רוק שחור בסדר הגודל הזה. הלהקה ניגנה בסך הכל תשעה שירים, אבל זה הספיק כדי להפוך אותם לשם הכי חם בארצות הברית, בעיקר בזכות הרגע הבלתי נשכח בו באמצע שיר הסיום – Wild Thing – ג'ימי הצית את הגיטרה שלו בצורה טקסית. מאחורי הקלעים דאגו אנשי השיווק של חברת התקליטים להציג את הנדריקס כטיפוס פרוע. שאר חברי הלהקה פחות נהנו מהתדמית, שבעיניהם האפילה על המוזיקה – והלהקה התפרקה.

״הדמיון הוא המפתח למילים שלי. השאר צבוע בעזרת קצת מדע בדיוני״

ג'ימי קיבל הצעה להופיע בפסטיבל וודסטוק. ההופעה שלו חתמה את הפסטיבל שהפך לאייקון הגדול ביותר של הסיקסטיז. שלושה ימים של רוקנ'רול, אהבה חופשית וסמים (הרבה סמים) נגמרו במחאה הגדולה של הנדריקס נגד מלחמת וייטנאם. הוא גייס למשימה את חבריו מהצבא, ועלה בערב האחרון עם ג'קט אינדיאני וסרט אדום לראשו. זה הפך להיות אחד הרגעים האייקונים ביותר בעולם הרוק'נרול, כשמול מאות אלפי היפים מסוממים, ג'ימי החל לנגן את ההמנון האמריקני – ואז שרף את הגיטרה שלו. בזמן אמת, לא כולם אהבו את הרעיון הזה, בעיקר באזורים השמרניים של אמריקה.

"אנשים יצטרכו למעשה להסתמך על מוזיקה כדי לקבל איזשהו סוג של שלוות נפש"

המוזיקה הייתה החיים של ג'ימי, אבל להתמודד עם התהילה היה כבר סיפור אחר. הסמים היו חלק בלתי נפרד מהחיים של ג'ימי, כמו גם אלכוהול ומגוון רחב של כדורי מרשם. הוא עבר שלושה מקרים של התמוטטות עצבים, ונעצר בקנדה כשברשותו הרואין. חבריו לשעבר ניסו להציל אותו בזכות התרופה היחידה שידעו שהוא לא יסרב לה: מוזיקה. אלא שבכל פעם שניסה לחזור לבמה, הוא חזר גם להתמכרויות השונות שהרסו את גופו. את הופעתו האחרונה באנגליה, בפסטיבל באי וויט (התשובה הבריטית לוודסטוק) הוא נאלץ לקטוע אחרי שלושה שירים בלבד. הוא פשוט לא יכול היה פיזית להמשיך.

״לא אכפת לי אם תצעקו בוז, כל עוד תעשו זאת ללא זיופים"

הקריירה המוזיקלית של ג'ימי נגמרה במבוכה. גשם כבד ירד במהלך פסטיבל שנערך בגרמניה, וג'ימי דחה את הופעתו. המארגנים החלו לתקוף את אנשי הבמה בקרשים, הקהל החל לשאוג קריאות "בוז" וג'ימי צעק בחזרה שלא אכפת לו מהבוז, כל עוד הם לא מזייפים. לא זאת הדרך שהוא חשב שתסתיים הקריירה שלו, ובטח שלא החיים שלו.

״אם לא אפגוש אותך יותר בעולם הזה, אז אראה אותך בעולם הבא, אל תאחר, אל תאחר."

ב־18 בספטמבר 1970 השתכן ג׳ימי יחד עם חברתו הגרמנייה, מוניקה דנמאן, במלון סמרקנד במערב לונדון. בשעות הבוקר לאחר שהתעלף כתוצאה משימוש מופרז בכדורי שינה חזקים. דנמאן, שבדיוק מזגה לשניהם יין, מצאה אותו מחוסר הכרה אך נושם. היא צלצלה לחברם המשותף, סולן האנימלס אריק ברדון, והשניים הזעיקו אמבולנס. האמבולנס שהגיע אל המלון פינה את הנדריקס לבית החולים סנט מארי אבוט, אך הרופאים לא הצליחו להציל אותו. ג'ימי מת והוא בן 27 בלבד.

ג'ימי היה אומן, מהפכן חברתי ואגדה. הוא זכור גם כמי שדיבר המון על שלום ואחווה ויצא עם נשים לבנות רבות, מה שגרם לארגונים "האפרו-אמריקים" לצאת נגדו פעמים רבות. הוא נאלץ לעבוד על הפער הזה שבין לרצות אותם, לבין לחיות באמונתו. בשנת 2015, מגזין הרולינג סטון דירג דירג אותו במקום הראשון ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בנימוקים לבחירה הסבירו על כישרונו הנדיר ותרומתו המוזיקלית, אך גם הבהירו שמותו בגיל צעיר מונעת מהדימיון אפילו לדמיין לאן הכישרון של ג'ימי יכול היה להוביל אותו בהמשך חייו – אך המורשת שלו מספיקה כדי להשאיר אותו במקום הראשון, ללא כל מתחרה אמיתי באופק.

___

יום ראשון הוא יום השמאליים. אנחנו כבר לא זוכרים עד כמה נחשב בעבר להיות אדם הכותב ביד שמאל, דבר נחות ״איטר יד ימינו״. גילוי נאות – גם הכותבת כותבת ביד שמאל. גם פול מקרטני ניסה מאוד לנגן ביד ימין אבל לא הצליח לנגן עד שלא עבר לשמאל. גיטרות לא היו למי שניגן ביד שמאל. וכמו אביו של ג'ימי גם אבות אחרים ניסו להניע את ילדיהם לעבור מיד ימין ליד שמאל. כמה מוזר זה נשמע היום?

זה הזכיר לי את התקופה הנוכחית, כמה אנחנו מנסים לשנות אחד את השני. השמאלנים מנסים להפוך את הימניים לשמאלנים והימניים מנסים להפוך את השמאלנים לימניים. כמובן ללא הצלחה. האם הפערים בנינו כל כך גדולים? הפערים המדינתיים והכלכלים כלל וכלל לא. הפערים הערכיים והאידיאולוגים? כנראה שיותר אבל הם לעיתים בכלל לא קשורים לשמאל וימין. אנחנו לא נצליח לשכנע. אף צד לא יצליח לנגן בצד השני. האם עוד כמה שנים הניסיון הזה יראה לנו מוזר ומגוחך כמו להפוך אדם המנגן ביד שמאל למי שמנגן ביד ימין?

נ.ב – מחקרים מראים ששמאליים, יצירתיים יותר, מעבדים רגשות בצורה שונה מהימניים, מתעצבנים יותר וחיים פחות. אז לכל אחיי השמאליים, תמקסמו את הרגע, תתעצבנו פחות ותחגגו בראשון שאנחנו חיים בתקופה קצת אחרת.