(הת)חלה לחג – סיפור על תינוק שכאשר נולד השכנים ממליצים להוריו לרצוח אותו עם כרית. הוא נולד עיוור, להורים חקלאים שלא ידעו קרוא וכתוב. כשהוא מגיע לגיל 6 אף ילד לא מוכן לדבר איתו והמורות לא יודעות ללמד אותו. עד שהוא מתקבל לפנימייה לעיוורים. אולם כאשר הוא גדל הוא רוצה ללמוד מדעים ומתמטיקה על מנת להיות מהנדס ולשנות את העתיד. אולם חוקי בית הספר אינם מאפשרים זאת לילדים עיוורים והוא פוצח במאבק משפטי ואף זוכה בו למען כל הילדים בעלי המוגבלויות. כשהוא מנסה להתקבל למכללה היוקרתית למדעים בהודו, מסרבים לו והוא נאלץ לעבור ללמוד בארצות הברית. הוא הופך להיות הסטודנט הבינלאומי העיוור הראשון בMIT ולאחר לימודיו הוא מקבל הצעות עבודה רבות מארגוני ענק בינלאומיים. להצעות אלו הוא קורא העבר והוא בוחר בעתיד. הוא חוזר להודו ומקים חברה שתשרת את החזון שלו לייצר שיוויון הזדמניות בעבודה לאנשים עם מוגבלויות. הוא מקים מפעל לייצור אריזות מחומרי פסולת, המיוצרות על ידי אנרגיה מתחדשת על ידי אנשים בעלי מוגבלויות או בעיות נפשיות. החברה מגיעה לשווי של 48 מיליון ליש"ט, מונפקת בבורסה והוא נבחר לרשימה של המנהיגים הצעירים בעולם של הפורום הכלכלי העולמי. סיפורו מגיע גם לבוליווד שם מחליטים לעשות סרט על חייו. סיפור על יציאה אחרת מעבדות לחירות, על חזון ועל בחירה של מה לראות. שגרם להקדיש לכם, במיוחד בתקופה זו את השיר "אני רוצה תמיד עיניים״ שנזכור לראות את הטוב באחר, במדינה הזאת ודווקא בתקופה הזו.
״רק בגלל שאדם איבד את עיניו אין פירושו שאיבד את ראייתו" – סטיבי וונדר
זה סיפור שכמעט נגמר לפני שהתחיל. כשסריקאנת' בולה נולד, המליצו השכנים להוריו לרצוח אותו עם כרית, או לכל הפחות לשלוח אותו לבית יתומים. השכנים חשבו שהוא יהיה נטל גדול על הוריו, שהיו חקלאים ולא ידעו קרוא וכתוב. כולם בקהילה אמרו שאפילו שומר הוא לא יוכל להיות, כי הוא לא יכל לראות אפילו כלב רחוב. בולה נולד עיוור.
כשהיה בן 6, בולה היה הולך מדי יום מספר קילומטרים לבית הספר באזור הכפרי בהודו. הדרך הייתה מלאה בבוץ והאחים שלו עזרו לו בדרך. זו הייתה תקופה של בדידות. אף ילד בכיתה לא הסכים לשחק או לדבר איתו, הם קראו לו "הילד העיוור", המורות לא היו מוכשרות ללמד אותו והן הושיבו אותו בספסל האחורי, כדי שלא יפריע למהלך השיעור. הוא חלם להיות ילד רגיל, אך היה בודד כל הזמן. הבדידות שלו נוצרה כמובן מהסטיגמה החברתית. אותה סטיגמה גרמה לו להרגיש עני. העוני היה לא רק כלכלי אלא נפשי. עד היום הוא טוען שאם נצליח להילחם בבדידות, נשפר דרמטית את מצב החברה.
״ככל שהשחף המגביה עוף, הוא זה המרחיק ראות" – ריצארד באך
הוריו נאבקו להוציא אותו מבדידותו וכשמלאו לו שמונה, הם הצליחו להשיג לו מקום בפנימייה לילדים עיוורים בעיר הקרובה ביותר אליהם, שהייתה כ-400 ק"מ מבית הוריו. בולה התרגש מאוד, ועל אף שהפנימייה הייתה רחוקה, הוא השתלב מאוד מהר, הוא אפילו התחיל לעסוק בתחביבים. למד לשחות, לשחק שח והיה אלוף במשחק ולהפתעת כולם למד אפילו לשחק קריקט, באמצעות כדור שהשמיע קולות, כדי שהוא יוכל לאתר אותו. הוא היה צוחק שמדובר במשחק של יד ואוזן.
כשהתבגר, החל להתעסק יותר ויותר בעתיד. הוא רצה מאוד ללמוד מדעים ובאמצעותם להיות רופא או מהנדס. הוא הבין שיהיה לו קשה לרפא בני אדם ללא יכולת ראייה, אבל הוא ידע שבאמצעות ההנדסה יוכל לעשות פלאים. כדי להיות מהנדס הוא היה צריך ללמוד מדעים ומתמטיקה, הוא בחר נושאים אלו בלימודי הליבה שלו בבית הספר. אבל בית הספר סירב לו.
בית הספר של בולה נוהל על ידי מועצת החינוך הממלכתית וככזה, לא אישר ללמד מדעים ומתמטיקה לתלמידים עיוורים מכיוון שזה נחשב לאתגר גדול מדי בשל האלמנטים החזותיים במקצועות אלו כמו דיאגרמות וגרפים. עיוורים יכלו ללמוד אמנויות, שפות, ספרות ומדעי החברה. בולה היה מתוסכל מהחוק השרירותי הזה שלא היה זהה לכל בתי הספר. גם אחת ממורותיו הייתה מתוסכלת ועודדה אותו להיאבק. בולה ומשפחתו פנו למועצה לחינוך תיכוני להגיש את טענותיהם, אך לא הורשו לעשות כן. הם לא נרתעו, ומצאו עורך דין ובתמיכת צוות הנהלת בית הספר, הגישו תביעה לבית המשפט העליון בבקשה לשינוי חוק החינוך כדי לאפשר לתלמידים עיוורים ללמוד מתמטיקה ומדעים.
״יש אנשים שרואים דברים כמו שהם ושואלים מדוע? אני רואה דברים שמעולם לא היו ושואל, מדוע לא" – ג'ורג' ברנרד שו
במהלך התביעה, בולה שומע על בית ספר בעיר היידראבאד, שפועל תחת גוף חינוכי אחר, שמאפשר לימודי מדעים ומתמטיקה לתלמידים עיוורים. הוא נרשם ומתקבל. הוא היה התלמיד העיוור היחיד בכיתתו, אולם הכיתה החדשה קיבלה אותו בזרועות פתוחות. המחנכת שלו עשתה הכל כדי לעזור לו, היא למדה אותו איך לצייר דיאגרמות מישוש. דיאגרמות מישוש יכולות, למשל, להיווצר באמצעות סרט דק על מחצלת גומי ויוצרות קווים מוגבהים שניתן להרגיש.
אולם, כעבור, שישה חודשים, בית המשפט קבע כי בולה זכה בתיק שהגיש כנגד מערכת החינוך וכי תלמידים עיוורים יכולים ללמוד מדעים ומתמטיקה בכל בתי הספר. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלו להוכיח לעולם שהוא יכול. הוא הרגיש שהקרב הזה הוא קרב על עתיד הילדים בבית הספר, לא רק בהודו אלא בעולם כולו. הוא אמר למשפחתו שזה מה שמנהיג צריך לעשות ושזה היה קרב המנהיגות הראשון שלו. בולה חזר לבית ספרו הקודם וסיים את לימודיו בממוצע 98.
״שלח עיינך אל אור השמש ולא תראה את הצללים" הלן קלר
לאחר סיום לימודי התיכון החליט בולה להגיש מועמדות למכללה היוקרתית להנדסה בהודוIITs (Indian Institutes of Technology). לצערו הרב, לא נתנו לו להירשם גם לא למכינה המקדימה לאותה מכללה. הטענה הייתה שהעומס בקורסים יהיה עבורו כמו "גשם שוטף על שתיל קטן" ולצערם הוא לא יוכל לעמוד בסטנדרטים האקדמאים המחמירים של המכללה. בולה החליט לא להרים ידיים ובמקום זאת פנה לחמשת האוניברסיטאות המובילות למדעים בארצות הברית, הוא התקבל לכולן ובחר ללמוד במכללתMIT , שם היה הסטודנט העיוור הבינלאומי הראשון שהתקבל ללימודים.
הוא הגיע לארצות הברית בשנת 2009 ותיאר את ימיו הראשונים שם כ"חוויה מעורבת". היה לו הלם תרבות, הקור העז היה ההלם הראשוני שלו. הוא לא היה רגיל למזג אוויר שכזה וכמובן האוכל שטעמו וריחותיו היו שונים, הוא מספר כי בחודש הראשון כל מה שאכל היה צ'יפס ונאגטס. מבחינה אקדמית היה לו קשה אבל העזרה שניתנה באוניברסיטה לאנשים עם מוגבלויות עזרה לו מאוד כדי להדביק את הקצב. לאט לאט הוא החל להתרגל והתקופה בארצות הברית הייתה אחת התקופות הטובות ביותר בחייו.
בזמן לימודיו הוא הקים ארגון ללא מטרות רווח, מרכז תמיכה לילדים עם מוגבלויות מרובות, כדי להכשירם ולחנכם בעיר מולדתו. הוא גם פתח שם ספריית ברייל בכסף שגייס.
עיניים שלא בכו מעולם, אינן רואות דבר
לאחר סיום לימודיו ב-MIT הוצעו לו מספר רב של עבודות בארגוני ענק בינלאומיים עם משכורות שככל הנראה לעולם לא יקבל בהודו. בפניו היו שתי אפשרויות: להצטרף לארגון קיים או לבנות משהו חדש. מבחינתו זה היה ההבדל בין עבר לעתיד. הוא בחר בעתיד. זה היה בעיניהם בלתי נתפס, כמו ויתור על זכייה בלוטו. במקום להתבסס בארה"ב הוא בחר לעלות על מטוס חזרה להודו מולדתו. הוא הרגיש שהוא צריך לבנות בה את העתיד של ילדים כמוהו.
הוא אמר לעצמו כי הוא היה צריך להיאבק על כל דבר בחיים שלו, אבל לא כולם יכולים להילחם כמוהו. הוא חייב לפעול למענם. בתחילה חשב להילחם למען החינוך השווה אבל כשהסתכל על התמונה הגדולה יותר, הוא הבין שאין טעם להילחם על חינוך הוגן אם לא תהיינה הזדמנויות עבודה עבורם לאחר מכן. כשבחר בעתיד הוא הבין שאלוהים נותן לנו התחלה ואנחנו קובעים את הדרך שלנו. אם הוא רוצה שהילדים שלו יחיו בעתיד עם שוויון, אחדות ואהבה הוא צריך ליצור את העתיד הזה עבורם.
״האדם הפתטי ביותר בעולם הוא האדם שמסוגל לראות, אבל אין לו חזון". הלן קלר
אנשים רואים אותו לפעמים הולך וחושבים שהוא בכל זאת מצליח לראות משהו, לטענתו זה ההבדל בין ראייה לבין חזון. ראייה היא לעיניים וחזון הוא של הלב. אם יש לכם חזון ניתן לשחות נגד הזרם. החזון שלו לחיים הוא שוויון הזדמנויות. כדי להשיג אותו הוא מבין שעליו לבנות חברה שתייצר את השוויון הזה. היו לו שתי אפשרויות להקמת החברה, האחת להקימה כארגון צדקה שהצלחתו תהיה תלויה באיסופי הכספים או לבנות חברה כלכלית מסחרית שתצליח לייצר אימפקט לנצח. הוא בחר באפשרות השנייה. הקשה יותר.
גיוס הכספים בהתחלה נתקל בהרבה מאוד קשיים כי משקיעים לא רצו להשקיע בחברה שהיא לא למטרות רווח בלבד ותורמים לא רצו להשקיע במשהו שהוא לא עמותה. הוא נאלץ למצוא אנשים שהחזון יתאים להם.
בשנת 2012 בולה הקים את בולנט תעשיות, חברת אריזה המייצרת מוצרים ידידותיים לסביבה, באמצעות אנרגיה מתחדשת. החברה מעסיקה אחוזים גבוהים מאוד של אנשים בעלי מוגבלויות ואנשים עם בעיות נפשיות. החברה מביאה חדשנות לעולם מאוד מסורתי, תוך הורדת עלויות השכר בצורה דרמתית באמצעות שימוש בכוח אדם שנחשב בעבר לבלתי אפשרי להעסקה. הוא מרגיש שהלקוחות שלהם חשים גאווה בשימוש במוצרים שלהם בזכות כוח העבודה שמייצר אותו, בגלל השימוש בחומרים ממוחזרים וחומרי פסולת ובגלל השימוש באנרגיה מתחדשת.
בשנת 2021 החברה כבר הוערכה בשווי של 48 מיליון ליש"ט ובולה נכנס לרשימה של המנהיגים הצעירי בעולם של הפורום הכלכלי העולמי ובולנט הונפקה במספר בורסות בינלאומיות. גם מבוליווד התקשרו וחתמו איתו חוזה על יצירת סרט על חייו עם אחד השחקנים המפורסמים ביותר בהודו.
”עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" ירמיהו, פרק ה, פסוק כא
בולה מקווה שסרט על חייו ימנע מאנשים לזלזל בו כשהם יפגשו אותו לראשונה. הוא טוען כי כשרואים איש עיוור אוטומטית חושבים שהוא לוקה בשכלו. רק ברגע שהוא מתחיל להסביר להם במה הוא עוסק ומה הוא עושה היחס מתחיל להשתנות. כשאומרים לו שהוא מעורר השראה, הוא אומר שהשראה נעלמת אחרי ארוחת צהריים. אם אתם באמת רוצים לייצר שינוי תשנו את החיים של אנשים.
___
היום ערב חג הפסח ובערב נחגוג כולנו את ליל הסדר, את היציאה ממצריים ומעבדות לחירות. איך בולה קשור ליציאה ממצריים? למצב בארץ? לרפורמה? ומדוע לא כתבתי על יזם.ת ישראלי.ת? כי היה נראה לי שאנחנו כולנו צריכים לקחת את הרגע הזה להתרחק. ללכת צעד אחד אחורה. להבין שהחירות של כולנו תלויה בראייה ובחזון. בחיבוק האחר, השקטת הרוחות ובראייה של היופי של העם הזה ושל המדינה הזו, שבני ישראל הלכנו עבורה 40 שנה במדבר. מי שכמוני, מוחה על הרפורמה, זה לא זמן להפסיק, נהפוך הוא. אבל זה זמן לעשות זאת תוך אהבה וכיבוד האחר משני הצדדים. כמי ששמעה השבוע אנשים, לקוחות, קולגות וחברים מכל קצוות הקשת, זה זמן להתחבר ולחבק, גם כשהדעות שונות.
היה לי חשוב להביא את בולה להחזיר לי ולכן.ם את החזון, את המדינה שאנחנו כל כך אוהבים. את הראייה הפנימית שנובעת מהלב ולהתחבר חזרה לשקט של החג הזה. גם בולה בעצמו יצא מהעבדות של החושך של חייו אל אור אחר. זה הזכיר לי את השיר האהוב עליי כל כך של נתן זך, שאני רוצה להקדיש לכם לחג הזה:
"אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא כל כך מלא יופי.
ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את חיי באומץ, ולא פחות
מכן, בסבלנות, סבלנות בלי די.
ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל".
