(הת)חלה לשבת – סיפור על ילד, שכשהיה בן 5 ראה אוטובוס מתפוצץ לנגד עיניו ומרוב פחד לא הצליח לעזור. בגיל 15 הוא מתחיל להתנדב במד"א ומבין שבמרבית המקרים הקשים אנשים מתים בזמן שהם מחכים לאמבולנס שיגיע, כי הם צריכים עזרה מיידית. הוא מקים עם מספר מתנדבים ארגון לעזרה ראשונה בשכונה שלו והארגון גדל לכל הארץ ולאלפי מתנדבים על "אופנובולנסים", שמגיעים למקום תוך פחות משלוש דקות. הוא עוזר להקים ארגונים מקבילים במדינות רבות בעולם ואפילו במזרח ירושלים. הוא מקבל פרסים רבים על פעילותו כולל פרס לשלום במזרח התיכון. סיפור על ילדה שהתחתנה עם אותו ילד ולאחר שבמשך 13 שנה היא הייתה מורה לחינוך מיוחד, היא מחליטה להקים ארגון נשים מתנדבות כחובשות, שמטרתו לעזור לכל אדם ולאפשר שאישה תטפל באישה כדי שתרגיש יותר בנוח. הם הורים לחמישה ילדים שכל אחד מהם מתנדב בארגון אחד לפחות. סיפורה של משפחה הכי ישראלית שיש, שמזכירה לנו את הצד הכל כך מופלא של היהדות הדתית, צד של חסד וחמלה, שלפעמים אנחנו נוטים לשכוח.  

בעיות מורכבות יוצרות פתרונות ענקיים 

זה היה יום שישי. ה-2 ביוני 1978. זו הייתה שעת צהריים, ותושבי שכונת בית וגן מיהרו חזרה הביתה לסידורי השבת האחרונים בקו מספר 12 של אגד, שעשה את דרכו לשכונה. הנוסעים לא ידעו שבמדף התיקים מעל ראשיהם מונח מטען חבלה, תוצרת ארגון הטרור אש"ף. האוטובוס התפוצץ ממש עם הכניסה לשכונה. שישה נוסעים נרצחו באירוע, עוד כ-20 נפצעו. האוטובוס התרומם באוויר והתרסק על האספלט החם אל מול עיניו של אלי ביר, שהיה ילד בן 5 ממשפחה חרדית ממוצא אמריקאי. איש מבוגר ביקש ממנו ומאחיו שיעזרו לו. שני האחים המפוחדים התחילו לרוץ מרוב בהלה, ולא עצרו כי לעזור. האירוע הטראומטי שינה את ביר הצעיר לנצח, והוא החליט להקדיש את חייו להצלת חיי אדם. 

בגיל 15 הוא התחיל להתנדב במגן דוד אדום. שנה וחצי לתוך התפקיד והוא כבר הספיק לראות כמות של אנשים שהלכו לעולמם פשוט בגלל הזמן שלקח לצוות להגיע אליהם. הפקקים היו לפעמים ההבדל בין חיים ומוות עבור אנשים שהיו זקוקים לעזרה רפואית דחופה. המקרה שהשפיע עליו יותר מכל היה של ילד כבן 7 שנחנק מאכילת נקניק. האמבולנס התעכב בפקקים במשך 21 דקות, והילד מת. אלי לא יכול היה שלא לחוש שהמוות הזה היה יכול להימנע. 

לאחר הרבה מחשבה החליט אלי כי יפעל להקמת סיוע רפואי מיידי בתוך השכונה שלו, ובכך ייחסך זמן עד להגעת האמבולנס. הוא פנה למנהל מד"א והציג את המיזם וביקש שאם יש איזה אירוע רפואי בשכונה שלו שיקראו להם והם יגיעו לעזור. המנהל צחק עליו ואמר לו "ילד, לך לבית ספר, לך לאכול פלאפל, אנחנו לא מעוניינים בעזרה שלך". 

אלי לא ויתר, הוא ארגן מספר פרמדיקים ומתנדבים חרדים, ורכש עבורם מספר מכשירי קשר שניתן להאזין באמצעותם לקריאות חירום של מד"א. יומיים לאחר מכן, אלי שמע כי גבר בן 70 נפצע בתאונת דרכים ממש ליד ביתו. הוא רץ לשם לעזור לו, ללא כל ציוד רפואי. הגבר דימם מצווארו ואלי ידע שהוא חייב לעצור את הדימום אחרת הוא ימות. בהחלטה רגעית, אלי הוריד את הכיפה ובאמצעותה עצר את הדימום. כשחובש מד"א הגיע 15 דקות לאחר מכן, האיש היה עדיין חי. זו הייתה הפעם הראשונה שאלי הצליח להציל חיים. הוא הבין שזה הייעוד שלו. 

בשנת 1992 הקים אלי ביר את ארגון ההצלה. הארגון התחיל בשכונה בה התגורר והתרחב לאט לאט לכל חלקי הארץ. קבוצת המתנדבים הצעירים חברה לארגון "הצלה" שנוסד בניו־יורק. הארגון עבר גלגולים שונים, עד שב־2006 הוקם "איחוד הצלה", גוף שמאחוריו רעיון פשוט: להגיע בתוך פחות משלוש דקות אל כל מי שזקוק לעזרה ראשונה. הדבר מתאפשר הודות לאלפי מתנדבים ולצי של אמבולנסים דו-גלגליים – אופנובולנסים, כפי שהם מכונים – שמצוידים בכל הדרוש להצלת חיים. התקציב השנתי הוא כ־130 מיליוני שקלים, והשירות ניתן ללא עלות, הודות לתורמים של הארגון. 

תתחילו הכי חזק ואז תגבירו 

בעקבות הופעותיו של אלי על בימת TED ובוועידת איפא"ק 2015, פנו ממשלות, עיריות וקהילות מכל העולם ל"איחוד הצלה" בבקשה לאמץ את המודל ולשפר את מערך הרפואה שלהן בשלב של טרום ההגעה לבית חולים. כיום מפעיל הארגון סניפי מתנדבים בכמה ערים גדולות בארה"ב, בברזיל, בהודו ובאומן שבאוקראינה. כמו כן הוא מסייע לארגונים־אחים בבנגלדש ובדובאי. אלי קיבל פרסים רבים על מפעל חייו מהעיתונות המקומית ועד לדאבוס. 

כיום הארגון מונה אלפי מתנדבים מכל הארץ. רוב פעילי הארגון הם חרדים, אבל לאלי חשוב לציין שיש מתנדבים מכל האוכלוסייה בישראל, כולל חילונים וערבים. הצלת חיים היא הערך העליון, והארגון לא מבצע איפה ואיפה בין נותני השירות, ובטח שלא במקבלי השירות. המתנדבים הם סוד הקסם של הארגון, אלפי אנשים שיעזבו הכל, בכל רגע וירוצו להציל חיי אדם. הם לא באים להחליף את מד"א אלא באים לגשר על הפער עד שמד"א יגיעו. המתנדבים מצויידים בטכנולוגיה מאוד חדישה שקוראת למתנדב הקרוב ביותר לאירוע. 

הסיפור של אלי הצליח לחצות גבולות ומחסומים גאו-פוליטיים. יום אחר הוא נפגש עם מוחמד אסלי, תושב מזרח ירושלים, שסיפר לו כיצד אביו, בן 55 בלבד, מת מהתקף לב לאחר שחיכה למעלה משעה לאמבולנס. מוחמד ביקש מאלי להקים "איחוד הצלה" גם במזרח העיר. אלי, שראה כל כך הרבה שנאה בימי חייו, החליט שהוא הולך על זה בכל הכוח. 

התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה: יהודים וערבים התגייסו יחד, כתף אל כתף, מתוך מטרה משותפת – הצלת חיים. כשאבא של אלי חטף התקף לב, מי שהציל את חייו היה מתנדב ערבי ממזרח ירושלים. על פעילות איחוד הצלה במזרח העיר, קיבל אלי פרס לשלום במזרח התיכון.

באהבה אין גבולות 

את גיטי, אלי הכיר עוד בילדותו, כשגרו בבניינים סמוכים. הוא אהב אותה כבר בתור ילדה וניסה להרשים אותה בכל דרך. אך העובדה שלא היה תלמיד ישיבה רגיל – למעשה, בגיל 11 הוא נזרק מהחדר – לא השאירו לזיווג הזה סיכוי גדול במיוחד. בגיל 18 הוא חשב שאיבד אותה, כאשר אחיה, שהיה חבר טוב שלו, סיפר לו על הדייטים שלה.  

הוא הרגיש שהוא חייב לעשות מעשה. הוא החליט לצאת לדייט פיקטיבי במקום שגם גיטי יוצאת אליו, באותו זמן, כדי שתראה אותו ותקנא. הייתה רק בעיה אחת – לא נמצאה בחורה שתשתף פעולה, הוא ביקשת מחבר טוב להתחפש. לקח אותו למאפרת, סידר לו פאה ובגדים, והתיישב איתו לדייט. 

בערב הוא קרא לגיטי מהחלון ושאל: "איך היה הדייט שלך? אנחנו שכנים, למה בעצם אנחנו לא יוצאים?". גיטי שלחה אותו לבקש רשות מאביה, שאחרי תחקיר קצר בנוגע לתוכניותיו העתידיות של הבחור, אישר להם לצאת כשימלאו לו 19. הם נישאו וכעבור שנתיים הפכו להורים, כשנולדה בכורתם אביגיל, כיום בת 25. בהמשך הצטרפו אליה פניני (23), ליבי (20), ישראל דוד (16), ועדינה (13). 

העולם בנוי על חסד, צריך לצאת ולמצוא את החסד, לא לחכות שהוא יחפש אותנו 

גיטי ביר גדלה בבית חרדי ממוצא אמריקאי לאמא ניצולת שואה, שהייתה ילדה מאומצת במשפחה פולניה. אחרי השואה המשפחה לא הסכימה להחזיר אותה. אמא שלה זוכרת שחטפו אותה בלילה לבית אומנה של יהודים בארה"ב וסבא וסבתא שלה אימצו אותה ואת אחיה. היא זוכרת בית מאוד שמח שלא חי בצל השואה אלא בצל השמחה. אמא שלה, שהלכה לבית ספר לאחיות בגגיל 40, עבדה במחלקת טיפול נמרץ במשך 20 שנה. 

לאחר נישואיה לאלי, הייתה גיטי מורה לחינוך מיוחד במשך 13 שנה ומאוד אהבה ללמד. אלי החל לטוס יותר ויותר לארה"ב, דבר שהקשה עליה מאוד, כאשר עול גידול הילדים נפל עליה, כמו גם עבודת ההוראה שלה. היא תמכה בו בעשייה שלו והאמינה מאוד בשליחות אליה נכנסה המשפחה כולה. היא התחברה לחזון. גיטי החליטה לקחת הפסקה, להיות עם הילדים ולתת לאלי את הזמן ואת היכולת להקים את הארגון שכל כך האמין בו. בזמן הזה היא מתפנה לתחביב הילדות שלה בניית מיניאטורות. 

הצורך הוא המנוע לעשייה גדולה

כשהילדים גדלו היא הרגישה שהגיע הזמן לעסוק בדברים החשובים של החיים והלכה ללמוד להיות חובשת. זה היה משהו שתמיד רצתה. היא גילתה שבציבור הדתי ובעיקר החרדי אין הרבה חובשות ויש מקומות שבהם צריך אותן מאד. היא הקימה את יחידת הנשים של איחוד הצלה, שמתרכזת במקרים של נשים. כיום יותר מ-500 נשים חרדיות כבר סיימו קורס הכשרה כחובשות רפואת חירום באיחוד הצלה, והן מתנדבות בקהילותיהן. 

גיטי עצמה עברה קורס שבו היו נשים דתיות, שהתארגנו כקבוצה וביקשו לעבור הכשרה נפרדת. בהמשך דאגה לפתוח קורס כזה, עם אישור של רבנים לכל פעולה ופעולה. בקורס הראשון שנפתח היו 30 מקומות אך ההיענות הייתה בשיאה. היו מעל 250 נשים חרדיות מכל הגילאים ומכל המגזרים: ליטאים, חסידים, אשכנזים. כולן רצו להתקבל. 

בעידן הנוכחי, בשיח שעוסק בהדרת נשים ובצורך בהתאמה תרבותית, החובשות החרדיות משתלבות מצוין. מצד אחד הן מטפלות בכל אדם שנזקק לעזרתן ללא הבדל דת או מין וכמובן מוקפצות לאירועים גם בשבתות ובחגים. מצד שני, במגזר החרדי, כאשר אין מקרה דחוף ולמקום מגיעים חובש וחובשת, תינתן עדיפות לאישה לטפל באישה ולגבר בגבר. 

כשאדם במצוקה כלשהי לא משנה לו מי מטפל בו – גבר או אישה. אבל כשמגיעים אל אישה שעברה הפלה ארבעה חובשים זה הדבר האחרון שהיא רוצה והיא תעדיף שתטפל בה אישה. זה נכון אגב לא רק בקהילה החרדית. 

גיטי עדיין חולמת על להגיע למצב שאישה תרגיש בנוח להתקשר ולבקש טיפול מאישה. ברוב המקרים זה לא משנה, אבל אם יש אישה שצריכה ורוצה מטפלת אישה, שתמיד תהיה חובשת זמינה לטפל. שתמיד יהיה לנשים לאן לפנות. 

אין כמו לראות שאתם יכולים לעזור לאדם שזקוק לעזרתכם 

כששואלים אותה מאיפה היא שואבת את הכוחות לצאת ולטפל באדם היא מסבירה כמה זה חלק מחייו של חובש, ונותן לו סיפק אדיר לראות שאדם זקוק לו והוא יכול לעזור. היא מספרת גם על המקרים הקשים בהן נתקלה כמו מוות בעריסה. בעקבות המקרים הללו קמה גם "יחידת חוסן" בארגון הצלה שמטפלת גם במקרים של בעיות נפשיות, כמו ניסיונות התאבדות או תמיכה למשפחות של מתאבדים. היחידה הזו עוזרת גם למתנדבים בהתמודדות שלהם עם ארועי פוסט טראומה. 

ביום יום גיטי עוסקת גם בתיווך נדל"ן. הילדים מאוד מפרגנים. יש לה שלוש בנות שעובדות בעמותה ומגישות עזרה ראשונה. אביגיל כבר חובשת מתנדבת באיחוד הצלה וכן היא משמשת כרכזת של עמותת "גדולים מהחיים" העוזרת למשפחות של ילדים חולי סרטן; פניני עובדת כעורכת דין, ומגישה במקביל עזרה ראשונה בארגון; ליבי עובדת במוסד "שלווה" לילדים עם מוגבלויות ומתנדבת ב'איחוד הצלה'; וגם ישראל דוד עשה קורס מגישי עזרה ראשונה. 

ישראל תרם את כל הכסף שקיבל לבר המצווה ל"איחוד הצלה". הוא החליט לגייס אנשים ולבקש מהם לעזור לו בבר מצווה לרכוש אופנובולנס חדש. בהתחלה הוא חש שהוא לא יצליח אבל הפוסט שלו היה ויראלי.  אופנובולנס חדש עולה 170 אלף דולר והוא הצליח לגייס חצי מיליון דולר. 

גם עדינה בת ה-13 מתנדבת בבית ספר לילדים לקויי ראייה. הם מספרים שבמשפחה צריך לבחור מי הולך לאירוע, לפעמים זה לפי כמות הכלים בכיור ולפעמים זה לפי האם יש אישה באירוע. בכל מקרה הם רצים אחד אחרי השני והילדים אחריהם.   

כשאתם רואים את המוות בעיניים אתם נזכרים מה חשוב באמת 

לפני כשנה חלה אלי בקורונה במהלך שהייתו בארה"ב לגיוס כספים. הוא חלה קשה עד שנאלצו להרדימו והרופאים חששו לחייו. כאשר הוא חתם על אישור להרדמה הוא הבין שאלו עשויים להיות רגעיו האחרונים והוא נפרד מבני משפחתו. במשך 18 יום היה מורדם מונשם.

כשהתעורר ביקש מיו"ר "ארגון הצלה" לספר לו דברים שיעודדו אותו ויתנו לו כוחות. היו"ר סיפר לו שיום קודם, גיטי ואביגיל יילדו אישה בביתה, כי היא לא הספיקה להגיע לבית החולים. עוד הוא סיפר כי בערב פסח, כמה דקות לפני החג, פנתה ניצולת שואה למוקד ואמרה שבגלל המצב היא לא יצאה לקניות ואין לה נרות להדליק. אחד המתנדבים, ערבי־ישראלי מיפו, קנה לה נרות והביא אליה הביתה. הסיפורים האלו נתנו לו אנרגיה והוא החל לאט לאט לחזור לחיים. השיעור הגדול ביותר שלמד מהקורונה היא להקדיש יותר זמן למשפחתו ולא רק למפעל חייו. 

______

משפחת ביר, אלי גיטי והילדים הם מייצגי הישראליות שלי להשבוע. הם מזכירים שישראלי זה גם חרדי ומראים צד כל כך נפלא באנשי הדת. צד של חסד, צד של עזרה, של גמילות חסדים ושל הצלת חיים. צד שאנחנו לפעמים ממהרים לשכוח בחיי היום יום שלנו. הם מראים כמה אפשר לחיות כולנו יחד מתוך דאגה אחד לשניה ומתוך מטרה גדולה ומשותפת.