הת)חלה לשבת – סיפור על ילד ממשפחת מהגרים עניה בדרום אפריקה, שעלה לישראל עם החלום הציוני בלב. הוא נכשל פעם אחר פעם בכל עסק שניסה לפתוח – אבל הוא לא ויתר. בגיל 37 זכה במכרז שהפך לדפי זהב, יצר את אמדוקס שהניחה את היסודות להייטק הישראלי, בנה מצפים תת-ימיים ברחבי העולם, וחלם עד לירח. הוא חי 95 שנים של נפילות וקם על הרגליים בכל פעם מחדש בתקווה שלא נגמרת. עד רגעיו האחרונים נשאר אותו ילד סקרן שהאמין שאפשר ללמוד מכל אדם ושהשמיים אינם הגבול.

——-

לפני שהיו לו יאכטות, חלליות ומיליארדים בבנק, מוריס קאהן היה סתם ילד. הוא נולד ב-5 במרץ 1930 בבאנוני – חור נידח בדרום אפריקה – לא נולד עם כפית של כסף בפה, אלא עם מברג ביד. ההורים שלו? הם לא היו “משקיעים אסטרטגיים”, אלא משפחה יהודית שמקורה בליטא, שהיגרה לדרום אפריקה וגרדה את הקיום שלהם בחנות אופניים ותכשיטים בקצה השני של העולם. זה היה עוני מהסוג הישן, האמיתי, כזה שלא מצטלם יפה לאינסטגרם. אבל בדיוק שם, בין הברגים לחלקי החילוף, מוריס קיבל את השיעור הראשון שלו בכלכלה: כשהכיסים שלך ריקים, הראש שלך חייב להתחיל לעבוד. היה לו אפס בעו”ש, אבל חתיכת חלום בלב.

כבר בתנועת הנוער הוא נשאב לסיפורים על המדינה שבדרך, והבין ששם העתיד שלו. ב-1956, כשהוא בן 26, הוא לא הסתפק בדיבורים על ציונות ועלה לישראל עם ז’קלין ושני הקטנים, דיוויד ובנג’מין. הם נחתו כאן עם מזוודות, עם תקווה, ועם כמעט שום דבר חומרי – אבל עם ידיעה ברורה שזה המקום שלהם.

”הדרך להצלחה והדרך לכישלון זהות כמעט לחלוטין” – קולין דייוויס

בישראל הוא אמנם למד ראיית חשבון, אבל הראש שלו לא היה במספרים של אחרים, אלא בלבנות משהו משלו. הוא הקים מפעל לכפפות עור – ונכשל; ניסה פטנט נגד גניבות רכב – ונכשל; הקים חוות בקר בעמק החולה – ונכשל; פתח מפעל אופניים – ושוב נכשל. כל התרסקות כזו גרמה לו לתהות אם החלום לא גדול עליו ואם לא עדיף היה להישאר בדרום אפריקה, אבל משהו בו – אולי הזיכרון של הוריו השורדים, אולי סתם עקשנות בריאה – לא נתן לו את הפריווילגיה להרים ידיים.

ב-1967, בגיל 37, הגיעה התפנית: מוריס ניגש למכרז מדריכי הטלפון של משרד הדואר. הוא ייצג את ITT במכרז והפסיד, אבל לא ויתר – נלחם בהחלטה, טען שהמכרז תפור, והצליח להביא למכרז חדש שבו זכה. ב-1968 הוא החל לפרסם את “דפי זהב” בהשראה אמריקאית, אבל בשלב הזה הוא היה רק מנהל – החברה הייתה בבעלות של Yellow Pages הבינלאומית.

בתחילת שנות ה-70, במקביל לניהול דפי זהב, מוריס הקים את המצפה התת-ימי. ב-1975 חנך את המצפה הראשון באילת, ומאוחר יותר הקים מצפים נוספים באוסטרליה, הוואי וספרד. ב-1978 הקים את חברת Coral World שניהלה את המצפים התת-ימיים ברחבי העולם.

אבל נקודת המפנה האמיתית הגיעה במלחמת יום הכיפורים. בגלל החרם הערבי, Yellow Pages הבינלאומית נאלצו למכור את דפי זהב בישראל. מוריס ראה את ההזדמנות – והקונה היה הוא. ב-1982 ביצע management buyout וקנה את דפי זהב.

במקביל, הוא הבין שהעתיד הוא בטכנולוגיה. ב-1980 חבר לבועז דותן שהקים את יחידת המחשב בדואר ישראל. דותן, יחד עם אבינועם נאור, החלו במחשוב תהליכי המדריכים המסווגים של דפי זהב. ב-1982 הקימו מוריס, דותן ונאור את חברת “עורק אינפורמיישן” שמכרה תוכנות למדריכים בעולם.

מתוך זה צמחה “אמדוקס” – ענקית הבילינג. ב-1985 נמכרו 50% מהחברה לסאות’ווסטרן בל, וב-1998 הונפקה אמדוקס בארה”ב וסידרה למוריס מימוש מניות של כמעט מיליארד דולר.

”הדבר המפחיד ביותר הוא לקבל את עצמך לגמרי” – קארל גוסטב יונג

בתא המשפחתי הקטן שלו העסק היה מורכב יותר. על אשתו ז’קלין, שנפטרה ב-2011 בגיל 81, הוא דיבר בכנות נדירה כשהודה: “אני אוהב נשים ולא היה לה אכפת… היה בינינו אמון, אף שלא הייתי אדם שקל לבטוח בו”. גם מול בניו – דיוויד הפסיכולוג ובנג’מין הפעיל הסביבתי המרכזי – הוא לא היה האבא המושלם. הם לא הלכו בדרכו העסקית וסחבו כעס על היעדרותו מהבית. “אז לא הבנתי שזו בעיה, אבל עד היום אני שומע טענות”, הודה מוריס על המחיר המשפחתי, אך דאג להבהיר: “אני גאה בשניהם”.

מוריס לא היה טייקון שרק סופר דולרים. תרם לחקר הים בחיפה, ייסד את ארגון LEAD למנהיגות צעירה, וייסד את עמותת צלול הסביבתית שבה בנו בנג’מין פעיל מרכזי. אבל החלום הגדול באמת היה הירח: מ-2012 הוא השקיע עשרות מיליוני דולרים ב”בראשית” של SpaceIL, וכיו”ר וכנשיא העמותה הוביל את הניסיון הישראלי הראשון לנחות עליו.

באפריל 2019, החללית התרסקה על פני הירח בשלבים האחרונים של הנחיתה. רבים היו מתייאשים, אבל לא מוריס. הוא, שלמד מכל כישלון בחייו, הכריז מיד על תחילת הפרויקט “בראשית 2”. ב-2021, בגיל 91, הוא תרם עשרות מיליוני דולרים נוספים יחד עם שותפים אחרים לפיתוח המשימה השנייה.

״ההצלחה אינה סופית, הכישלון אינו קטלני: האומץ להמשיך הוא שקובע” – וינסטון צ’רצ’יל

ב-2019 הוא זכה להשיא משואה, אבל הכבוד הממלכתי לא גרם לו להאט או לנוח על זרי הדפנה. גם בגיל 95, רגע לפני הסוף, הוא שמר על גישה של רוק-סטאר: “אני עושה דברים כדי ליהנות גם אם הם מקצרים את חיי”, הוא הצהיר, ולא הרגיש צורך להתנצל על העושר: “אני חי כמו נסיך, אבל הרווחתי את זה ביושר, ואני גם עוזר לאנשים”.

״לא משנה כמה איטי אתה הולך, עד כמה שאתה לא מפסיק” – קונפוציוס

הוא רכב על סוסים עם בלון חמצן, הוא הפליג ביאכטה שלו, הוא המשיך להיות סקרן ללמוד על העולם. “מוריס נותר עד לרגעיו האחרונים אותו ילד סקרן וחקרן,” נכתב בהודעה ממשפחתו. “הוא הקפיד להקשיב, לתת הזדמנות לצעירים, והאמין שאפשר ללמוד מכל אדם – בכל גיל ובכל מעמד.”

מוריס הלך לעולמו בתחילת 2026, בגיל 95. הוא השאיר אחריו מורשת עצומה – לא רק בחברות שהקים, לא רק בכסף שהרוויח, אלא בדרך שבה הוא חי. הוא גם היה אמיץ להודות בטעויות שלו – לא היה אבא מושלם, לא תמיד היה נוכח, אבל הוא ידע לומר את זה בקול. הוא לא היה קדוש, הוא היה אדם – עם חולשות, עם כישלונות, עם רגעי ספק. אבל בדיוק זה עשה אותו למיוחד.

———

לצערי הרב, אחרי כל מה שלמדנו בשנתיים האחרונות, אנו חיים בעידן שבו אנחנו צריכים מנהיגות אחרת, מוריס קאהן מזכיר לנו מה זה אומר להוביל – לא להיות מושלם, אלא להיות מתמיד. לא לוותר אחרי הכישלון הראשון, השני, השלישי או הרביעי. להאמין בחלום גם כשכולם אומרים שאי אפשר. להישאר סקרן גם בגיל 95. לתת לצעירים, לחלום גדול, ולעולם לא להפסיק. הוא חי מתוך תודעה של התחלה מתמדת, של אחריות ושל למידה.

כי בסוף, החיים לא נמדדים בכמה פעמים נפלנו, אלא בכמה פעמים קמנו. ומוריס קאהן קם. שוב ושוב ושוב. עד היום האחרון. גם אנחנו יכולים לקום מכל מה שעברנו, בואו ננסה, יחד, לקום אחרת. להיות שונים וללמוד מכל מה שחווינו.

השבוע שמעתי לא מעט את חברי שיראל חוגג מדבר בדיוק על זה, כמה אני גאה באמירות החדות שלך. תודה עליך.