(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה, כשישראל נכנסת למצב חירום מחשש למלחמת המפרץ השנייה, הוריה שולחים אותה חזרה לסבתה בסיביר. שלג יורד, היא סבתה וחבר נוסף נוסעים לראות את האיזור המושלג. הדרך חלקה ומלאה קרח, הרכב שלהם מחליק ומתנגש ברכב אחר. היא מתעוררת משותקת מגב תחתון מטה ולאחר ניתוחים רבים מתחילה בשיקום. בגיל 11 במסגרת השיקום שלה היא מתחילה בטיפול בהידרותרפיה. היא פוחדת ממים כמו שלא פחדה מדבר בימי חייה ונכנסת לבריכה עם מצופים ועדיין לא מאמינה שלא תטבע. לאחר שנה מגיעה אליה פנייה ממאמן, שמאמין ששחייה חיונית לילדים בעלי מוגבלויות לבריאות ולאופי. היא שפוחדת מבריכה ונכנסת עם מצופים, לא מכירה כלל מהו ספורט פארה-אולימפי ומסרבת אפילו להיפגש. הוא לא מרפה. בסוף הם נפגשים, היא פוגשת את ענבל פיזרו. מוקסמת, היא מחליטה לנסות. שוב עם מצופים, ולאחר שמורידים לה אותם, במשך 20 שיעורים היא נאחזת בכל מה שניתן. לא מאמינה שלא תטבע. בשיעור ה-21 היא מגלה שהיא שוחה לבד ובאותו הרגע קורה הקסם והיא מפסיקה לפחד. זה מביא אותה להגיע לתחרויות עולם ולאולימפיאדות. פעמיים היא כמעט פורשת אחרי מקצה לא טוב. במהלך אותה תקופה, אמה חולה בסרטן והם נאלצים למכור את העסק המשפחתי. אמה מתאוששת ועוברת לעבוד בחנות בגדים ואביה ממשיך ללוות אותה בכל אימון וכל תחרות, 11 אימונים בשבוע. גם ההצלחה מגיעה היא גורפת מדליית כסף בתחרות העולם ועתה היא מתכוננת לאליפות העולם הבאה ולאולימפיאדה בפריז, במקביל ללימודי תואר ראשון. כל הדרך המשפחה חיה על שכר של מוכרת בגדים ומלגה זעומה מאוד מההתאחדות. סיפור שגרם לי לשוב ולהרהר בשאלה שכל כך מטרידה אותי בשבועות האחרונים, גם כאמא לילדה עם צרכים מיוחדים. איך קולם של אנשים בעלי מוגבלויות לא נשמע במהפכה הזו. איפה אחת האוכלוסיות שתיפגע הכי קשה ובבוקר זה גם כמה המציאות שאנחנו חיים בה קשה לנו כהורים.

לפעמים דווקא הדבר שאיננו יכולים לשנות הוא זה שמשנה אותנו

החיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות, כתב ג'ון לנון. מה שקרה לשחיינית ורוניקה גירנקו בגיל 5 די מוכיח את התזה הלנוניסטית. השנה הייתה 2003 וצבא ארה"ב פלש לעיראק, במערכה שתהפוך להיות מלחמת המפרץ השנייה. בארץ עלה החשש למתקפת טילים מצדו של סדאם חוסיין, והאזרחים הונחו לשאת עמם ערכות מגן לכל מקום מחשש לתקיפה כימית או ביולוגית. התמונה הזאת הלחיצה את הוריה של ורוניקה, שהחליטו שהדרך הכי טובה לשמור עליה היא לשלוח אותה לבית סבתה בסיביר. מזג האוויר בסיביר היה חורפי כרגיל, והדרכים היו מלאות בקרח. המכונית של סבתא של ורוניקה החליקה, והתנגשה ברכב אחר. ורוניקה ישבה במושב האחורי ללא חגורה, ומעוצמת המכה היא ניתזה מהאוטו, והתרסקה על הקרח הקפוא.

היא לא זוכרת כלום מאותו רגע, ששינה את חייה. לא את הפגיעה בראש, לא את הפגיעה בגב. כל החודש הנוראי הזה נמחק לה מהראש. היא לא זוכרת את הרגע שבו אמרו לה שהיא משותקת. היא התעוררה בבית החולים בתחושה שככה היא נולדה, משותקת מהגב התחתון מטה. הוריה מגיעים להיות איתה, ומבינים שהחיים של שלושתם השתנו לחלוטין. חודש לאחר מכן הם חוזרים לארץ, והיא מתחילה את השיקום שלה בבית לוינשטיין.

מוגבלות ניצבת בדרכינו לא כדי להכשיל אותנו אלא כדי לעורר אותנו

ורוניקה נולדה בסיביר, כשהייתה בת שנתיים עלתה עם הוריה לארץ. המשפחה התמקמה בחיפה, והקימה חנות דראג סטור קטנה שעוזרת להתם להתפרנס. הזיכרונות הראשונים של ורוניקה הם מכיתה א'. היא מגיעה לבית ספר רגיל ומקבלת סייעת לעזרה.

אני נפעמת מהחוזק שלה שהושרש לה בבית כשהיא מספרת לי שלעולם לא הרגישה שונה. היה לה הרבה מזל בחברים שהקיפו אותה ומעט מאוד מצבים שהרגישה שונה ולא יכלה להצטרף לפעילות כמו גני שעשועים או מועדונים. אחותה מישל נולדה 4 שנים אחרי התאונה, כשורוניקה כבר בת 9 ובעצם גם לה זה נראה רגיל.

החיים מתחילים כשהפחד נגמר

בגיל 11, במסגרת השיקום שלה מתחילה ורוניקה טיפול בהידרותרפיה. עד אותה נקודה היא לא שחתה כלל, ויש לכך סיבה טובה – היא פוחדת ממים כמו שלא פחדה משום דבר אחר בחייה. היא נכנסה למים עם מצופים, שאותם היא לא חושבת שתוריד לעולם. שנה לאחר מכן, ורוניקה ואביה מקבלים פניה ממאמן השחייה יעקב בנינסון. יעקב מאמין כי ילד בעל מוגבלות צריך ללמוד שחייה, כדי לקבל בטחון, להרגיש חופשי במים ובכלל לשילוב בין בריאות לאופי. הוא מחפש ילדים להשקיע בהם וללמד אותם. הוא לא האמין אז לאן היא תגיע, הוא האמין שזה חשוב עבורה. ורוניקה בעצמה לא הבינה למה זה טוב. היא ומשפחתה לא שמעו עד אז על ספורט פרה-אולימפי. מה קשור מאמן שחייה לילדה שבכלל מפחדת לשחות בלי מצופים? הם מסרבים, אבל הוא לא מוותר, עד שאחרי לא מעט פניות הם מסכימים להיפגש ולו בכדי לראות מי זה האיש הזה ועל מה הוא מדבר.

בפגישה היא פוגשת פעם ראשונה שחיינית פארה-אולמיפית – ענבל פיזרו, אחת השחייניות הכי גדולות שהיו בישראל, ובכלל. ורוניקה מוקסמת ממנה, מאותו יום ענבל משמשת המנטורית שלה וחברה לחיים. 

אחרי אותה פגישה, ורוניקה מחליטה לנסות. היא מגיעה לשיעור עם המצופים. היא לא יכולה להעלות על הדעת שהיא תוכל לשחות ולא תטבע. יעקב מורה לה להוריד את המצופים, ורוניקה נבהלת, מורידים לה את המצופים והיא נצמדת מיד לקיר ולא מוכנה לעזוב. שיעור אח"כ היא נצמדת למדריכה, גם אותה היא לא מוכנה לעזוב. במשך 20 שיעורים היא נצמדת לכל מה שזז. ככה 20 שיעורים היא נצמדת לכל מה שניתן להיצמד אליו, מחזיקה את המדריכה חזק ולא מאמינה שלא תטבע. המדריכה מחזקת אותה ומלמדת אותה סגנונות שונים וברגע אחד, מבלי לשם לב, היא פתאום קולטת שהיא שוחה לבד. אף אחד לא מחזיק אותה והיא לא טובעת. זה הרגע בו היא מתגברת על הפחד ומשם היא מתחילה להתקדם.

"לא משנה כמה קשים החיים עלולים להראות, תמיד יש משהו שאתם יכולים לעשות ולהצליח בו." סטיבן הוקינג

בגיל 15 היא משתתפת בתחרות ראשונה בברלין. זוהי תחרות סיווג, שקובעת לכל שחיין מה רמת המוגבלות שלו. הקלאסים נעים בין 1-10 כאשר קלאס אחד היא הכי קשה, 11-12 הם קלאסים של עיוורים. בלי שנקבע הקלאס לא ניתן להתחרות. ורוניקה מקבלת קלאס 3 בשחיית גב וקלאס 2 בשחיית חזה. באותה תחרות ורוניקה גם מנסה להתקבל לאליפות העולם. להפתעה היא משיגה את הקריטריון ומעפילה לאליפות העולם בקנדה.

בתחרות עצמה חוסר הניסיון והלחץ הכריעו אותה. היא חוזרת מקנדה מדוכאת ומאוכזבת מעצמה. בדיעבד, זו הייתה טעות לטוס כל כך מוקדם. באותה תקופה, אמה הולכת לבדיקה שד שגרתית, הרופאים טועים ומצלמים את השד בזווית שונה ממה שהתכוונו, הטעות הזו מצילה את חייה. הם מוצאים גידול והיא נאלצת לעבור ניתוח להסרה. אמא נטליה מפסיקה לעבוד בדראג סטור, אבא ניקלאי מלווה את ורוניקה לכל האימונים ואין מי שיהיה בחנות. הם נאלצים למכור. כשנטליה מתאוששת היא מתחילה לעבור כזבנית בחנות בגדים בקניון, בה היא עובדת עד היום וניקולאי ממשיך ללוות את ורוניקה בכל רגע, כל אימון וכל תחרות. 11 אימונים בשבוע.

הסערות גורמות לעצים להעמיק את שורשיהם

חלומה של ורוניקה היה להגיע למשחקים הפארה-אולימפיים בריו דה ז'ניירו. היא מתאמנת המון כדי להשיג את החלום המיוחל, אבל ככל שהמועד מתקרב היא לא מצליחה לעשות את הקריטריון. היא שוחה יותר ויותר גרוע, ומתלוננת על כאבי גב עזים. היא לא מייחסת לזה חשיבות, אבל בכל זאת מחליטה לעשות צילום. אחרי התאונה, הכניסו לה ברזל בגב כדי שלא תהיה עקמת, והצילום מראה שהברזלים נשברו בכמה מקומות. היא צריכה לעבור ניתוח, מאוד ארוך ומסובך, המצריך החלמה מאוד ארוכה. שבועיים לפני הניתוח היא מצליחה לעבור קריטריון. לאולימפיאדה קריטריון לא מספיק. יש מספר כרטיסים מוגבל פר מדינה והיא לא מצליחה לקבל כרטיס.

היא עוברת את הניתוח, שהפך להיות שני ניתוחים, כל אחד עשר שעות ומחלימה מהר יותר מכל מה שהרופאים חלמו אי פעם. ומצד שני, החלום להשתתף באולימפיאדה כבר התפוגג. הנבחרה כבר יצאה לריו בלעדיה. אבל אז, מתגלים סמים אצל חברים במשלחת הרוסית, והוועד האולימפי מדיח אותם מהתחרות. מקומות נוספים נפתחים למשחקים האולימפיים – והמזל סוף סוף מאיר לורוניקה, שזוכה בכרטיס המיוחל.

היא מגיעה לריו, בכושר לא מזהיר לאור הניתוחים. היא מבינה שזו חוויה שכמוה עוד לא הכירה. קשה לתאר אלפי ברזילאים מריעים כשהיא מנסה להתרכז. היא לא הייתה ערוכה לזה. השחייה, התוצאות והחוסן המנטלי שלה, הכל מאכזב אותה. היא מחליטה לפרוש. לא רוצה לשחות יותר. לא רוצה אכזבות.

כשנסתכל לאחור על רגעי הבכי הם יגרמו לנו לחייך, רגע האושר יגרמו לנו לדמעות

בזכות אבא ויעקב היא לא פורשת. לוקח לה קצת זמן לצאת מהדכאון ובעידודם היא מחליטה לצאת לתחרות בגרמניה. בתחרות הזו היא שוברת את כל השיאים של עצמה. בשנת 2018 היא מתחרה באליפות העולם ומגיעה שישית בגמר ובשנת 2020 היא מרגישה כי מרגישה מוכנה לאולימפיאדת טוקיו. זמן קצר לפני הטיסה הם מגלים שהאולימפיאדה נדחית בגלל הקורונה. זמן הדחייה לא ידוע. גם הבריכות נסגרות. בשחייה כל יום שלא שוחים זה קריטי. על כל שבוע שלא שוחים צריך לשחות פי שלוש כדי לחזור לכושר שהיה לפני. דכאון. האולימפיאדה מתקיימת בסוף בשנת 2021. היא וחברותיה ענבל ויוליה עוברות קריטריון. אבל יש לישראל רק שני כרטיסים. ענבל מודיעה על פרישה. היא כבר לא נהנית כמו פעם ובגלל הדחייה של טוקיו, היא מחליטה לוותר. ורוניקה מקבלת כרטיס. האולימפיאדה הזו הייתה טובה לכל הנבחרת הישראלית. פעם ראשונה שזכינו במדליית זהב. ורוניקה שוברת את כל השיאים של עצמה וכמעט נכנסת לגמר.

שנה לאחר מכן, באליפות אירופה בפורטוגל היא מועמדת פעם ראשונה בחייה למדליית ארד. הקרב צמוד. היא לא זוכה. היא שוב רוצה לפרוש. זו הייתה עבורה תבוסה אדירה. אולם, בדיוק באותה בריכה, בשנת 2022, באליפות העולם, היא זוכה במדליית הכסף שלה. פעם ראשונה שהיא מגיעה לפודיום, דגלי ישראל מונפים באוויר, התרגשות גדולה.

ורוניקה היא סטודנטית שנה שלישית לסוציולוגיה ומתלבטת מה תלמד לתואר שני – סוציולוגיה ארגונית או פסיכולוגיה. במקביל היא כמובן מתכוננת לאליפות העולם בסוף יוני ולאולימפיאדת פריז שתערך ביולי. המשפחה מתפרנסת ממלגה זעומה של ההתאחדות בסך 4,500 שקלים, ומשכורת של מוכרת בגדים בקניון. מדי פעם היא מצליחה להשיג לעצמה חסות מסחרית. קשה לי מאוד לחשוב, עד כמה המצב הכלכלי הוא קשה. חלק מזה בידיים של כולנו לנסות ולעזור אבל זה חלק משאלה מאוד גדולה שאני שואלת את עצמי בתקופה האחרונה. כיצד קולם של אנשים בעלי מוגבלויות לא נשמע בכל המחאה הזו? הרי הם הנפגעים הראשונים ברפורמה. האוכלוסיות הכי מוחלשות, הן תמיד הנפגעות הראשונות. כל כך הרבה יש כאן לתקן ולשפר. כאימא לילדה עם צרכים מיוחדים, אני חווה את זה ברמה היום יומית. איפה אנחנו? למה לדעתכם זה לא קורה?

אגמי שלי, אחר הצהריים אחד, נתקלה ב"כנפיים של קרמבו" בפעם הראשונה בשלהי חודש פברואר. היא עברה לידם ומיד נכבשה. קשה להסביר מדוע. היא ביקשה מאיתנו להצטרף. אנחנו סירבנו, הרי היא כבר בצופים, בשילוב עם הכיתה שלה. היא לא ויתרה. במשך חודשיים שלוש פעמיים ביום היינו צריכים לשמוע בקשות חוזרות ונשנות. היא הפעילה כל אמצעי. אז כבר חודש היא שם. קשה לתאר את עוצמת החוויה ואת החברויות, המאוד לא מובנות מאליהן. כמה חשוב המאבק למען התנועה הזו. איפה כולנו כדי להילחם?

בשלהי הימים המורכבים שאנו עוברים כולנו, גם לי שבנוסף לכל יש משפחה בנחל עוז, הסיפור של ורוניקה מזכיר מזווית אחרת, אלו בחירות נאלצים הורים במדינת ישראל לעשות.