(הת)חלה לשבת סיפור על ילד שגדל בקרית מוצקין, נפצע במהלך שירותו הצבאי וקם במיטת בית החולים כשהוא משותק בפלג גוף תחתון. הוא הבין שיש לו שתי ידיים עובדות וזה המון והחליט לחיות את החיים במקסימום רק 60 סנטימטר נמוך יותר. במהלך טיפולים הוא מגלה שהוא פורסט גאמפ של השחייה והוא מגיע להיות אלוף הארץ ולייצג את ישראל באולימפיאדה הפרה אולימפית בבייג'ין ומגיע מקום שביעי בעולם. זה נותן לו תחושת מסוגלות אדירה ומשם הוא ממשיך לטיול אחרי צבא באיחור רב מבני גילו. הוא מבקר עם משפחתו בארצות הברית וטס לשלושה חודשים באוסטרליה וניו זילנד. שם הוא מגלה, מחד כמה זה קשה לאדם עם מוגבלות ולבני הגיל השלישי להזמין חופשה מותאמת, ומאידך כמה זה עוזר לתהליך ההחלמה. כתוצאה מכך, הוא מקים את טרווקסי, מערכת שמייצרת אלגוריתמיקה חכמה שיכולה להתאים טיול למוגבלויות שונות וצרכים שונים. הם עשו התאמות רבות בעכבות הקורונה ששינתה את עולמם העסקי מקצה לקצה והם כבר עובדים עם חברות תעופה וסוכנים ברחבי העולם. סיפור שגרם לי להזכיר לי ולכם למה אנחנו כאן ומה חשוב.        

בחיים הכל יחסי, זכרו כמה יכול להיות פחות טוב גם מבלי השוואה

ליעוז עמר נולד בשנת 1979 בקרית מוצקין להורים שהיו עצמאיים רוב חייהם. אביו ניהל את מוניות אביב והקים במקביל עסק לשליחויות. הם גרו בקריות עד גיל 11, ואז טסו לניו יורק ובוסטון. הוא למד אז בבית ספר ציבורי, הצמידו לו מורה פרטית ללמד אותו אנגלית ולדבר איתו. היו איתו בכיתה הרבה ישראלים, במבחנים הם היו זורקים אחד לשני את התשובות בעברית. בבית הספר זו הייתה תקופה נהדרת אבל אחר הצהריים הוא זכר את הצורך לשמור על הילדים. לא נתנו להם אפילו לרדת לשחק למטה. זה היה מאוד שונה מהארץ. מה שהתחיל כטיול ונסיעת עבודה, נמשך כשנתיים, אבל הבית היה חסר, לכן אחרי שנתיים הם ארזו וחזרו ארצה לירושלים, שם גרו בסמוך לדודה של ליעוז. רק לאחר תקופה חזרו לצפון. 

בצבא התגייס ליעוז לבית הספר למשטרה צבאית בבה"ד 13, במהלך שירותו הצבאי ברמאללה הוא נפצע ומצא את עצמו בגיל 21, שוכב בבית חולים משותק בחצי גוף. כשהוא שוכב על מיטת בית החולים הוא שואל את עצמו "למה הוא צריך את החיים האלה? בשביל מה זה טוב? מי תרצה לצאת איתו? האם אלו יהיו חייו?". גם דברים קטנים ופשוטים שנראים לו היום כל כך לא מהותיים "האם הוא לא יוכל לרכב יותר?". הוא נכנס לדיכאון ושנה היה בלתי נסבל. שנא את עצמו, את הסיטואציה ואת העולם. וחי את הטראומה שלו כל יום מחדש. עד שהבין שיש לו שתי ידיים וזה המון והחליט לחיות את החיים במקסימום רק ב-60 סנטימטר נמוך יותר. הוא אומר שהוא לא מבין איך המשפחה שלו סבלה אותו באותה שנה. אבל הם, כמו תמיד וכמו בכל דבר בחיים, היו העוגן שלו.

הדברים הקשים בחיים מגלים לנו כשרונות שלא ידענו שקיימים  

אחד הטיפולים שעבר היה הידרותרפיה. הבריכה הייתה בעומק 1.4 מטר בלבד והיה שם חבל מקצה לקצה. ליעוז היה נכנס לטיפול ועד שהמטפלת הייתה מתפנה הוא היה מושך את עצמו בחבל הלוך ושוב. יום אחד הוא נפל למים, אך לא הצליח לעמוד והוא לא חשב לרגע לעלות עם הידיים. הוא בלע מים והיה על סף טביעה. המטפלת שלו הצילה אותו ואמרה לו "עכשיו אתה תלמד לשחות ותהיה שחיין מצוין". לימים התברר שהיא הייתה גם מאמנת שחייה וליעוז התברר כ"פורסט גאמפ של המים". 

אחרי שבועיים לא ניתן היה להוציא אותו מהבריכה. אחרי שנה הוא היה אלוף הארץ וייצג את ישראל באליפויות בעולם. השיא היה כשטס לייצג את ישראל באולימפיאדה הפרה-אולימפית בבייג'ין והגיע למקום שביעי. זו הייתה חוויה אדירה ונתן לו מקפצה של מסוגלות מאוד גדולה. בכל זאת, כמה אנשים בעולם יכולים להגיד שהם מקום שביעי בעולם במשהו?

כשהמטרה מציבה את עצמה תהיו קשובים 

אחרי התחרות הוא טס עם משפחתו לארצות הברית לטייל ולאחר מכן המשיך לטיול מאוחר של אחרי צבא. באותו טיול של שלושה חודשים לאוסטרליה וניו זילנד הוא הבין כמה מורכב זה לטוס לחו"ל עבור אדם עם מוגבלות. הוא החליט ללמוד על התופעה. בתחילה הוא חשש שהשוק קטן. זו הייתה טעות. ישנם 1.2 מיליארד אנשים עם מוגבלויות בעולם, כ-70% מהם חיים במערב ומטיילים לא מעט. למעשה, הם מטיילים פי 2 או 4 מהמטייל הממוצע לפני הקורונה. הוא הבין שיש כאן עסק. והבין שהוא ימצא את הפתרון. הוא כפוסט טראומטי הבין הכי טוב, שטיול עבור אדם פוסט טראומטי, הוא לא רק הנאה אלא גם ריפוי. הוא ידע שיש כמוהו אחרים, שישנים יותר טוב בלילה בחו"ל מאשר בבית שלהם.

תלכו עם האמת שלכם, אל תתחשבו במגבלות 

באותה עת הייתה תקופה בה גר ליעוז בקיבוץ יזרעאל. הקפטן של נבחרת הרוגבי בקיבוץ היה חבר מאוד טוב שלו. הוא הזמין אותו למשחק. שם ראה אותו ליעוז ממרחק רב עם חברה לעבודה. קראו לה נטלי. ליעוז מספר שכבר שם ממרחק של 500 מטר הוא התאהב בה, הוא אמר לעצמו "היא תהיה אשתי". זו הייתה אהבה ממבט ראשון שאי אפשר להסביר במילים. אחרי המשחק כולם נסעו יחד להר הגלבוע לשתות קפה תחת כיפת השמיים. יום למחרת הם כבר התלחששו אחד על השנייה. מסתבר שהתחושה הייתה הדדית ומיד הם התחילו לצאת. לימים הוא שאל אותה "למה דווקא הוא?" ו"האם לא הפריע לה?" והיא אמרה "אתה היית הכי שונה". הם התחתנו כעבור שנה וחצי ושנתיים מאוחד יותר נולדה עמית שכיום כבר בת 6. הן המתנות הכי גדולות בחייו. 

לעולם אל תאפשרו עיוורון מוצר ואל תתאהבו בתוכנית הראשונית, הכל יכול להשתנות 

הוא הקים את טרווקסי, יחד עם שותף ומהר מאוד הם מפרידים כוחות והוא מצרף את מיכל בן אסייג, שהגיעה מעולם התיירות. הם אספו חצי מיליון דולר, בין השאר בגיוס המונים והייתה להם תוכנית פעולה לאיך מפצחים את הבעיה. הם החלו כסוכנות אונליין לאנשים עם מוגבלות ואנשים בגיל השלישי. באותה עת, נושא הנגישות הסתכם באיור של נכה, בו כתוב "לחץ כאן". אבל בחיים יש הרבה מאוד סוגי נכויות ולכל סוג יש כמובן צרכים אחרים. הבשורה שלהם הייתה אלגוריתמיקה שיודעת לנתח נכות אחת או יותר לפי הצרכים שלה. נכה בכיסא גלגלים למשל רוצה לדעת מה גובה המיטה וחירש ירצה למשל נורה מהבהבת בחדר כשדופקים בדלת. בדרך הם גילו שאין כלל סטנדרט של חדר נכים ולכן כל חדר נראה אחרת. גם אצל האמריקאים שהלכו כברת דרך בנושא, כל חדר נראה קצת שונה. כשליעוז היה בלוס אנג'לס והשתכן בסוויטה הנגישה של מלון הפאר מריוט, המיטה הייתה בגובה מטר ועשרה כאשר נכה צריך כ-70-60 סנטימטר. החברה מעבירה שאלון דיגיטלי לבתי מלון שדרכו הם משיגים את הדאטה שנכנסת לאלגוריתמיקה. בנוסף יכול בעל מוגבלות לבקש גם צורך ספציפי, לדוגמא לציין שהוא עם מגבלת ניידות, וגם צריך ליפט למים.

האדם מתכנן תוכניות ואלוהים…

הם עלו בהשקה רכה בשנת 2019 והטיסו כמה עשרות מטיילים בודדים עם המשפחות שלהם וגם בדקו את המלונות והמידע בעצמם. התגובות היו נפלאות. חברת אמדאוס המליצה לכל הסוכנים שלה לעבוד איתם, הם היו לקראת סגירת חוזה השקעה על שני מיליון דולר עם חברת גלובליה, שמחזיקה גם באייר אירופה. הפרטים סוכמו בלחיצת יד, הכל היה חלום. הם חזרו ארצה במרץ 2020 ובטיסה כבר היו חולי קורונה. העסקה נעצרה. התיירות נעצרה. הם לא ציפו לזה, החלום החל להתפורר לחתיכות קטנות. 

במהלך השנתיים האחרונות התקשרו הרבה סוכנויות שביקשו להשתמש באלגוריתמיקה, אבל שהבוקינג ייעשה אצלם. כך הם הפכו לתוסף שכל סוכן חייב. בקורונה הם עצרו משכורות והמשיכו לפעול על בסיס הון עצמי וגיוס ההמונים ועברו להיות למערכת SAAS. הם מספקים ללקוח הסופי את האינפורמציה על אותה מערכת. 

בימים אלו הם חותמים הסכם עם ישראייר והסכם גג עם תאגיד הסוכנויות של חברת לופטאנזה. הם כרגע נמצאים ב-30 יעדים ועד סוף השנה יהיו ב-200. הם גם מיישמים פתרון AI שמביא מידע ממטייל הקצה, מקבל פידבק ומדרג את החדרים ונותן ציון לנגישות, מצרף חוות דעת ומסווג לפי סוג המגבלה שלו. בקרוב הם מגייסים גיוס נוסף. ליעוז אומר כי העליות והמורדות בחייו הפרטיים והפציעה הן אלו שהביאו אותו חסין יותר לעליות ולמורדות בחברה "עברנו עם החברה הרבה נפילות ועליות קיבלתי את השיעורים הללו בפציעה וזה עזר לי למזלי גם בחברה". 

__

כשלא הצלחתי לבחור על מי לכתוב שבוע שעבר, התייעצתי עם אחת החלות הנדירות שכתבתי עליהן @שחר בוצר (אולי זה בעצם פורמט חדש של חלה בוחרת חלה ☺) שהמליץ לי על ליעוז וזה התחבר בול. אחרי הסיפור של שבוע שעבר, בו היה מודל הפוך של מי שהתחילה ממקום הכי גבוה למקום נמוך יותר, חזרתי למקורות. החיבוק האדיר שקיבלתי מכם, שב והזכיר לי למה אני כותבת, מה זה נותן לי ולכם ולמה הבחירה באנשים מופלאים כמו ליעוז, שמראים לנו את הכוח האדיר של התמודדות, שהכל יחסי, מה חשוב וכמה טוב יש – זו בעצם המהות של (הת)חלה לשבת. 

כמה טוב שאתם כאן.