(הת)חלה לשבת – סיפור על נערה, שגדלה בעוני בראשון לציון, הוריה לא הצליחו לייצר פרנסה קבועה והם מחליטים לקחת את שלושת ילדיהם ולהגר לצרפת. הם מתיישבים בניס בדירת שני חדרים ומוכרים פיצות בשוק המקומי. היא מתגייסת ולאחר מכן עובדת בחברת ג'ינסים שמפעליה באפריקה. שם היא מבינה כמה בת מזל היא הייתה ועוני אמיתי מהו. אולם מקור הבעיה שלה העוני הוא מה שגורם לה להירתם לעזור לעניי אפריקה. היא מבינה שהבעיה נעוצה במחסור בחשמל ובמים. היא לומדת תואר שני בניהול אנרגיה באוניברסיטת קולומביה ומבינה כי הפתרון הוא פשוט ונעוץ גם הוא במקור הבעיה – השמש. היא מתחילה להביא לוחות סולאריים על מנת לייצר חשמל במרפאות ובבתי הספר. אבל מבינה שזה טוב אך לא מספיק. היא רואה ילדים שותים מי שלוליות וזה מה שגורם להם להיות חולים וחלשים. היא יוצרת משאבת מים סולאריים שמוציאה מים נקיים מבטן האדמה וגם טפטפות כדי שיוכלו לגדל מזון. היא הופכת את הכפרים להם היא עוזרת לבריאים יותר, מלומדים יותר ועצמאיים יותר וגורמת להם ליזום בעצמם. עד היום היא עזרה לכ-3 מיליון איש. אבל זה לא מספיק בעיניה. יש עוד כ-450 מיליון איש שלא הצליחה להגיע אליהם והיא קוראת לכולנו לקחת אחריות. סיפור על אושר, על מתן לאחר ועל יוזמה. שגרם לי לספר לכם איך (הת)חלה לשבת שינתה את חיי.

הכל בחיים יחסי, גם הקושי

כמו יופי, גם עוני הוא בעיני המתבונן – או יותר נכון, בעיני האדם, האדם שחווה אותו. סיוון יערי, נולדה בשנת 1978 בראשון לציון. תמיד הייתה לה מיטה חמה, בגדים ומה לאכול. אך היא חיה תמיד בתחושת מחסור ועוני. אביה עלה לארץ מאלג'יר, אמה מתוניס. כשהייתה בת 12, הוריה שלא הצליחו לייצר פרנסה לשלושת ילדיהם, החליטו להגר לצרפת.

בעיר ניס הם חלקו שני חדרים קטנים בצפיפות גדולה. הם החלו למכור פיצות בשוק המקומי, ונאלצו לאכול פיצה שלוש פעמים ביום. ארוחת בוקר, צהריים וערב. בגיל 18 היא מחליטה לעזוב ולשוב לארץ כדי להתגייס.

היחסיות גורמת לכם להבין כמה טובים הם חייכם. אל תשכחו את זה

הצרפתית שבלשונה פתחה לה דלת לעבודה הראשונה שלה. בגיל 20 החלה לעבוד כבקרית איכות בחברה שייצרה ג'ינסים באפריקה. היא טסה למפעלי הטקסטיל של החברה במדגסקר, לוודא שהמוצרים עומדים בתקן הנדרש. רק כשהגיעה לשם היא הבינה מה זה עוני אמיתי. היא ראתה ילדים שלא יכולים להרשות לעצמם אוכל, נעליים או תרופות. הם חיו בתת תזונה, אפילו מיטה חמה הייתה נחשבת למותרות.

לעיתים קרובות היא הייתה מטיילת בכפרים. היא הבינה אז שבעצם קיימות שתי בעיות עיקריות שנובעות מאותו מקור. הבעיה הראשונה הייתה שאנשים היו חולים ולא קיבלו טיפול רפואי. הבעיה השנייה שהילדים לא זוכים לחינוך. יום אחד כשביקרה במרפאה המקומית, היא ראתה אנשים שוכבים על מיטות מיואשים. היא ניסתה לדבר עם הרופא אבל לא היה רופא. היא דיברה עם האחות ושאלה "מדוע אנשים לא מקבלים טיפול?". האחות ענתה אין לנו מקרר לתרופות ואין לנו חשמל כך שאין לנו טיפול לתת להם. כשהיא שבה בערב היא ראתה שתי נשים קורעות ללדת, בחושך, לאור נרות. ברור שבתנאים כאלה, כשהלידה מסתבכת, התינוקות לא שורדים.

בביקור בבית הספר המקומי היא נתקלה בבעיה דומה. הילדים לומדים בחושך לאור נרות ועששיות. יתרה מכך, מכיוון שלא הייתה להם אנרגיה לא היו להם גם מי שתייה. אם כך, חשבה לעצמה, הפתרון צריך להיות פשוט. צריך לחבר את אפריקה לרשת החשמל. אבל זה לא כזה פשוט. אפריקה היא יבשת גדולה המורכבת מ-54 מדינות והיא עצמה לא הבינה באנרגיה. איך היא תביא את הפתרון? היא לא ידעה.

לעזור לאחר. זה אושר.

לאחר מספר שנים של עבודה באפריקה וחיים על הקו, היא מסיימת את התואר הראשון שלה במימון באוניברסיטת פייס בניו-יורק ומחליטה ללמוד תואר שני בניהול מדיניות אנרגיה באוניברסיטת קולומביה. היא מבינה שהפתרון הוא לא כל כך מורכב. רק שני לוחות סולאריים על הגג, זה בעצם מה שדרוש כדי להביא למרפאה חשמל. אז היא מגייסת קצת כסף מחברים ומתקינה שני לוחות סולאריים על הגג של המרפאה ומביאה להם מקרר לתרופות. יום למחרת כבר אנשים קיבלו טיפול וכמה שבועות אח"כ אפילו רופא מהעיר הסכים להגיע לכפר למרפאה לטפל בחולים כי סוף סוף ניתנו לו הכלים לעשות זאת. כך היא עשתה גם בבית הספר המקומי. זה היה נהדר ומרגש, אבל לא מספיק טוב. היא שכחה פרט חשוב. אין להם כסף. מה יקרה כשיצטרכו להחליף נורה?

אז היא גילתה הפתעה. בכפר העני אמנם אין לאנשים אוכל, שתיה או חשמל – אבל יש להם טלפונים ניידים. היא שאלה את עצמה, "אין חשמל אז איך מטעינים את הסלולריים?". היא גילתה שיש מישהו שתפקידו ללכת 13 ק"מ לכפר אחר, שם אין חשמל אבל יש רכב. הוא מטעין בו את הסלולאריים וחוזר לכפר. היא יצרה שירות בבית הספר ובמרפאה, בו מטעינים את הסלולרי תמורת סכום סמלי. וכך נוצרה הכנסה קטנה, כדי שבבוא היום יוכלו להחליף בכסף שנאסף נורות. זה עבד.

לעיתים מקור הבעיה הוא מקור הפתרון 

בשנת 2008 היא הקימה את ארגון "חדשנות: אפריקה" כארגון ללא מטרות רווח שמטרתו להביא חידושים ישראליים לכפרים אפריקאים. היא מגייסת כספים רבים נוספים ומביאה לוחות סולאריים למרפאות ובתי ספר בכפרים רבים נוספים. הם גילו שעיקר הבעיה באפריקה היא השמש שייבשה את היבשת וגרמה למקומיים להיות צמאים וחולים. אולם השמש הפכה גם למקור הפתרון. באמצעות השמש נוצרה אנרגיה שייצרה פתרון לבעיה.  

לפעמים טוב אינו מספיק 

לקחה לה תקופה ארוכה באפריקה כדי להבין שהיא תוקפת את הבעיה הפחות משמעותית. באחד הכפרים היא גילתה שרק 30% מהילדים הולכים לבית הספר. היא שאלה את המורים "מדוע?" והם ענו לה שהילדים חלשים מדי בכדי להגיע. אין מים ואין מזון. היא הבינה שהיא חייבת לשנות גישה. מה הטעם בלספק חשמל לבתי הספר כשהילדים חלשים מדי בכדי להגיע אליהם?

היא ראתה ילדים חופרים עם הידיים בשלוליות כדי לשתות מים מזוהמים. הסיבה שאנשים היו חולים וילדים לא קיבלו חינוך לא הייתה (רק) חוסר באנרגיה, אלא חוסר במים. המים עשו אותם חולים. אנשים חושבים שאין פשוט מים באפריקה, אולם סיוון גילתה כי יש הרבה מים רק שהם נמצאים מתחת לאדמה. צריך אנרגיה כדי להגיע אליהם. לקדוח ולהגיע אליהם. הנה שוב אותו פתרון. לוחות סולאריים. אז היא החלה לקדוח, למצוא את המים ואז יצרה משאבות מים סולאריות. ואז דרך המשאבות הסולאריות, המים עוברים דרך כוח הכבידה לצינורות ברחבי הכפר. היא הוסיפה והביאה טפטפות מישראל. עכשיו כשיש מים, היא רצתה לאפשר להם גם לגדל מזון. היא נדהמה מההשפעה המהירה שהייתה למים על חיי הכפר. הילדים היו נקיים ובריאים, הם לא היו צמאים, הם חזרו לבתי הספר והיו הרבה פחות חולים. 

כשאתם יזמים אתם משפיעים על אחרים ליזום

הדבר שהכי הפתיע את סיוון היה שאנשי הכפר נהפכו ליזמים בעצמם. כמו בפתגם המפורסם, היא הבינה שבמקום לספק דגים לרעבים, היא נתנה להם חכות. היא סיפקה להם מים, והם יצרו מהם הכנסה. הם מכרו פירות וירקות לכפרים אחרים. הם יצרו לבנים לבניית בתים. מכרו חלב ופתחו מאפיות. היא גרמה לאנשים להיות יותר בריאים, יותר מלומדים ויותר עצמאיים.

עד היום "חדשנות: אפריקה" ביצעה יותר מ-500 פרויקטים והביאה מים וחשמל ליותר מ-2.8 מיליון איש ברחבי אפריקה. כשמנסים להתפעל מההישג סיוון אומרת שזה טוב אבל לא מספיק. עדיין יש כ-450 מיליון איש שהם עוד לא הגיעו אליהם. הלב הרחב שלה כואב על אלו. היא קוראת לכולנו, טוענת שאנחנו אנשי המערב, יש לנו פריבילגיה, ואיתה באה גם אחריות. לא להתעלם ולעשות מה שצריך לעשות כדי לעזור. הפתרונות הם פשוטים.

"באתי מעוני זה היה מקור הבעיה שלי והוא גם מקור הפתרון שלי. עם היתרון באה האחריות אנחנו לא יכולים להתעלם יותר. בואו נעשה משהו ונעזור לאלה שצריכים אותנו". היא פועלת כיום בכעשר מדינות באפריקה ובשנת 2012 העניק לה האו"ם מעמד של "יועצת מיוחדת למועצה הכלכלית חברתית". שנה לאחר מכן קיבלה גם את פרס החדשנות של האו"ם. אבל שלל התארים והפרסים שצברה מארגונים שונים בעולם על מנהיגות, מצוינות והשפעה חברתית לא גורמים לה גאווה כמו המספר הרב של כפרים שסייעה לחבר לתשתיות.  בזמן שהיא מצילה את ילדי אפריקה, בביתה מחכים לה בעלה דיויד ושלושת ילדיהם, שמגבים אותה בפעילותה ובמסעותיה הרבים. בזמן האחרון, החלה לקחת את הילדים איתה לחלק מהטיסות, זה גורם להם להעריך את כל מה שיש להם בבית וגם את פעילותה. 

_____

אני מלמדת את עצמי המון בזמן האחרון להעריך את האושר. אנחנו לא נותנים לזה מספיק מקום בחיים שלנו. אני מדליקה נרות כל שישי, ואומרת תודה על כל מה שיש לי. על הבית. על אבנר והילדים, על העבודה המופלאה שיש לי שנותנת לי לעוף ועליכם וכמה הטור הזה נתן לחיי ואני כבר יודעת שגם לכם. המטרה שלו היא ללמוד ולגרום להעז ואני מקבלת מלא תגובות מכם שמרחיבות לי את הלב. אבל אני כותבת גם בשביל עצמי. גם כדי שאני אלמד ואעז יותר. אז הנה הדבר הגדול ביותר שקרה לי מ(הת)חלה לשבת, נפגשנו. האחיין שלי ואני. אז אם אתם שואלים אושר מהו. זה לראות אותו כאן יחד עם הבני-דודים. מתרגשת. קשה להסביר כמה. בטוחה שגם אתם איתי. כן ירבו.

גילי שומע, הצלחנו.