סיום לשבת – סיפור על ילד שנולד בפולין, לאחר פלישת הנאצים, ברח עם משפחתו למקומות מסתור סודיים, לבסוף כשנגמר האוכל והמים, הם הסגירו את עצמם. הוריו הועברו לבית קברות ונורו למוות והוא ואחיו נכלאו במיידנק. כששמע קריאה שכל המדענים ירשמו, רשם אותו ואת אחיו. רישום שלמרות שלא היה נכון, הציל את חייו וחיי אחיו. לאחר מכן, היגר לארצות הברית, שם הקים חברת צעצועים שגדלה להיות הרביעית בגודלה במדינה, עד שפשטה את הרגל. לאחר מכן שב ומיצב את עצמו כיצרן ומתווך בתחום הצעצועים. הוא היה זה שזיהה את האבטיפוס שהפך לטרנד "הרובוטריקים". הוא היה בעל מעל למאה פטנטים בתחום ורשם על שמו הישגים משמעותיים נוספים. הוא היה גם שחקן פוקר חובב והמציא את השיטה בה הקלפים בשידורי הטלוויזיה יהיו גלויים לצופים בבית. זה מה שהפך את התוכניות למעניינות וכשחקן גם זכה להיכנס להיכל התהילה. לאורך כל חייו תרם לנזקקים בארץ ובארצות הברית וכן לניצולי שואה. הוא נפטר בסוף שנה שעברה ממחלת הקורונה כשהוא בן 93. סיפור על שואה, תקומה, נפילה ותקומה מחדש. סיפור על חיים ומוות, על חזרה לילדות ועל המצאות והמצאות מחדש.
תצאו מהקווים
הנריק (הנרי) אורנשטיין נולד בשנת 1923 בהרוביישוב פולין. אביו, לייב, היה סוחר תבואות, ואמו, גולדה (שטרום) אורנשטיין, הייתה עקרת בית. לאחר פלישת הנאצים להרוביישוב בספטמבר 1939, הנרי יחד עם משפחתו ברח וחי במקומות מסתור סודיים בין קירות כפולים, שם התחמקו מהרשויות. לבסוף, לאחר שאזלה אספקת המזון והמים, הם הסגירו את עצמם.
הוריו הובלו במשאית צפופה יחד עם יהודים אחרים אל בית קברות, שבו נורו למוות. הנרי ואחיו הועברו לכלא בודז'ין שבסופו של דבר שולב במחנה הריכוז מיידנק.
בתחילת ינואר 1941, הנרי שמע קריאות במחנה. "כל היהודים המדענים, המהנדסים, הממציאים, הכימאים והמתמטיקאים – חייבים להירשם באופן מיידי". הנרי החליט לקחת סיכון, הוא ניגש להירשם והצהיר כי הוא ואחיו מדענים. שניים מהם באמת היו, אבל הנרי ואחותו אפילו לא למדו באוניברסיטה. הוא חשב שזה יגדיל את הסיכויים שלהם להינצל.
הוא לא ידע כי אותה קבוצה של אסירים יהודים נדרשה לבנות נשק-על שיציל את הרייך השלישי. הוא גם לא ידע שהיה מדובר בתרמית של מדענים גרמנים שיצרו פיקציה של מחקר, בכדי שהם לא יישלחו לחזית הרוסית. אבל ההחלטה הזו הצילה את חייו. המדענים הגרמנים העבירו את קבוצת המדענים היהודים, שחלקם ידעו רק מעט חשבון, ממחנה למחנה, ובכך הם ניצלו מהשמדה. הוא שרד את השואה, אבל אחותו ואחד האחים נספו בימי השבי האחרונים שלהם במחנות ריכוז נפרדים. הנרי ואחיו סם שוחררו. "הלב שלי התחיל לפעום משמחה", כתב הנרי באוטוביוגרפיה שלו, "אני אחיה: שרדתי את השואה נגד כל הסיכויים, היינו חופשיים! צעקנו מצחוק וחיבקנו אחד את השני".
הישארו ילדים וילדותיים
הנרי העביר שנתיים במחנות עקורים, שם הכיר את אשתו הראשונה, עמה גר בעיר שטוטגרט בגרמניה. השניים התגרשו לאחר תקופה קצרה, והנרי היגר לארצות הברית. הוא עשה את הדרך למנהטן על סיפונה של ספינה ששימשה להובלת פליטים, ואז פגש את דודו. בתחילה המקום היחיד שקיבל אותו לעבודה הייתה חברת שימורי המזון "ליבי", לאחר מכן סחב חבילות כותנה עבור חברת בגדים, הקים מכולת בניו ג'רזי ועוד.
יום אחד הוא הבחין בבובת כלה המוצגת לראווה בחלון החנות במחיר של 29.95 דולר. חלפה במוחו המחשבה שהוא יכול להכין אחת כזו, במחיר טוב יותר. כך הוא הפך ליצרן צעצועים. לאחר שהבובות הראשונות אותן ייצר נמכרו, הוא המשיך במסע והקים את Topper toys בה יצר בובות, מניטורות, מכוניות, צעצועים ועוד. החברה הגיעה להיות החברה הרביעית בגודלה בתחום הצעצועים בארצות הברית ועשתה מהלכים פורצי דרך בתחום כגון שימוש בלואי ארמסטרונג כדי לשווק את הבובה סוזי, נתינת חסות למרוץ מכוניות מפורסם על מנת לשווק את המכוניות המיניאטוריות ועוד רעיונות מהפכניים.
את אשתו סוזי הכיר בשנת 1967 בעת שהיא הציגה את הבובה סוזי ביריד צעצועים. היה לו את הניצוץ הזה בעיניים והוא ראה את זה גם בה. להנרי וסוזי נולדו שני ילדים: מארק ואנט. הוא חי את החלום האמריקני, אבל לא הכל היה מושלם. במרץ 1972 פרש הנרי מתפקיד הנשיא והמנכ"ל. החברה פשטה את הרגל והוא הפסיד את כל כספו.
אחרי שהייתם בתחתית וחזרתם, תתחילו מחדש
הוא ניסה להמציא את עצמו מחדש, כשבשרוול היו לו עשרות פטנטנים בתחום הצעצועים, והיה לו חוש לטרנדים ולחדשנות. במהלך יריד הצעצועים במנהטן בתחילת שנות ה-80, בדוכן צדדי הוא ראה צעצוע מתוצרת יפן – מכונית זעירה שיכולה להפוך בקלות למטוס – וזיהה שזה הולך להיות הטרנד הבא. "זה הדבר הכי טוב שראיתי בעשור האחרון", אמר לעצמו. כשהבין שהמכונית מיוצרת על ידי חברה יפנית בשם "טקארה", נזכר הנרי שהוא בעצם מכיר את הנשיא שלה. "הלכתי אליו ואמרתי לו שהמוצר הזה יכול להיות דבר אדיר, שזה יכול ליצור גשר בין הגאונות היפנית לבין השיווק האמריקני", הסביר.
הנרי תיווך בעסקה בין הסברו ליצרנית היפנית, טאקארה, שהובילה ליצירתם של הרובוטריקים, רובוטי צעצוע שיכולים להפוך לכלי רכב או חיות. הם הפכו לפופולריים מאוד, והולידו סדרת טלוויזיה מונפשת וסרטים רבים. הנרי אמר אז שהוא היה הממציא והוא היה צריך חברה גדולה שתוציא את היוזמה שלו לפועל – להפוך רעיון גדול ומורכב לרעיונות יותר גדולים ויותר מורכבים – "להיות מסוגל לקחת מכונית, ובעזרת קצת מיומנות לשנות אותה לצעצוע אחר, זה היה משהו קסום". מאז כונה הנרי אבי הרובטריקים.
הנרי המשיך למכור את רעיונותיו ליצרני הצעצועים ביניהם הבובה "רולי סופרייז", שמגדלת או מקצרת שיער ראשה בשניות. תוך פחות משנה נמכרו יותר ממיליון וחצי בובות של רולי, זו הייתה הצלחה מסחררת באותה עת.
התשוקה היא האקס פקטור של היזמות
הנרי היה שחקן פוקר חובב. במטרה להפוך את אליפויות הפוקר בטלוויזיה למעניינות יותר עבור הקהל, הנרי המציא דרך בה הקלפים של השחקנים יהיו גלויים לצופים: על ידי יצירת חלון זכוכית עם מצלמה מתחתיו בשולחנות ליד כל שחקן, הקהל יוכל להעריך טוב יותר את המשחק, תוך שהוא לא מפריע לשחקנים. הנרי השקיע שישה חודשים בפיתוח שולחן עם מצלמות מיניאטוריות המותקנות מתחת לתחנה של כל שחקן וחתכים עם זכוכית מבלי שהזכוכית תבהק. הוא רשם פטנט על הרעיון שלו וערוץ דיסקברי היה הלקוח הראשון שלו.
כשחקן פוקר הוא סיים שמיני באליפות השנתית ב-1995, שנה לאחר מכן זכה בתחרות אחרת ואפילו אחרי שעבר את גיל 80 המשיך להצטיין וב-2008 נבחר להיכל התהילה של הפוקר.
תבחרו בחיים ותתנו בחזרה
בכסף שצבר עם השנים, הנרי בחר לעזור לאחרים. בשנת 1984 הקימה הממשלה האמריקאית בניין בן אחת עשרה קומות למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. הנרי עזר במימון הבניין וקרא לו על שם הוריו – לייב וגולדה אורנשטיין. בשלושים השנים האחרונות סייע הנרי לאלפי תושבי ניו יורק עניים בתשלום דמי השכירות והחשבונות הרפואיים שלהם.
בעשרות השנים האחרונות דאג גם לתרום כספים לישראל, לניצולי שואה ולחסידי אומות העולם. בין היתר תרם לשיפוץ המחלקה לשיקום שידרה בבית החולים השיקומי לוינשטיין ברעננה והקים בקריית אונו את "בית אורנשטיין", בית דיור מוגן לניצולי שואה. ב-2017 נוסדה בארץ "עמותת פרויקט אורנשטיין". באתר העמותה נכתב כי הוקמה "במטרה לדאוג לארוחות חמות ומוצרי מזון, ביטחון ותמיכה לקשישים, ניצולי שואה, משפחות נזקקות, ילדים ונוער בסיכון".
הנרי נפטר בסוף שנת 2021 ממחלת הקורונה בהיותו בן 93, כשהוא מוקף באהבה מאשתו וילדיו וחש שמחה על כך שיצא לו עוד בחייו להעניק בחזרה לאחרים, לשרוד, ליפול ולקום בחזרה.
___
(הת)חלה לשבת בוחנת את הגבולות שלי, היה לי טור מוכן, שלחתי אותו אמש למעבר למי שכתבתי עליו, לא היה לו זמן שגם הוא וגם אמו יעברו על הכתבה, ומכיוון שהזמן היה קצר מדי, הנושא חשוב ורגיש מדי ואני לעולם לא עושה משהו שאני לא שלמה אתו, החלטנו לדחות את פרסומו כרגע. אז הגיע הערב, אחרי יום עבודה ארוך והתיישבתי שוב לכתוב. קשה לי לתאר כמה זה קשה לכתוב (הת)חלה לשבת מהרגע לרגע. זה דורש עבודת תחקיר עמוקה, חידוד הדמות, התובנות ומה שאני רוצה ומנסה להעביר מהן. והנה אני מוצאת את עצמי שבועיים ברציפות, בוחנת את היכולת ומקווה שאני לא טועה. אבל בדרך הזו מצאתי סיפור כל כך קסום שמשלב בין שואה, ילדות, קסם, צעצועים, מוות, ייסורים, שמחה, נתינה, נפילה ותקומה ושוב נפילה ותקומה. כנראה זה היה צריך לקרות, כמו שכל הדברים קורים, תמיד יש איזה סיבה, גם אם אנחנו לא תמיד רואים אותה. אז שבת שלום ואני מקווה שהנרי ישוב ויזכיר לנו את שלעולם לא נשכח.
