(הת)חלה לשבת – סיפור על ניצול שואה, שמשפחתו ברחה לבוקרשט ומשם עלתה לישראל בשיא שנות הצנע, חמשת בני המשפחה חלקו דירת חדר וסבלו מקשיים כלכליים רבים. כשהוא מתגעגע לטעם של שוקולד אמו כותבת מכתב קורע לב למפעל שוקולד שנחלץ לעזרתם. הוא מסיים תיכון ומשרת ביחידת האיכון של התותחנים, שהייתה ה-8200 של אז. לומד בטכניון בפקולטה שרק נפתחה להנדסה תעשייה וניהול ועובד בתה"ל תכנון המים לישראל. לאחר מכן מקים עם שותפים חברה שגדלה להיות קבוצה שנסחרת בבורסה הישראלית ונחשבת לאחת מחברות ה-IT הגדולות והמשפיעות בישראל, שפועלת בארץ ובעולם עם למעלה מ-2,000 עובדים, כמחציתן נשים. לקבוצה כ-10 חברות בנות, בתחומי ייעוץ, ניהול ולוגיסטיקה, מיקור חוץ, מחשוב ותוכנה וסייבר, כשעם לקוחותיה נמנים כל מגזרי המשק והיא לקחה חלק מפרויקטים גדולים ומובילים שבנו את המדינה כגון הפרויקט באיראן, פרויקט הקרוונים, סקר כבישי סיני, הקמת ופינוי ימית, טרמינל 3 ועוד. הוא בן 81, עובד כל יום גם בתקופת הקורונה וימשיך לעבוד עד מותו גם אם יצטרך לשלם על כך. ביתו שרי, היזמת המופלאה גרמה לי לכתוב וגיליתי אוצר שיש בו כל המרכיבים: שואה, הקמת המדינה, צנע, יזמות ואיש עם עוצמות בלתי נגמרות. תודה לכן שרי אסף, חגית אברון ומיכל המאירי שלא נתתן לי לוותר.
תחזרו להנאה מהדברים הקטנים, שהיו כל כך חסרים לכם, כשלא היו בחייכם
הטלאי הצהוב ליווה את אברהם (לולו) אסף מהרגע שנולד. הוא נתפר לבגדי הינקות שלו. הוא ליווה אותו מהעריסה אל העגלה. השנה הייתה 1941, והעיר ברלד שבמולדובה נשלטה על ידי הנאצים. כשהיה בן ארבע, אמא רוזה ואבא ישראל נאלצו לעזוב את העיר לכיוון בוקרשט. אין לו הרבה זכרונות מעיר ילדותו, פרט לשם החיבה שהעניקה לו אמו – "לולו" – שהפך למותג הפרטי שלו מאז ועד היום.
משנות הילדות בבוקרשט הוא זוכר בעיקר את החינוך הקפדני שקיבל. המורה נהג להשתמש בסרגל כדי להטיל משמעת ואימה בתלמידים. ומצד שני, הוא מעולם לא שכח את הגאווה הגדולה שאחזה בו כשקיבל את עניבת ההצטיינות. כיהודי, הוא היה צריך להתאמץ יותר מכולם כדי לזכות בכבוד הזה.
כשהיה בן 10 הצליחה אמו לשכנע את אביו לעלות לארץ ישראל. אביו השאיר בבוקרשט עסק גדול, אבל האמין שלמשפחה מובטח עתיד חדש ומבטיח בארץ הקודש. קבלת הפנים הייתה קשה. מדינת ישראל הצעירה של שנת 1951 סבלה מבעיות כלכליות קשות. המשפחה בילתה את שנות הצנע בראשון לציון, חמש נפשות (כולל הסבא) בדירת חדר.
הוריו סבלו מבעיות פרנסה קשות. לולו זוכר איך כילד בן 10 התגעגע לטעם של שוקולד. אמו כתבה מכתב בצרפתית למפעלי סושרד בשוויץ ששלח לישראל חבילה עם כמה וכמה חפיסות שוקולד. הוא לא שכח את זה מעולם, ועד היום הוא דואג לקנות לביתו רק את מותג זה.
כל דבר שקורה בחיים מוביל אתכם ליעד הבא
המשפחה עברה לגור בתל אביב, בדירת חדר ברחוב ביל"ו. כדי לתרום לכלכלת המשפחה שימש לולו כשליח תמורת לירה אחת, והוביל חבילות של שיניים תותבות. לולו סיים לימודים בתיכון עירוני א' ושירת בגדוד איכון של חיל התותחנים, שאותו הוא מכנה "ה-8200 של אז". בתקופה ההיא עוד לא היו מחשבים, אבל הגדוד היוה מרכז חישובים שהיה קריטי לפעילות חיל התותחנים. במהלך שירותו, השתתף לולו במספר מבצעים ובשתי מלחמות – ששת הימים ויום כיפור.
לקראת סיום שירותו הצבאי הוא שמע משני אנשי מילואים שעומדים לפתוח בטכניון מחלקה ללימודי הנדסה, שלימים הפכה לפקולטה להנדסת תעשייה וניהול. הוא החליט לנסות את מזלו. לשמחתו הרבה הוא התקבל, ומשם המשיך לתואר שני בחקר ביצועים. הלימודים עיצבו את הקריירה המקצועית שלו.
במהלך לימודיו הכיר לולו את רות, כשחברה שלה מהצבא שידכה ביניהם במסגרת נופש צבאי. רות הגיעה מבית דתי, אך חזרה בשאלה עוד טרם הכירו. ועדיין, בשבתות וחגים הייתה הולכת ברגל לבקרו מרמת גן לתל אביב. כעבור, שלוש שנים הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים: שרי, עומר וערן.
בשנת 1965, עוד בהיותו באוניברסיטה, התקבל לעבודה. הוא מספר כי הגיעו 12 הצעות עבודה שדורגו לפי המדד הסוציו-אקונומי של הסטודנט, והוא דורג במקום ה-13 בגלל החליפה המרופטת של אביו. ההצעה ה-13 הגיעה מאוחר והיא הייתה מתה"ל – תכנון המים לישראל. הוא התקבל לעבודה, עליה הוא אסיר תודה עד היום. במהלך עבודתו היה לולו שותף לפרויקטים לאומיים ומרכזיים בישראל ולמד רבות.
אחרי ארבע שנים, כמה יוצאי תה"ל החליטו להקים חברה להנדסה, שתספק את המענה הטכנולוגי והמחשובי לפרויקטים הנדסיים. אחד הפרויקטים הגדולים היו בניית אלגוריתמים למניעת הצפות בכנרת, כמענה לבעיה שהייתה בשנות ה-60. וכך, ב-1970 הם ייסדו את קבוצת אמ"ן – ארגון ומדעי ניהול, יחד עם שני שותפים – שמואל בר אור ואילן שחם. העבודה הראשונה שביצעה הקבוצה הייתה עבור משרד הביטחון. כחלק מהעבודה, בוצע סקר מקיף בכבישי סיני ובוצעה הערכת מצב של כל קילומטר בכבישים. לאחר מכן ליוותה החברה גם את הולדתה של העיר ימית, וגם את פינויה.
גם הרפתקה מופלאה יכולה להשתנות בכל עת
בשנים 1979-1973 ניהל לולו את הדסק הישראלי של פרויקט איראן, ואף שהה באיראן עם משפחתו במשך שנתיים. הוא חזר לישראל שנה לפני המהפכה האיסלמית, שהפכה את איראן ממדינה מונרכית, תחת שלטונו של השאה, לרפובליקה אסלאמית תחת שלטון ח'ומייני. כמהנדס צעיר, הוא היה אחראי על התכנון ההנדסי בבניית כמה מהיחידות הימיות של צבא איראן, במקומות שנחשבים היום לחלק מתוכנית הגרעין האיראנית. בנוסף, לולו היה אחראי לתכנון ההנדסי של העיר לאכלוס עובדי הכור הגרעיני לצרכי שלום, שעמד להבנות אז, מה שלא קרה, כמובן.
הקשרים בין ישראל לאיראן של אותם ימים השאירו רושם על לולו, ולכל הפחות הותירו אותו עם הרבה זכרונות מיוחדים. הוא זוכר את העם הפרסי המקסים שביום אחד שינה את יחסו ליהודים, את הקהילה היהודית ופעילותה, את הבזאר המרשים, את הקוויאר שהגיע מהים הכספי, את החבורה הישראלית שנוצרה שם, את בית הספר בן גוריון בו לימדה רות ולמדה גם שרי, ועל הנהג שלהם שהיה אז חבר משפחה ולימים הצטרף לשורות המהפכה. אם היו נשארים עוד קצת זמן, סביר שהנהג הנאמן היה יוצא נגדם.
תתפתחו כל רגע, אל תשקטו על השמרים, גם כשמדובר בסיכון
עם החזרה מאירן בשנת 1979 החלה התפוררות הגוף ההנדסי. לולו ושותפיו ויתרו על הזכויות שהיו להם בגוף זה והתמסרו לפיתוחה העצמאי של אמ"ן – לא עמד לרשותם הון כלשהו, הם התחייבו להעביר תמורה הוגנת לחברת האם עם הפרדה ויצאנו לדרך. על כך הוא מודה עד היום.
שרותי מיקור חוץ התפתחו אצלם בשלב מוקדם הודות לדרישות שבאו מהשטח, בעיקר ממערכת הביטחון – לקחת חלק בבקרה וביישום תכניות עבודה ביחידות שונות, במבצעים השונים שנערכו ובתעשיות הביטחוניות. כך הוקמה אמיקן, ולאחר מכן הוקמה טסנת.
בעקבות הצורך לבדיקות תוכנה בשנות ה-90 היה אף ניסיון להקים חברת בדיקות תוכנה יחד עם גוף מהרשות הפלסטינית שלא קרם עור וגידים בעקבות האינתיפאדה הראשונה. הם היו מהראשונים לזהות את בועת הנדל"ן ואף הצליחו לא מעט בעסקאות בתחום זה.
יום אחרי שמונה אריק שרון לשר השיכון, הוא התקשר בדחיפות ללולו וקרא לו לדגל. לולו הגיע תוך שעה, והופקד – במיקור חוץ – על מגוון של נושאים שקשורים בעלייה הרוסית שהייתה אז בשיאה. לולו הוביל את הפרויקט שיאפשר להעניק קורת גג לכל עולה חדש שיגיע לנתב"ג – הפרויקט כונה "פרויקט הקרוונים", אף שכלל מגוון גדול ומגוון של פתרונות דיור. הוא גאה בפרויקט עד היום.
יש לכם תקע ויש בשוק שקע, חברו ביניהם
את ההמלצה לבחון הנפקה הוא קיבל מד"ר יוסי ורדי, שלמד איתו באותו בית הספר בתל אביב, ושנה מתחתיו בטכניון. ורדי אמר לו: "יש לכם תקע ויש בשוק שקע, חברו ביניהם", וכך שכנע אותו לצאת להנפקה למרות שרוב ההנפקות אז היו של חברות מסורתיות. הם היו חברה לא גדולה, ולא האמינו שהשוק ירצה להשקיע בהם. הם טעו. בינואר 1994 הם הגישו תשקיף. הם רצו לגייס 16 מיליון שקל ובסוף היום, הם גייסו 26 מיליון. מאז הם המשיכו להתרחב ולהשקיע, ובה במידה להיות שמרנים, קפדנים וזהירים.
נכון להיום, מדובר בקבוצה שנסחרת בבורסה הישראלית ונחשבת לאחת מחברות ה-IT הגדולות והמשפיעות בישראל, שפועלת בארץ ובעולם עם למעלה מ-2,000 עובדים, כמחציתן נשים. הוא מספר שכשלמד בטכניון לא היו נשים, אולם נשים בתעשייה וניהול עולות על הגברים הכי מצטיינים בתחום.
לקבוצה כ-10 חברות בנות, בתחומי ייעוץ, ניהול ולוגיסטיקה, מיקור חוץ, מיחשוב, תוכנה וסייבר, כשעם לקוחותיה נמנים כל מגזרי המשק. לולו מקדיש זמן רב בשנים האחרונות לפיתוח מרכזי סייבר של הקבוצה בארץ ובחו"ל.
לולו הגיע לגבורות בשנה שעברה, אך גם בגיל 81 הוא לא מוכן לשמוע על פרישה. הוא אומר שימשיך לעבוד כל יום בחייו גם ללא שכר, וגם אם יצטרך לשלם על כך. רות אמרה לו יום אחד "מה אתה פורש? אנחנו נתגרש". הוא עדיין נהנה מיום עבודה מלא ומקים את המערך הניהולי הנכון להעברת הניהול בחברה, ובנו ערן מכהן כדירקטור בחברה. כמו מרבית העסקים בישראל, נגיף הקורונה אילץ את החברה להתמודד עם בעיות לא פשוטות, אך לולו החליט כבר מהיום הראשון, יחד עם שותפיו, שהם יילחמו על כל עובד – וכך עשו.
—
את הפרק הזה כתבתי לבקשתה של שרי. היא נלחמה. שלחה אליי שליחות מופלאות כדי שאשתכנע. אני כותבת עם אהבה גדולה ומשתדלת להיות מאוד בררנית באנשים שאני בוחרת ולכן לעיתים מסננת בצורה קשוחה בקשות מהקהל למרות שהן רבות וטובות. אבל הבטחתי לקרוא. גיליתי בדרך סיפור שיש בו הכל: שואה, עלייה לארץ, צנע, בנייה מאפס, בניית הארץ ויזם אחד שלא מוותר ומקים מורשת ענפה של עשייה וגיוון – ויותר מהכל – בת שגם היא יזמת מדהימה עם נשמה גדולה, שלא מרפה מרוב אהבתה לאביה. איזה מזל שקראתי ולא ויתרתי גם אני.
