(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה שבגיל שנתיים ננטשת על ידי אביה. בגיל 5 עוברת הטרדה מינית. בגיל עשר עוברת שוב הטרדה מינית. בגיל 13 היא חייה ברחובות, ישנה על ספסלים, אוכלת מפחים וקופאת מקור. בגיל 17 היא נאנסת באכזריות על ידי נהג מונית ובמקום ליפול לתהום אחרי כל מה שעברה היא לומדת ומסיימת צבא. רגע לפני שעולה על המסלול "הנורמלי", היא נכנסת להריון לא מתוכנן, שגורם לה להתחבר מחדש לילדה שישנה על ספסל ברחוב ולהזמין הומלסים לארוחות שישי. הנוהג הזה גדל ואנשים בוחרים להישאר בביתה. לאחר שיחה עם ילדה בה היא משתפת אותה באונס שחוותה, היא מבינה שזה הייעוד שלה, לספק בית לילדים בסכנה וללא פתרון דיור. היא מפתחת שיטה ופותחת בית אחד ולאחר מכן בית שני, היא עוזרת לכ-63 אלף ילדים ובני נוער, כותבת ספר על השיטה, מדליקה משואה וקיבלה אות הנשיא ונבחרת לאחת מ-25 הגיבורים העולמיים של CNN. סיפור על אישה שמייצגת מהו ישראלי בעיניי. סיפור על גאולה ישראלית, וחלום אוניברסלי.

גם מהמקומות הקשים ביותר ניתן לקום

מריומה קליין הייתה בת 5 כשהיא הותקפה מינית לראשונה. היא הגיעה לבית הספר חבולה, ונתנה סיפור כיסוי כדי לא להסגיר את מה שקרה לה. חמש שנים לאחר מכן, היא הותקפה שוב. היא עברה לגור ברחוב, ונאנסה באכזריות כשהייתה בת 17. הסיפור שלה הוא סיפור של גאולה. היא ההוכחה לכך שגם מהמקומות הקשים ביותר ניתן לקום.

היא נולדה כמריים קליין בניו יורק בשנת 1964 לאב יהודי-אמריקאי ואמא ישראלית. כשהייתה בת שנתיים משפחתה עלתה לישראל, אך לאחר זמן קצר הוריה התגרשו ואביה חזר לארה"ב. בגיל 13 טסה לארצות הברית והחליטה לנסות למצוא את אביה. היא נסעה בסאבווי לבד. איתרה לבד את הבית של הגבר היחיד שהאמינה שהיא עדיין יכולה לבטוח בו, ואז שמעה כיצד הוא אומר לשוער הבניין: "אל תעז לתת לה לעלות".

היא מצאה את עצמה ישנה על ספסלי רחוב, אוכלת מפחי זבל וקופאת מקור. כשחזרה לישראל, אמה שלחה אותה לפנימייה דתית. כעבור שלושה חודשים היא עזבה. היא הייתה בת 16. שנתיים לאחר מכן עלתה על מונית. מלבד הנהג היה ברכב גבר נוסף. השניים לקחו אותה לחוף בבת ים, ושם אנסו אותה.

כמו קורבנות אונס רבים, היא מיהרה הביתה כדי להתקלח ולהתנקות ממה שקרה. הטלפון הראשון שהיא עשתה היה לחברה הכי טובה שלה. היא סיפרה לה בהיסטריה את מה שקרה לה. החברה לא הגיעה. "מצטערת", היא אמרה, "אני לא יכולה לצאת מהבית בערב, אני אסתבך עם ההורים שלי". מריומה הרגישה כל כך לבד. אם זה היה הפוך, היא חשבה, הייתי נוסעת עד קצה העולם בשביל לעזור לחברה בצרה.

את החור הגדול בחייה תפס האוכל. בשלב מסוים בחייה היא הורידה כ-60 קילו שנוספו כדי לכסות על העצב והכאב.

שינוי מסלול פעמים רבות מגלה את הייעוד והדרך הנכונה

מריומה סירבה לתת למי שפגע בה לנצח את הרוח שלה. התשוקה שלה לחיים בערה, והייתה חזקה יותר מכל הקושי. היא הוציאה תעודת בגרות, שירתה בצבא ונראה כאילו עומדת להתחיל בחיים חדשים – אלא שבתום השירות הצבאי שלה, כמעט במקרה, היא גילתה שהיא בחודש הרביעי להיריון. החלום ללמוד משחק נגנז, כמוהו גם הטיול הגדול של אחרי הצבא. היא הבינה שיש לה זמן קצר עד הלידה, והחלה לשאול את עצמה מה תעשה עד אז.

דווקא אז, היא נזכרה בתקופה הקשה בה היא גרה ברחוב. היא זכרה את ימי החגים וסופי השבוע, בהם שאר הילדים היו חוגגים עם המשפחות, ודרי הרחוב חיכו שפחי הזבל יתמלאו במעט אוכל. זו הייתה תחושה קשה ממוות לפעמים. מי שגדל ברחוב מרגיש שהוא בעצם כבר מת בדרך מסוימת. היא החליטה לעשות משהו עבור האנשים האלה.

היא גרה באותה תקופה עם בן זוגה, במבנה שהיה בעבר בית קפה, והחליטה לפתוח את המקום בימי שישי לארוחות ערב להומלסים. ילדים התחילו להגיע. בדרך כלל היו אלה ילדים מפחידים, מוזרים, קשים – ובכל זאת, היה לה קשה לתת להם לחזור לרחוב. היא מילאה את החצר האחורית בשקי שינה, אוהלים וציוד – והילדים החלו להישאר לישון שם. אחרי זמן קצר, ילדה אחת אמרה: "וואו, אני מרגישה כל כך שנטי כאן". מריומה שאלה אותה למה היא מתכוונת והיא הסבירה: "זה מקום של אהבה ושלום". אחד הילדים האחרים לקח צבע וריסס על הקיר: "ברוכים הבאים לבית השנטי".

מריומה לא הבינה את מהות השם וחששה בעיקר שהיא תאלץ להסביר כל הזמן וגם להוכיח כי לא מדובר בבית הודי. אבל השם נתן למקום זהות וילדים התחילו לבוא ולהישאר והבית היה מלא.

בגיל 20 היא ילדה את בתה הבכורה. היא קראה לה "שנטי". הדברים התגלגלו לתוך העשייה המופלאה שלה. עד שבגיל 21 קרה דבר ששינה את חייה: היא החליטה לשתף את אחת הילדות במקרה האונס שלה.  זה היה הדבר המשחרר ביותר שעשתה. הן בכו יחד. היא הבינה שאת התחושה שהרגישה באותו רגע, תחושה של שחרור, הקלה כאילו היא נוצה, היא רוצה לחוש כל חייה ובאותו הרגע הבינה שזה הייעוד שלה.

מכלום וללא כל עזרה ניתן לעשות עולם ומלאו

"בית השנטי" החל את דרכו כשהנושא לא היה על סדר היום של הרשויות והיה נסתר מעיני הציבור ומריומה הייתה הראשונה שהעלתה את הנושא לדיון. הכמות של ילדי הרחוב הפתיעה אותה. היא לא שיערה שלכל אלה אין לאן ללכת. שנים רבות פעל בית השנטי ללא הכרה מצד משרד הרווחה. בני נוער מכל רחבי הארץ דפקו על שערי המקום וביקשו מחסה ואחרים נשלחו באופן בלתי פורמלי על ידי עובדים סוציאליים. משרד הרווחה לא סייע.

לאחר פרידתה מאבי בנותיה, המשיכה מריומה לנהל את בית השנטי, למרות שהייתה בעצמה אם חד-הורית וחיה מהבטחת הכנסה וקצבת ילדים חודשית. בימי שישי היא נהגה ללכת ולאסוף עודפים שנזרקו מהדוכנים בשוק הכרמל. אחת הארוחות מצאה אותם עם שתי עגבניות, קילו סוכר וכמה כיכרות לחם. היא רקחה ריבה מהעגבניות ומהסוכר והכינה טוסטים. המחסור הציק והעיק אבל לא שבר אותה ולא פגם בתחושת האהבה והאחווה.

היא עצמה חייה עם שלוש בנותיה בתוך בית השנטי ואף אימצה לחיקה בן מנערי בית השנטי. בנותיה לא חיו בבית רגיל, תמיד היו בין 30-50 ילדים בבית וזה היה יכול גם להשפיע עליהן לכיוון ההפוך, אבל הן נשארו בריאות ומיוחדות. בשבילן זה היה בית רגיל, נורמלי. מריומה מספרת ששנטי עובדת בבית השנטי והיא גם שחקנית. השנייה מעצבת שיער ועובדת עם נשים חולות סרטן. והשלישית, עדיין יחסית צעירה אבל נראה שתלך גם היא בדרכן.

גם ברגעים הכי קשים – תבחרו בחיים

מריומה מטפלת בילדים כארבעים שנה. היא מאמינה שלאלוהים אין דת והיא מקבלת נוצרים, מוסלמים ויהודים, להט"בים וכל קצות האוכלוסייה. הבתים של בית השנטי מקבלים ילדים במצבים הכי קשים, ילדים שננטשו, הוטרדו מינית, נאנסו, יתומים או כל ילד שצריך. 80% מבני הנוער המגיעים לבית השנטי הם ילדים נטושים. ילד נטוש הוא ילד שנוצר בו חור גדול. החור הזה מתמלא לרוב באוכל, סמים, פשע ועוד.

לאט לאט הצליחה מריומה לבסס את מעמדו של בית השנטי ולקבל תמיכות מהציבור והממשל. בשנת 2000 היא הדליקה משואה וקיבלה אות הנשיא ולאחר מכן קיבלה את אות המתנדב בעיר תל אביב. ב-2005 פגשה את מיכאל בן יוסף, ושנתיים מאוחר יותר נישאה לו והם התגרשו בשנת 2019.

את כפר הנוער "בית השנטי במדבר" היא מקימה כבית חם לילדי הפריפריה. כמו הבית בתל אביב הוא מספק מגורים, מזון, ביגוד, חוגים, לימודים ומשמש תחליף למסגרת ההורית. משך השהייה במקום נקבע על פי הצורך האישי של כל אחד מהילדים. מאז הקמתו הגיש בית השנטי סיוע לכמעט 63 אלף בני נוער. בספטמבר 2022 ייפתח סניף גם בירושלים.

בתי השנטי הם בתים מחבקים ואוהבים אולם על השוהים בהם מוטלת האחריות של הבחירה בחיים. מריומה גאה להגיד שילדים שהיו קורבנות, שננטשו, שהתעללו בהם מסוגלים לבחור מחדש בחיים. ומזכירה לכולנו שגם אנחנו יכולים, כולנו.

חשיבה יוצרת מציאות

בשנת 2016 מריומה מפרסמת הרצאת TEDx על חייה ובאותה שנה מוציאה ספר המתאר את שיטת הטיפול שלה. הספר נפתח בילדים נטושים שמתקשים לתת אמון באחרים. זה הכאב שלה, שפוגש את כאבהּ כילדה, היא מנחה את הקוראים איך למצוא את שריר הבחירה של הילדים הנטושים, לעורר אותו ולאמנו, איך ללמד את הילדים להתנתק מההרס העצמי המוכר, לבקש עזרה, ללמוד ליצור גבולות, לקבל אחריות ולפתח חשיבה חיובית. היא מזכירה לכולנו לחשוב על החיים שלה ועל המקומות ההרסניים בנו. בשנת 2017 היא זוכה להיות בין 25 הגיבורים העולמיים של CNN.

חלומות הם התשוקה לחיים

כשהיא נשאלת מה הם חלומותיה, אומרת מריומה שהיא רוצה להביא את העמותה למצב שבו היא תוכל להסתמך פחות על תרומות, לפתח דרכי טיפול נוספות ולחבר בין האקדמיה לבין הנתונים מהשטח.

"השאיפה היא להרחיב את השיטה בכל מדינה בעולם שיש בה נוער במצוקה ולספק לנערים ונערות פלטפורמה להציל את עצמם ולהמשיך להוביל אותם לכיוון של בניה במקום להרס עצמי וסביבתי״, לדבריה.

אל תהיו קורבן של הנתינה שלכם

השיעור הכי גדול שמריומה נאלצה ללמד את עצמה במהלך בגרותה, היה לא להיות קורבן של הנתינה שלה. במשך שנים, היא הקריבה את ה״אני״ שלה, הזוגיות שלה והאינטימיות שלה עם עצמה למען הילדים. היא שכחה מה נכון לה ושכחה לטפל בעצמה. היא חיה במקום של נתינה קיצונית בה יש ביטול גדול של העצמי. אחרי שחלתה במחלת הסוכרת נאלצה לשנות את אורח חייה באופן דרמטי, היא יודעת שבכדי להמשיך לעשות את השליחות שלה, היא חייבת לדאוג לעצמה.

____

לקראת סוף השנה, החלטתי לייצר סדרה שתעלה בחודש זה של מהי ישראליות בעייני, ומה הן ההתחלות שמייצגות אותנו. מריומה היא אחת מהדמויות אותן בחרתי לסדרה. היא מייצגת בעייני את היוזמה הישראלית, היציאה מהחושך לאור, את פרשת "לך לך" את הילדים והעתיד של כולנו. כשאני מסתכלת על ישראל מזקינה אני רוצה עוד מריומות בחיים שלנו.

אם יש לכם עוד רעיונות לישראלים שמייצגים את הישראליות בעיינכם אשמח לשמוע ולהציף אותם בפוסטים הבאים.

שבת שלום