(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה בת 5 שהוברחה מגרמניה הנאצית עם אחותה בת התשע, הגיעה לאנגליה בשנת 1939 ואומצה על ידי משפחה בריטית. הקימה חברת תוכנה חלוצית, שכולה נשים פרילנסריות, שפיתחו תוכנה כשהן עובדות מהבית, בהון עצמי של 6 פאונד (שווה ערך ל-100 פאונד היום). שינתה את שמה ל'סטיב' כי רק כך היו מוכנים לעשות אתה עסקים. כשחוקי האפליה באנגליה שונו, היא נאלצה להכניס גברים לחברה. החברה נמכרה בשווי של 3 מיליארד דולר והפכה את 70 העובדות הראשונות להיות מיליונריות. היא העניקה יותר מ-65 מיליון ליש"ט לצדקה, כיום היא בת 87 וקמה כל בוקר במחשבה איך היא ממקסמת את חייה במטרה להוכיח שהיה שווה להציל אותה. סיפור על הישרדות שהפך לניצחון.

הצלחתי בחיי כדי להצדיק את זה ששרדתי

דאם ורה סטפני "סטיב" שירלי ,Dame Vera Stephanie "Steve" Shirley נולדה בגרמניה בשנת 1933, אביה היה שופט יהודי בדורטמונד, שאיבד את תפקידו בעליית השלטון הנאצי, ואימה הייתה וינאית – לא יהודייה. ביולי 1939 כשהייתה בת 5 נשלחה שירלי יחד עם אחותה הגדולה, בת ה-9 לאנגליה כדי להציל אותן מהשלטון הנאצי. היא מספרת איך אחזה בידה של אחותה לאורך כל הדרך מהפחד מהלא נודע. הן עברו למשפחת אומנה. בתום המלחמה היא התאחדה מחדש עם הוריה הביולוגיים שהצליחו לשרוד, אך לדבריה היא "מעולם לא התחברה אליהם".

הזיכרון המוקדם ביותר של שירלי מאנגליה היה הטלאי הצהוב שעל מעילה. היא לא דיברה אנגלית, הארץ הזרה והבריחה היו עבורה חוויה טראומטית ששינתה את חייה. שירלי אומרת שלקח לה כמה שנים להעריך את המאמץ שכל כך הרבה אנשים השקיעו בהצלת חייה והיא החליטה כבר אז כי היא צריכה לוודא שהחיים שלה שווים את הצלתה.

למרבה המזל, שירלי הגיעה למשפחה אוהבת, אתם היא בקשר מתמיד עד היום. היא פיתחה חיבה מופלאה למתמטיקה, אך מכיוון שבית הספר לילדות בו למדה לא לימדו מתמטיקה (מתמטיקה לא נחשבה חשובה עבור נשים צעירות בתקופה ההיא), היא הצטרפה לשיעורים בבית הספר המקומי לבנים. היא החליטה לא ללמוד באוניברסיטה כי המדע היחיד שהיה זמין לה ללימודים באותה עת היה מדעי הטבע והיא רצתה לעבוד בסביבה מתמטית.

אין תפקיד קטן יש שחקנים קטנים

בשנת 1950, שירלי קיבלה תפקיד זוטר יחסית במרכז המחקר של הדואר. עם העניין והיכולת הטבעית שלה במתמטיקה, היא צברה בהדרגה כישורים וזכתה לקידום. עם זאת, היא נחשפה, בין היתר, לסקסיזם וחוסר פרגון. שכרן של הנשים היה נמוך יותר ושאיפותיהן היו רק להתקבל לעבודה ב"מקום הנשלט על ידי גברים". היתרון הגדול היה שהיא הצליחה ללמוד הרבה, כולל בניית מחשבים מאפס וכתיבת קוד. היא גם למדה שיעורי ערב במשך שש שנים כדי להמשיך ולהצטיין במתמטיקה.

בשנת 1959 עברה לחברת CDL בע"מ, תקופה מרגשת ומהנה, שבמהלכה השתמשה בכישוריה המתמטיים בעבודה עם מחשבים. אולם היא עדיין הייתה מתוסכלת מהמכשולים הרבים בדרכן של נשים ומחוסר היכולת ליישם את רעיונותיה.

כל הדרכים כשרות כדי לנפץ את תקרת הבטון

לאחר נישואיה לפיזיקאי בשם דרק שירלי, בשנת 1962, שירלי ייסדה חברה, בהון של 6 ליש"ט, היא אמרה כי הייתה לה תחושת בטן שיש תעשיית תכנות מסוג כלשהו שמחכה להיוולד, ואהבה את הרעיון להיות נוכחת בהולדתו.

היא לא חיפשה עושר, אלא מקום עבודה, שבו היא ונשים נוספות לא תהיינה חשופות לדעות קדומות. היא גם העלתה את הרעיון יוצא הדופן שהיא תעסיק רק פרילנסרים העובדים מהבית, וכולן יהיו נשים וכל זאת, עשרות שנים לפני עידן הזום, הקורונה והכלכלה השיתופית.

הרעיון התבסס על הניסיון של שירלי לחדור את תקרת הבטון (זה עדיין לא הגיע לזכוכית אפילו). היא הייתה מודעת למספר הנשים המוכשרות והמיומנות שעזבו את העבודה כדי להביא ילדים לעולם ולקשיים שהיו להן בחזרה לעבודה. באותה עת, אפילו פתיחת חשבון בנק חייבה אישור בכתב של הבעל. 297 מתוך 300 העובדים הראשונים בחברה היו נשים. החברה נקראה FI.

כשלא קיבלה מענה למאמצי השיווק שלה בשמה האמיתי – סטפני שירלי – ובעצת בעלה שינתה את חתימתה לסטיב שירלי, כך לקוחותיה ראו שהיא אישה רק כשנפגשו פנים מול פנים.

התרבות הארגונית בחברה הייתה של קהילה תוססת, כמו קירבה משפחתית, המנוהלת באמצעות אמונה ומטרה משותפת. יותר ויותר מתכנתות הצטרפו לחברה ורשימת הלקוחות גדלה. שירלי שימרה את לקוחות הללו ולמדה כישורים עסקיים, וכל זה תוך כדי טיפול בבנה היחיד גיליס. שזה עתה נולד. היא עבדה שעות ארוכות מאוד, לעתים קרובות כתבה הצעות עסקיות עמוק אל תוך הלילה. ביתה היה המשרד שלה – מכונת הצילום הייתה בחדר האמבטיה.

אמונה תגבר על כל מכשול שבדרך

מודאגת מהעומס הניהולי הגובר, שירלי שקלה למכור את העסק, אך היא והרוכש לא ראו באותה צורה את מטרת החברה. לא הייתה לה התלבטות היא האמינה בדרך ובחרה לוותר על ההצעה. גם כשגילתה שבנה היחיד גיליס הוא אוטיסט והטיפול בו היה קשה היא המשיכה בשלה. במקביל החל המיתון של תחילת שנות השבעים ופגע בעבודה, בהכנסות ובלקוחות ובנוסף לכך חוקק חוק שוויון זכויות בעבודה והביא לכך שהיא תאלץ לקבל גברים לעבודה ולא תוכל להעסיק נשים בלבד.

בכנות רבה, מספרת שירלי כי הלחץ המחריד שבלגדל ילד אוטיסט, שהיו מצבים רבים בהם היה מפריע ואלים, לצד הקשיים בניהול עסק מורכב בנסיבות מאתגרות הובילו אותה למחשבות אובדניות כתוצאה מהתמוטטות עצבים. תהליך ההתאוששות שלה כלל תובנה שהיא קורצה מחומר שאינו ניתן להריסה ותובנה נוספת וחשובה – שהחברה שלה עבדה טוב תחת קבוצת ניהול שהכשירה בטרם עת.

כשחזרה לעבודה, ובכל פעם שהיא שמעה תגובה שהתמוטטות העצבים שלה נבעה מהיותה אישה, הרגישה שירלי זעם רב. היא ידעה שהכול נבע מעומס יתר. אולם, הסיטואציה גרמה לשירלי לזקק את הכישורים המיוחדים שלה . "הכישרון שלי הוא להיות יזמת… היכולת להאמין במה שאחרים יכולים להשיג." זה גרם לכך שבהמשך תוכל להתנתק מניהול החברה בפועל ולהמשיך בשלל עיסוקיה הרבים.

העובדים הם השותפים הכי טובים לדרך

שירלי האמינה שהחברה מבוססת על כוח אדם טוב שעובד בה והיא החליטה לגמול לעובדיה על ידי העברת מניות לעובדים. היא גם קיבלה את הסכמת הדירקטוריון לתרום אחוז אחד מהרווחים של החברה לפני מס לצדקה.

החברה עצמה צמחה ל-8,500 עובדים ורווחים שנתיים של 380 מיליון פאונד. החברה הונפקה בשנת 1996, נמכרה בשווי של 3 מיליארד פאונד ויצרה 70 מיליונרים חדשים שהיוו את צוות ההקמה הראשוני ומרביתן נשים.

הכסף שתרמתי גרם לי שמחה גדולה יותר מהכסף שהרווחתי

שירלי התנתקה בהדרגה מהחברה שיצרה והקימה ארגון צדקה לטיפול בילדים אוטיסטים, לאחר שחוותה על בשרה את הקשיים עם בנה והבינה שהנושא הוזנח ולא הוכר על ידי הרשויות. בכך יישמה את האמונה שלה שתפקידה בחיים יהיה להיות המענה לבעיה כאשר הרשויות עוד לא הכירו בה.

השאיפות שלה היו משמעותיות וגדולות יותר. היא הקימה את קרן שירלי כדי למסור את עושרה למטרות פילנטרופיות שונות. היא תרמה עד היום כ-65 מיליון ליש"ט, והקרן שלה אמורה לתרום את שארית כספה בתוך חמש שנים מיום מותה.

באמצעות האנרגיה חסרת המנוחה שלה להוכיח כי הצלתה כידה לא הייתה לשווא שירלי התגברה על כל האתגרים. כשרואים אותה בסרטוני יוטיוב קשה להאמין שהיא בשנות השמונים לחייה; היא לא מתכוונת לפרוש, וממשיכה ליישם את כישוריה העסקיים בפילנתרופיה שלה.

שירלי מלמדת אותנו כיצד מתגברים על מכשולים, על כוחה של הישרדות וכיצד קמים כמו עוף החול מתחתית השאול. בנוסף, היא מלמדת אותנו על המניעים של יזמים, ועל מהו הערך שהיזם מקבל כשהמניע שלו הוא לא רק כסף ורצון להתעשר אלא ערכים ותרומה לקהילה. מי שמקים עסקים שמטרתם היחידה להתעשר מאוד, לא יתוגמל באותה מידה כמו יזמים שהקימו עסק מתוך רצון אמיתי לשינוי בעולם.