(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה, שנולדה בגוף ממין זכר. בגיל מאוד צעיר היא מגלה את השוני ומרגישה כל יום כאילו היא הולכת בנעליים הפוכות. בגיל 12 היא קוראת כתבה על "קוקסינליות" ומבינה שזה בעצם מה שהיא. אבל היא אינה רוצה להגיע לזנות ולסמים ולכן היא מתחפרת בארון ומנסה להיות הכי גברית שהיא יכולה. היא מתחתנת, נולדים לה בת ובן ויום אחד היא לא יכולה יותר ומספרת לזוגתה. האחרונה מתעקשת שהיא התחתנה עם גבר, ומה שהיא עושה בחדרי חדרים זה בסדר כל עוד הן נשארות כמו שהן. בכך, בעצם היא מכניסה את שתיהן לארון. כעבור כמה שנים, היא לא יכולה יותר ומספרת גם לילדיה ומבטיחה שכל עוד היא אמא שלהם, היא לא תעשה דבר. הן חיות יחד באהבה ובקושי כל חייהן, עד שבת הזוג נפטרת ממחלת הסרטן. כעבור חצי שנה היא מחליטה שהיא עוברת תהליך של התאמה מגדרית. היא מספרת בבית הספר בו היא מלמדת ומקבלת חיבוק, אולם ילדיה מגיבים בכעס גדול שלוקח לא מעט שנים להעבירו. היא מתאהבת בחברה שלה והן חיות בזוגיות נפלאה, אולם היא עדיין מבקרת את בת זוגה הראשונה בבית העלמין לפחות פעם בשבוע ואומרת שעד היום יש שתי נשים בחייה. כשהיא יוצאת לפנסיה היא כותבת ספר מאוד מצליח, מתחילה להיות אקטיביסטית ובוועד המנהל למען הנשים הטרנסיות בארץ ואז נבחרת כחברת מועצת העיר הטרנסית הראשונה במדינת ישראל וממשיכה לתרום ללהט"בים ולחינוך.
לידתכם היא דבר אקראי לחלוטין. התבוננות כזו תאפשר לכם לגשר על פערים ולראות את האחר.
ההורים שלה נתנו לה את השם שלמה. שם נפוץ למדי לתינוקות בעפולה של אותם ימים. מאז שנולדה היא ידעה שאמא שלה חולה, אבל לא ידעה במה. כשהייתה בת שש, אמא שלה נפטרה משטף דם במוח. עד היום היא לא בטוחה אם זה קשור לאותה מחלה מסתורית שליוותה אותה מאז שעלתה ארצה מרומניה יחד עם אביה. אף אחד לא הודיע לה שאמה מתה, וכך היא מצאה לפתע המון אנשים בחצר ביתה, ומהמבוכה התחילה לחייך.
היא נשארה לחיות עם אביה יעקב, אחיה גדי שהיה מבוגר ממנה ב-7 שנים, ועם סבתה. רק היום, כאלמנה בעצמה, שילה מבינה שאביה בעצם היה באבל במשך 12 שנים עד היום בו הכיר את זוגתו השנייה. זה היה האבל שגרם לו לעבור דירה, על מנת לנסות לטשטש את הזיכרונות.
לשילה הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם סבתה, ותפקדה כמתורגמנית שלה. סבתה הייתה תופרת חזיות לנשים בבית ושילה הייתה מתרגמת ללקוחות. שילה גדלה עם "ציצים וחזיות" מגיל אפס. שלוש שנים אחרי שאיבדה את אמא שלה, נפטרה גם סבתא של שילה. היא הייתה בסך הכל בכיתה ד' כשאיבדה את שתי הנשים הכי חשובות בחייה.
כשחיים על פי רצונות של אחרים, חיים חיים של אחרים. היו אותנטיים כלפי עצמכם וכלפי אחרים
בגיל 7, שילה התחילה להרגיש שמשהו לא עובד נכון בגוף, משהו לא היה ברור לה. אבל זה הרגיש כמו ללכת עם נעליים הפוכות. היא לא הבינה למה מגדלים אותה שונה מבנות הדודות שלה מבחינת שיער, לבוש, תפקידים. היא רצתה להיות כמוהן אבל לא הבינה מה זה אומר. בפורים היא מחליטה להתחפש ל"היידי בת ההרים". זה היה מוזר לכולם אבל היא הייתה מאושרת. עובר אורח אמר לה "איזה ילדה יפה" ובמקום להיעלב היא הייתה על גג העולם. בערב כשהיא הייתה צריכה להוריד בגדים היא שבה להיות עצובה. ומאז עד שיצאה מהארון היא לא לבשה בגדי נשים. רק בסתר, היא הייתה לובשת את בגדי המנקה בבית.
בגיל 12, היא פותחת את מוסף השבת, ומוצאת כתבה על ארבע "קוקסינליות". כך קראו אז בישראל לנשים טרנסג'דריות, על שם הכינוי של השחקנית הצרפתית ז'אקלין שארלוט דיפרנואה – שהייתה הטרנסג'דרית המפורסמת בעולם במשך עשרות שנים. הכינוי שלה, "קוקסינל" (בצרפתית: פרת משה רבנו) הפך להיות מזוהה עם טרנסג'נדרים, אך גם הפך לכינוי גנאי שעם השנים הפך ללא פוליטיקלי קורקט.
שילה רצתה לקרוא את הכתבה על "הקוקסינליות". היא רצה לשירותים, וקראה את הכתבה על האסלה. הכתבה הזו שינתה את חייה. היא הבינה שזו בעצם כתבה עליה. הכתבה תיארה את חייהן כנשים בזנות ומכורות לסמים, והיא מבינה שהיא לא רוצה לחיות בצורה כזאת. למעשה, עד היום היא נלחמת שלא תהיה אף טרנסג'נדרית בישראל שתיאלץ לעבוד בזנות כדי לחיות.
זה קרה שם, על האסלה, שהיא הבינה מי היא ומה מהות חייה. היא הבינה דבר נוסף: היא לא יכולה לשתף אף אחד באמת הזאת. היא משתכנעת שמה שהכי נכון לזה זה להיכנס עמוק לארון. היא מתחפרת בלהיות "הכי בן שאפשר". במקום בו היא מרגישה נוח "הנוער העובד והלומד" היא הולכת עם חולצות פתוחות, שיראו את שתי השערות שהיו לה על החזה, ומנסה להיות הכי גברית שהיא יכולה. ככה היא גדלה, בהדחקה אחת שלמה.
לחיים עצמם אין משמעות נסתרת, אנחנו יוצרים את המשמעות של חיינו
דיספוריה מגדרית היא אי הלימה בן האופן בו סומנתם מלידה ובין הגוף בו אתם נאלצים לחיות. תפיסה זו גורמת לבלבול, לאי רצון לחיות ולאובדן. 70% מהאנשים על הקשת הטרנסית סבלו ממחשבות אובדניות ו-40% ניסו לממש אותן לפחות פעם אחת. פי שמונה מהאוכלוסייה הכללית. למרבה הצער, שילה נופלת לסטטיסטיקה הנוראית הזאת. היו מצבים שכתבה מכתבי התאבדות, בהם למעשה יצאה מהארון. כתיבת המכתב עזרה לה כי היא עצמה אישה מאוד חזקה. בבית הספר היא מוצאת מפלט בספרייה ומשם היא מקבלת את אהבתה לספר ולקריאה, אותה היא ממשיכה גם כשזורקים אותה מבית הספר בכיתה י', ולכן היא מצליחה להשלים בגרויות בקלות.
היא מתגייסת לנח"ל, מה שמתאים לערכי הציונות עליהם גדלה בבית. גרעין הנח"ל שלה נשלח לקיבוץ יפתח. שנה מתוכו היא מתפקדת כקומונרית בתל אביב, שם היא פוגשת את האדם הראשון בחייה לו היא מספרת שהיא בת שכלואה בגוף של בן. הוא מציע לה לטוס איתו לאוסטרליה ולעבור שם התאמה מגדרית. היא מסרבת.
דאגו לבריאות ולבריאות הנפשית שלכם, כפי שאתם מטפלי ברכב שלכם, בזמן ואצל מומחים
אחרי הצבא היא עוזבת את הקיבוץ ועוברת ללמוד בתל אביב. היא מוצאת בת זוג, ועוברת יחד איתה לחיפה, שם היא לומדת ספרות, היסטוריה ופילוסופיה. ערב אחד היא חשה שהיא חייבת לספר לה. היא לא מספרת אלא רומזת בלבד. בת הזוג נלחצת, והן נפרדות. מהר מאוד אחרי הפרידה היא מכירה את רחל. לרחל היא לא מגלה דבר, לא רוצה לחזור על אותן טעויות ולאורך כל התקופה היא מקווה שהחיים יעשו לה "תהליך המרה" והתחושות שלה ייעלמו מעצמן. זה לא קורה והיא פשוט לומדת לנהל את זה.
אחרי שנתיים יחד היא מתחתנת עם רחל. נולדים להם שני ילדים – בת ובן – בפער של שנתיים. הן חיות כזוג נשוי ואוהב. אבל הדיספוריה מכרסמת בה לא פעם. בתסכולה היא מודדת את הבגדים של רחל בסתר, אבל לא יותר מזה. 7 שנים אחרי החתונה, הן יוצאות לשליחות בבלגיה, שם היא עובדת בבית הספר הישראלי. בסוף השנה הראשונה הן נוסעות לטיול בגרמניה. זה היה טיול מהמם והיא מבינה שהיא תקלקל אותו, אבל היא מרגישה שאין לה ברירה והיא חייבת לספר. הן מגיעות הביתה, אמבטיות, ארוחת ערב, סיפור לילדים, הילדים הולכים לישון והיא מספרת לה. היא אומרת שהיא כמו "דנה אינטרנשיונל". זה היה שוק. לוקח לרחל כמה ימים והיא אומרת לה "אם תעשי את זה בחדרי חדרים לא אכפת לי". הדרישה הייתה שמה שלא יהיה, רחל פשוט לא תדע מזה, והן ימשיכו לתפקד כרגיל. כך, בעצם הכניסה את שתיהן לארון. שילה לא יודעת מה זה אומר אבל היא מסתפקת בכך. במשך חמש שנים בבלגיה הדבר היחיד ששילה עשתה זה להחליף את החולצות המכופתרות והעניבות בגולף או טישירייט, ולהחזיר את העגיל שהיה לה.
אל תלכו ליד הקירות, תלכו בכל מסדרון כאילו קניתם אותו
אחרי חמש שנים המשפחה חוזרת ארצה ומתמקמת בטבעון. רחל מנהלת שני בתי ספר בחיפה. שילה התחילה לעבוד גם בארגון המורים והייתה אחת היחידות שהתפטרו ממנו, היא זוכרת שזה היה בניין גבוה והיא הייתה מסתכלת כל יום כשהיא מגיעה ושואלת את עצמה האם זה יותר טוב למות היום. כתוצאה מכך, היא חוזרת ללמד במשרה מלאה. היא הייתה מורה 35 שנה, והייתה כזו שכולם הכירו, או כדברה כזאת שהולכת כאילו קנה את המסדרונות.
ערב אחד כשהילדים כבר בתיכון, היא מחליטה שהיא חייבת לספר להם, למורת רוחה של רחל. היא מרגישה בדיוק כמו שמרגיש אדם שרוצה להקיא, היא לא יכלה לעצור. זה היה שוק וזה היה ערב מאוד קשה. הם לא ידעו מאיפה זה נפל עליהם. היא מבטיחה להם שלא תעשה דבר כל עוד היא עם אמא שלהם.
בוקר אחד, כשהילדים כבר גדולים, רחל אומרת שכואבת לה הבטן. שילה שולחת אותה לרופא. הן טסות ליוון שם רחל מרגישה ממש לא טוב. בחזרה הן כבר נוסעות לבית חולים. הרופאים מבינים שמשהו שונה וממליצים על בדיקות נוספות. יומיים לאחר מכן, מודיעים להן על סרטן במעי הגס ובכבד. זה היה סרטן קטלני. שנתיים וחודש היא מחזיקה מעמד, בסופם העוגן של שילה הולך לעולמו. שילה מרגישה כמו ספינה טרופה. נשארת בעבודה כל יום כמה שיכולה רק כדי לברוח.
לחיות על פי רצונם של אחרים זה לחיות חיים של אחרים
כעבור חמישה חודשים, הדיספוריה מכה בה מכה חזק, היא יושבת בבית מול וורד פתוח וכותבת יתרונות וחסרונות בהתאמה מגדרית. החסרונות היו רבים: יפטרו אותה, יתנכלו לה, המשפחה תעזוב אותה, ועוד. היתרון היה אחד בלבד – היא תהיה שלמה עם עצמה. היא מחליטה ללכת על זה.
באותו לילה היא כתבה שיר בשם "אינני רוצה עוד מילים", אותו שיר הוקדש לימים למנתח התחתון שלה. היא מתקשרת לחברה שעברה את התהליך קודם ומקבלת ממנה מפת דרכים. לאחר שהיא מבינה את התהליך, היא פונה למנהלת החטיבה העליונה שלה. היא אומרת לה שהן צריכות לדבר. שילה חוששת מאוד מהרגע הזה. אבל המנהלת אומרת לה: החיים קצרים, מתי אנחנו מתחילות.
המנהלת מציעה לכנס את הכיתה שלה ולספר. בערב היא מספרת גם להורי התלמידים ולמחרת לצוות המורים. חוץ מאמא אחת שאמרה שהיא לא צריכה לחנך יותר, היא קיבלה חיבוק חם מהסביבה. התגובה לא דומה כשהיא מודיעה לילדיה. הם כועסים עליה, טוענים שלא הייתה אבא טוב מעולם ושהיא חושבת רק על עצמה. היא הבינה אותם, ידעה שהיא תקבל הוריקן ללא מקלט. היא רצתה לחבק אותם היא הבינה את הכעס, אבל הם לא היו מוכנים. שנים נוספות יקחו עד שהם יחזרו לחבק אותה.
אהבה היא כוח מרפה
את רותי היא הכירה בבית ספר. היא הייתה מורה לאנגלית מכוננת, גרושה עם שני ילדים והן נעשות חברות. חודשיים אחרי שהן הכירו היא כבר מספרת לה. קשרי ידידות בלבד, רותי נמשכת לגברים ושילה נשואה. כשרחל נפטרה הן מתקרבות מאוד. לאט לאט השיחות ביניהן הופכות להיות יותר רומנטיות ואז שילה מספרת לה שהיא הולכת לעשות התאמה מגדרית. שילה מרגישה שהרגשות לרותי כבר שונים והיא מבקשת לנתק את הקשר. חודשיים לפני כן, רותי זמינה חברים רבים לארוחת שבועות, ובניהם את שילה. כשמגיע הערב, שילה שואלת את רותי, האם לאור המצב עדיין תרצה שתבוא ורותי אומרת שכן. בסוף הערב רותי אומרת לשילה "למה החלטת עבורי? אולי אני רוצה אותך כמו שאת?" זו הייתה הפתעה מוחלטת. רק אחרי שנה הקשר הרומנטי החל להיות ממוסד. אבל רותי הופכת להיות אהבה ענקית לשילה וזוגיות נפלאה. למזלה רותי הייתה שם בשבילה בכל התהליך של ההתאמה המגדרית, היא לא הייתה לבד. גם הילדים היו, הם כעסו אבל היו שם ואפילו באו בניתוח. כמובן שגם רחל איתה, אין שבוע בו שילה לא מבקרת את רחל בבית העלמין. יש לה שתי נשים בחייה: רותי ורחל.
היא מתחילה הורמונים ולייזר והשינוי מתחיל. זה עבד לה מהר מאוד. התוכנית הייתה שתלמד עוד שנה ותצא לפנסיה מוקדמת, אבל המנהלת רצתה שתישאר ואחרי שהמנהלת תמכה בה כל כך, שילה לא יכלה לסרב. היא נשארה עוד שנה ובמקביל היא עשתה את הוועדות הרפואיות, את שינוי השם, החלקים הרפואיים וכו'. זה הלך מהר יחסית. שילה הייתה שלמה עם עצמה.
שימו פטיש מטפורי על הסודות, תחיו בהשלמה עצמית ופנימית
הבן שלה הוא סטנדפיסט, לקח לו כמה שנים אבל לאט לאט היא שמעה שמועה שהוא מדבר עליה במופע. לקח לה זמן אבל היא הגיעה ושמעה אותו מדבר עליה במופע במשך עשר דקות. זה היה כל כך טוב שבשנת 2022 בפסטיבל "כאן ועכשיו" הוא פתח במופע בשם "אבא שלי בת" שרץ כבר מאות מופעים. יום לפני הבחירות, היא הצטרפה למופע לעשר דקות בחלק שהיא קראה לו "הבן שלי עושה עליי קריירה". זה היה קורע מצחוק. גם הקשר עם בתה התחזק והיא עושה תיקון היום דרך נכדתה.
התנדבות היא בעצם עזרה לעצמך – עשו בכל יום מעשה אחד שנחשב בענייכם מועיל לאחרים
בשנת 2020 כשהיא בת 62 בלבד, היא יוצאת לפנסיה ומחליטה לכתוב ספר. הספר נקרא "אתחול" והייתה לו תהודה גדולה מאוד בארץ ואימפקט גדול על הקהילה להט"בית. שילה גם מתחילה להיות אקטיביסטית למען הקהילה ונכנסת לוועד המנהל של העמותה הטרנסית בישראל, שהמנכ"לית שלה היא לימור אברג'יל. מטרתה של העמותה היא לאפשר לנשים הטרנסיות לחיות בכבוד וברווחה כלכלית ולהעביר אותן הכשרות במידת הצורך.
זו קהילה עניה שקשה לה למצוא עבודה, לשכור בית ועוד ולכן רבות מהן עובדות בזנות ומתדרדרות לסמים. הקורונה הייתה קשה מאוד עבורן וה-7.10 החזיר אותן הרבה אחורה. היא מוצאת עצמה נדרשת לעזור להרבה יותר נשים מבעבר. היא מדברת על "אפקט הדומינו". האבן הכי חלשה היא זאת שנופלת ראשונה, אותה אבן היא הטרנסיות במדינת ישראל.
לפני כשנה היא מונתה ליו"ר העמותה. במקביל בבחירות המקומיות היא רצה למועצה המקומית "קריית טבעון" והשם שילה ויינברג הופך להיות חלק מההיסטוריה כשהיא נבחרת להיות חברת המועצה הטרנסית הראשונה בישראל. היא מחזיקה את תיק הלהט"ב אבל היא התעקשה להיות גם חלק מפורום החינוך. בכל פעם שהיא מלמדת, אנשים לא מכירים את הסיפור והיא מודל לכך שניתן גם אחרת.
____
כבר שישה חודשים שלא כתבתי (הת)חלה לשבת אמיתית, בתחילת המלחמה (הת)חלה לשבת עשתה הסבה ל"גיבורים שלנו" עם אהובת ליבי הדס רוגולסקי ואנשים נפלאים אחרים ובמשך שבועות רבים כתבנו על הגיבורים של הזוועות שקרו בחיינו. אני מרגישה שממש כמו אצל שילה, הייתי חייבת לחזור לכתוב, לא יכולתי להתאפק יותר, הנפש שלי הייתה כבויה. הנפש של כולנו כבויה. האם זה שאחזור לכתוב זה יחטא לכאב של כולנו? אני מרגישה שלא לחזור לכתוב יחטא לכאב של כולנו. כולנו צריכים קצת תקווה בימים האלה ולראות אישה כמו שילה זה לחזור להאמין שיש עוד טוב. התגובות שלכם במהלך החודשים הללו גם הם חיזקו את הצורך הזה. וגם התובנות של שילה של לחיות באותנטיות ובשלמות עצמית, התאימו בול לחיזוק ולכוח שהייתי צריכה.
יתרה מכך, בתקופת האחרונה הייתי עסוקה בשלב הבא של (הת)חלה לשבת, שהיא הפעלה לארגונים, קבוצות וקהילות. אני מתרגשת כי אחרי שבועות רבים של עבודה, הקלפים שלי ירדו לדפוס ויגיעו בקרוב. אני מבטיחה לספר הכל.
