(הת)חלה לשבת – סיפור על נערה שנולדה במסצ'וסטס ונער שנולד במנהטן, שניהם מאסו בחיים הדינמיים והעמוסים בעיר, והחליטו לסוע למיין לחיות חיים פשוטים, חיי כפר, בבקתות קטנות, לחטוב עצים לחימום, לסחוב דליי מים ולגדל את מזונם. הם נפגשו, התאהבו והחלו לייצר מוצרים העשויים משעוות דבורים ולמכור אותם בשווקים המקומיים. יחדיו הם מקימים חברה, הממוקמת בבית ספר ישן ללא חלונות וללא חשמל והחברה צומחת בקצב מסחרר. הוא פורש בעיצומו של המירוץ חוזר לחיי הכפר ונשאר כפרזנטור והפנים של החברה. היא ממשיכה, עד שהחברה נמכרת ביותר מ-900 מיליון דולר. לאחר המכירה היא קונה ותורמת מעל ל-87,500 דונם קרקעות לשירות הפארק הלאומי בארצות הברית וליצירת אנדרטה לאומית במיין. היא שבה למקורות וחוזרת לגור במיין, לעסוק באומנות וליהנות מהטבע ומהחיים הפשוטים. סיפור על מה שלעיתים אנו שוכחים, על חזרה להנאות הפשוטות, על להיות שבויים של מותרות ושל המרדף המטורף אחרי הרכישה הבאה.
חיים אנטי קפיטליסטיים הם מאתגרים ופשוטים
רוקסן קווימבי Roxanne Quimby, נולדה ב-11.6.1950 בקיימברידג' שבמסצ'וסטס וגדלה בלקסינגטון מסצ'וסטס, בת לאב מהנדס ואיש מכירות ולאם עקרת בית. היא למדה במכון לאמנות בסן-פרנסיסקו, שם הושפעה מרעיונות הביתיות של הלן וסקוט נירינג, שקראו ליהנות מהדברים הפשוטים ומהטבע.
בשנת 1975, בהיותה בת 25, היא ובן הזוג שלה ג'ורג' סנט קלייר, נסעו בטנדר, בחיפוש אחר ביתם הבא. בני הזוג ביקרו בצפון קליפורניה, אורגון, וושינגטון וורמונט, והחליטו להתיישב במרכז מיין מכיוון שהאדמה הייתה זמינה תמורת 100 דולר לדונם. עם חסכון זעום של 3,000 דולר, הם קנו 30 דונם, בנו בקתה קטנה וחיו אורח חיים כפרי. בשנת 1978 נולדו לזוג תאומים. את חיי המשפחה הם ניהלו באופן הבסיסי ביותר ללא מים זורמים או חשמל, בני הזוג חטבו עצים לחימום, שאבו מי שתייה בדליים ושטפו חיתולים במים, שחוממו על תנור העצים. "זה היה מאתגר מאוד, אבל זה היה ממש פשוט. לא הייתה מורכבות באורח החיים הזה, הכל היה מאוד ברור, ומאוד נכון וצלול".
אולם, גם בחיים פשוטים, ישנם בקיעים בחיי משפחה. הזוגיות של רוקסן וג'ורג' עלתה על שרטון, ורוקסן עזבה את המשפחה לבקתה אחרת.
תזכרו לחזור למקורות ולייצר מהטבע
ברט שביץ נולד ב-15.3.1935 למשפחה יהודית במנהטן וגדל בניו יורק. הוא שירת בצבא בגרמניה ולאחר שירותו הצבאי עבד כצלם-עיתונאי. אולם, הוא החליט מהר מאוד להשאיר מאחוריו את הקצב של חיי העיר כדי לחפש – ולבסוף למצוא – את החופש במדבר המרוחק והבתולי של מיין, שם גילה את הדבורים כמקור הכנסה ונהפך לכוורן.
המפגש בין רוקסן לברט, שמבוגר ממנה ב-15 שנה, החל כאשר הוא עוצר לה כשהיא מחפשת טרמפ באיזור מיין. רוקסן מפרנסת את עצמה, מכך שהיא קונה מוצרים שונים במחיר נמוך ומוכרת במחיר יותר גבוה. ברט מתפרנס ממכירת דבש מהטנדר שלו.
רוקסן מציעה לעזור לברט עם הדבורים. כבר מהיום הראשון היא מרגישה שיש כאן הזדמנות עסקית. אם ימכרו את הדבש בכמויות קטנות יותר או כמוצרים אחרים, ניתן יהיה לעשות מהם הכנסה גבוהה יותר. עד מהרה הצמד מתחילים לייצר נרות משאריות הדונג שברט אחסן במשך השנים. הם לוקחים אותם ליריד אומנות בחטיבת הביניים המקומית, שם הם מוכרים כל זוג נרות תמורת 3 דולר ומרווחים 200 דולר ביום הראשון. כך התחיל המותג "הדבורים של ברט", ברט ורוקסן נעשים שותפים והופכים לבני זוג.
זוגיות מוציאה יותר משני הצדדים
רוקסן נתקלת בספר מהמאה ה-19, של מתכונים לטיפוח אישי ובו מתכון לשפתון העשוי משעוות דבורים. זה השלב שהעסק של השניים עושה צעד אחד קדימה – למוצרי טיפוח משעוות דבורים. המכירות מתחילות לצמוח. הצמד מבין שיש כאן הזדמנות והם מחליטים לנסות מוצרים נוספים כמו קרם לחות, קרם רגליים ועוד.
חיים ללא מותרות גורמים לכם למצוא פתרונות פשוטים למצבים מאתגרים
העסק שלהם התמקם בבית ספר ישן במיין עם חדר אחד ללא חלונות, חשמל או מים זורמים, וכאשר הייצור התרחב הם עברו למתחם באולינג נטוש. אורח החיים של רוקסן בטבע – גרם לה למציאת פתרונות פשוטים למצבים מורכבים ולפתרון בעיות בדרכים קלות, כמו למשל, איך לייצר ללא מכשירי ייצור (הם מבקשים מחבר לייצר להם את הכלים שבספר), איך למתג (רוקסן מבקשת מחבר לגלף מעץ את איורו של ברט) ועוד. ברט התגלה כאיש כספים והתאים לייצג את הערכים של החברה שהם הקימו: פשטות, כבוד הטבע, חזרה למקורות ולערכים.
לא כולם מתאימים לחיי תאגיד
בשנת 1984 הם מקימים את החברה והיא מגיעה לרווח של 20,000 דולר בשנה הראשונה והצמיחה הייתה מסחררת. בסוף שנות ה-80 מוצריהם הגיעו לסוהו. הרכיבים שמהם עשויים המוצרים התאימו לוויב של הבוטיקים בסוהו וגרמו להתלהבות אצל הלקוחות. בשנת 1994, כאשר הביקוש גדל, רוקסן מחליטה להעביר את החברה לראלי שבצפון קרוליינה וזאת כדי למשוך כישרונות ולהתמקצע בייצור. כעבור כמה חודשים, ברט מחליט שהמעבר לא מתאים לתפיסת עולמו – והוא מחליט לפרוש. ברט העדיף את החיים בבקתה הקטנה שלו במיין, את אורך החיים הפשוט שלו ושל הדבורים. הוא לא היה מוכן לשנות את חייו עבור החברה וחש כי חייו אינם מתאימים לחיי תאגיד. גם מערכת היחסים הזוגית הסתיימה וכל אחד פנה לדרכו. רוקסן אמרה לאחר מכן כי היה זה מסע מדהים של עשר שנים נפלאות שלעולם ילווה את חייה.
ב-1999, רוקסן שהחזיקה שני שליש מהחברה, החלה לחשוב על מכירת החברה. היא הציעה לברט קרקע בגודל 37 דונם במיין תמורת שליש מחלקו בחברה והוא הסכים לעסקה. רוקסן טוענת שזו הייתה החלטה עסקית במטרה לפשט את מבנה הבעלות, וברט לא היה פעיל בחברה במשך שנים. ברט נשאר הדובר והפרזנטור של המותג ועד היום פניו מתנוססות על מוצריה.
זכרו את החשיבות של גיוון תזרימי ויצירת נכסים
החברה גדלה מאוד ואיתה גם ההון העצמי, רוקסן החלה להתעניין בנדל"ן, היא רכשה מגרש של 8,000 דונם במיין, תמורת 2 מיליון דולר. היא הבינה שצריך לפנות לכמה אפיקי הכנסות החברה וליצור נכנסים ברי קיימא והחלה לקנות קרקעות נוספות.
לכולנו יש שלבים בחברה שאנחנו מתאימים להם וכאלה שפחות, עלינו לבחור בקפידה את הנקודה הנכונה לעזוב
רוקסן גם החלה להתעייף מעולם העסקים. היא הרגישה שהיא חוזרת על כל מה שכבר עשתה וחשה תחושת מיצוי. השאיפה שלה התאימה יותר לשלב הסטארט-אפ והיא הלכה והתרחקה ממה שהיא אוהבת לעשות שזה עיצוב, אמנות, וטבע. לא היה לה זמן לכל אלה.
ב-2003, חברת ההשקעות AEA Investors הציעה לרכוש את החברה בשיווי של 177 מיליון דולר. רוקסן מכרה 80% ממניותיה תמורת כ-140 מיליון דולר, ופרשה מכס המנכ"לית. היא העניקה לברט 4 מיליון דולר מהחלק שלה בעסקה.
ארבע שנים לאחר מכן, החברה הגיעה להכנסות של 170 מיליון דולר וחברת קלורקס הציעה לרכוש את כל החברה תמורת יותר מ-900 מיליון דולר. מוצרי החברה ממשיכים לשאת את שמו ודמותו של ברט. רוקסן מכרה את יתרת האחזקה שלה – וקיבלה 180 מיליון דולר נוספים עבור ה-20% הנותרים שלה. מתוכם היא תרמה 90 מיליון דולר לעמותות שונות.
אחרי ההצלחה זכרו ותתמקדו בלתת לאחר
לאחר המכירה, רוקסן החליטה להתמקד בבעיה בגנים לאומיים שנקראת "אחזקת חלקות של אדמות פרטיות היושבות בתוך פארקים בבעלות הממשלה". הבעלים היו שם לעתים קרובות לפני הקמת הפארקים, אך זה מסבך את הניהול עבור שירות הפארק הלאומי. היא החליטה להקצות 10 מיליון דולר לפרויקט שיקנה ואז יתרום אחזקות בפארקים שונים בארה"ב.
לקח לה עשור להשלים את התוכנית. במהלך השנים, רוקסן חצתה את הארץ בסיורים בפארקים לאומיים כדי לראות היכן היא רוצה לתרום. היא מאוד נהנתה מהתהליך, היא נסעה בין פארקים היסטוריים ולמדה על מה שקרה בהם. היא התרגשה שוב מהדברים שהיו חשובים לה באמת.
במקביל, קונה רוקסן חלקות אדמה צמודות במיין. היא אהבה את הרעיון ליצור פארק לאומי שיכול להביא תיירים ולחזק את הכלכלה המקומית.
בשנת 2015, נפטר ברט בהיותו בן 80 בבקתה הקטנה שלו במיין, כשהוא חיי את החיים והשקט שאהב. לאורך חייו הוא הפך למיני סלב כפרזנטור של חברה שמכרה מוצרים למיליוני בני אדם ברחבי העולם.
כשמלאו 100 שנה לשירות הפארק הלאומי בשנת 2016, היא תרמה כ-87,500 דונם לשירות הפארק הלאומי וליצירת אנדרטה לאומית במיין. רוקסן עדיין מחזיקה בכ-35,000 דונם אדמה, אותה היא מקווה למסור בעתיד.
כיום חיה רוקסן, בחווה במיין עם שני סוסי פוני, 100 תרנגולות, כמה תרנגולי הודו וארנבות. היא מרגישה שהלכה במעגל, וחזרה בדיוק למקום שבו הייתה. היא כבר לא מתמודדת עם החורף במיין, היא מבלה את הזמן בנסיעות במקום, וחוזרת לביתה בסוף האביב כדי לצייר צבעי מים ולקטוף ירקות.
אל תהיו אסירים של דברי מותרות
היא אוהבת לתמוך בארגוני צדקה מקומיים, ולהיות מעורבת בפרויקטים של התחדשות ברחבי מדינת מולדתה, היא מקפידה על אורח חיים פשוט ומזכירה לעצמה כי אנשים הופכים להיות אסירים של דברי יוקרה ומותרות ואז הם מוותרים על המפתח לחיים של עצמם.
אני כותבת את הטור הזה בחול המועד סוכות, השנה עדיין שנת קורונה וריבוי החופשים ביחד עם טרפת המסכים והקניות כפיצוי גורמים לי לחשוב על כמה סטינו בדרך. על כמה איבדנו את ההנאה מהחוויות הקטנות של החיים. גם אני. זה יישמע קצת פילוסופי, אבל קיוונו בתחילת הדרך שהקורונה כאן גם כדי להחזיר אותנו אחד לשני, לארץ שלנו, למשפחה שלנו ולדברים הפשוטים באמת, לצערי זה לא לגמרי קרה.
אני כותבת את הטור הזה בסופ"ש בו האהוב שלי נמצא בחופש עם אחותו ונשארתי לבד עם הילדים. אני, שבדרך כלל, אין לי זמן לנשום, מוצאת את עצמי מתכננת תוכניות להנאות הפשוטות (אל דאגה החול מהים לא יגיע כולו הביתה 🙂 ).
אז לחיי החיים הפשוטים. חג שמח.
#התחלהלשבת
