(הת)חלה למוצ״ש – סיפור על נער שגדל במושב חופית על ברכי הציונות, מתוך תחושת הקולקטיב, תחושה זו תלווה אותו ואת החלטותיו כל חייו. הוא מסיים קורס טיס בהצטיינות ומשרת עשר שנים כטייס ומפקד. במהלך שירותו הוא חש כי תחושת הקולקטיב נעלמה והאינדיבידואל הוא השולט. כדי להתחיל בשינוי הוא מביא את חבריו לטייסת לאמץ פנימייה לנוער בסיכון שרוב חניכיה יוצאי אתיופיה ובית אבות סיעודי. כשהוא נמצא בצומת בקריירה בין להמשיך לשרת או לעבור להצעות מפתות שקיבל בשוק הפרטי, הוא מבין הוא בוחר בחינוך. הוא מקבל מלגה ללימודים במכון למדעי המדינה בפריז, שם הוא מתאהב ביהודייה מקומית והם חוזרים יחד לארץ, מתחתנים ועוברים לגור במושב בעמק יזרעאל. הוא מתחיל לעבוד כמנכ"ל בית יגאל אלון, הוא מפיץ בו חזון וערכים חדשים ומקדם פרויקטים בהם נוער יהודי וערבי חיים יחד במשך חצי שנה ועוסקים בהתנדבות, ופרויקט נוסף בו חרדים מתנדבים לסיירות מובחרות. בזמן הקורונה הוא מקבל על עצמו את תפקיד המשנה למנכ"ל המשרד לשוויון חברתי, בו הוא נלחם על בדידותם של אזרחי ישראלי, במספר רב של פרויקטים בדגש על האוכלוסייה הוותיקה והאוכלוסייה הערבית והחרדית. כשעולה לשלטון ממשלת נתניהו הוא מתפטר כי הוא מבין שהדרך שהיא מובילה מנוגדת לאמונתו ולאמונתם של אזרחים רבים. הוא מוצא את עצמו מודאג מהדרך ויושב עם חברים למצוא פתרון. כך לגמרי במקרה הוא מגיע להיות מנהל מטה המאבק. בתפקידו הוא מסייע, מגייס כספים ומגשר בין ארגונים רבים ושונים שלעתיים מושכים לכוונים שונים ועוזר לנתב לווקטור המשותף שהוא חוויה מכוננת ואחרת בהיסטוריה של המדינה. סיפור שנתן לי תקווה בימים הכל כך מורכבים הללו.
———
״אם נצעד את הדרך הארוכה לחירות בשנאה, מה שנמצא בקצה שלה איננו חירות אלא כלא אחר" – אונג סן סו קי, מנהיגה בורמזית
דווקא אחרי עשר שנים של שירות בצה"ל, ערן שוורץ הבין שמשהו בתחושת השייכות הישראלית התקלקל. הוא נזכר בילדות שלו במושב חופית שבעמק חפר, שם גדל על ברכי הציונות החילונית. הוא התחנך על התפיסה לפיה הוא חלק מקולקטיב שצריך לתרום למדינה, בלי קשר מובהק להזדהות עם היהדות הדתית. את האידיאולוגיה הזאת הוא ספג מסבו, שלחם במלחמת העצמאות. הסבא, שהעביר אספקה לאחיו היהודים בירושלים, הרגיש מחוייבות להילחם למענם למרות שלא הייתה לו הסכמה דתית או פוליטית עם אנשי ירושלים. זה בדיוק מה שהוא הרגיש שאבד.
הוא סיים קורס טיס בהצטיינות ושירת כטייס בחיל האוויר במשך עשור. בזמן השירות הוא הרגיש עוד יותר את הפער הגדול שנפער בין תרומה למדינה לבין האינדיבידואל. הוא חש שהקולקטיב נהפך לשולי בחברה הישראלית והדגש עבר יותר לצד האישי והחומרי. הוא הרגיש ריק מבפנים ולכן החליט ליזום פרויקט שבמסגרתו כל אנשי הטייסת אימצו פנימייה לנוער בסיכון שרוב חניכיה היו יוצאי אתיופיה ואותו הדבר בבית אבות סיעודי והיו מתנדבים פעם פעמיים בשבוע.
״חינוך הוא כלי הנשק העוצמתי ביותר בניסיון לשנות את העולם" נלסון מנדלה
אחרי עשור בצבא, ערן מוצא את עצמו בצומת דרכים בקריירה. הוא מתלבט האם הוא ממשיך בצבא לתפקיד נוסף או נענה לאחת ההצעות המפתות שקיבל בשוק הפרטי, בגופים כמו אינטל או תעשייה האווירית. במקום, הוא מחליט לקחת שנה הפסקה ולצאת לטיול גדול בחו"ל. במהלך הטיול הוא מבין שהייעוד שלו נמצא במקומות כמו הפנימייה שהחליט לאמץ. הוא רוצה לפעול בעולמות של חברה, חינוך ועשייה למען האחר. הוא משתחרר בדרגת רס"ן, ומבין שהוא לא רוצה לעסוק במערכת החינוך הממלכתית, הסובלת לדבריו מחולי שיהיה לו קשה מאוד לרפא. כדי להשפיע, עליו לפעול בחינוך א-פורמלי.
ערן מקבל מלגה ללימודים במכון למדעי המדינה בפריז, אחד מהמכונים טובים בעולם הידוע כמכשיר פוליטיקאים, דיפלומטים ופקידים בכירים בעולם. במהלך לימודיו הוא פוגש את שרה, צרפתייה ממוצא יהודי – והם מתאהבים. מכאן הגרסאות שלהם קצת שונות. היא טוענת שתמיד רצתה לעלות לארץ והוא טוען שהוא שכנע אותה.
״מדי פעם אנשים נתקלים באמת, אך רובם תופסים את עצמם וממהרים לדרכם כאילו דבר לא קרה" – וינסטון צ'רצ'יל
לא משנה לאיזה גרסה נבחר להאמין, הם חוזרים יחד לארץ, עוברים לגור בתחילה ביישוב גן נר שבמועצה האזורית גלבוע, ולאחר מכן בקיבוץ עין דור שבעמק יזרעאל. הם רוצים לחיות בפריפריה שבה פוגשים את החברה הישראלית ושם הם מביאים לעולם את שלושת ילדיהם. לא היה לו פשוט לעבור מחיים של טייס תל אביבי/סטודנט פריזאי ולשכנע את אשתו לעזוב את פריז ולעבור לחיות בגן נר, מקום בו צריך לנסוע שעה בערך בשביל בילוי בערב. מילא בילויים. ערן לעולם לא ישכח את הביקור של אבא של שרה בישראל, שקיבל שבץ בביתם ונאלץ להתפנות לבית חולים העמק – רק כדי לגלות שהתור הפנוי הבא למכונת ה-CT הוא לעוד שבועיים. חמו חזר לצרפת כדי לבצע את הבדיקות, בזמן שערן הבין ששינוי אמיתי חייב לקרות בפריפריה.
״כבעבר כן גם כיום, שאיפתנו היא לגדל דור שוחר שלום, תאב דעת ויצירה… דור אשר שום דבר אנושי אינו זר לו, אך הוא זר לכל דבר בלתי אנושי" – יגאל אלון בנאומו הראשון כשר החינוך
בצפון הוא חיפש עבודה בתחום החינוכי והוא נתקל במודעה של "בית יגאל אלון" בה חיפשו מנכ"ל לעמותה. הוא התמודד מול מועמדים מבוגרים שנראו לו רציניים ממנו. כשהוחלט שנותנים לו את התפקיד, הוא הרגיש שעושים לו טובה גדולה ולא הבין למה. לימים הוא הבין, שהוא נראה להם חצוף ורעב מספיק כדי לבצע שינוי.
ערן גילה שהעמותה הייתה בגירעון כלכלי גדול, ולא הייתה כמעט פעילות. הוא היה צריך לבנות כמעט הכל מחדש. בית יגאל אלון היה מקום יפה, אבל מיושן ועסוק יותר מדי בעבר. הוא מבין כי הילדים היום לא יודעים מי היה יגאל אלון. והוא היה מעוניין לחשוב על העתיד ולהתמקד בנושאים חינוכיים. הוא מגדיר את החזון מחדש, מחדד את המסרים ומכניס ועד מנהל. הוא מגדיר מחדש את המטרה ומבין שזה צריך להיות מקום שיהיו בו ערבים, חרדים, חילונים, וכולם ינסו להיאבק על השיח המשותף.
המרכז החל לספק תכנים חינוכיים וערכיים לצה"ל, למשרד הבטחון, לשב"ס ולבתי הספר. הוא שאל את עצמו "מה היה עושה יגאל אלון לו היה חי היום?". מחד, הוא נלחם בערבים ומאידך הוא דיבר ערבית שוטפת וקיים מפגשים עם ערביי הגליל באופן שוטף. הוא הבין שיגאל אלון חיפש את שביל הזהב. הוא מתאר אותו כמנהיגות אחרת, שמסתכלת על כלל האוכלוסייה ולכן החליט לפעול ברוח זו. הוא החל להפגיש אלפי בני נוער יהודים וערבים שחיים יחד במשך חצי שנה ועוסקים בהתנדבות יחד.
״אסור לאבד אמונה באנושות. האנושות היא אוקיאנוס, אם כמה מטיפות האוקיאנוס הן מלוכלכות, האוקיאנוס עצמו לא נעשה מלוכלך" – מהאטמה גנדי
תוכנית נוספת, שהקים יחד עם הרב חנוך רוגוז'ינסקי, עוסקת בשילוב צעירים חרדים בסיירות המובחרות בצבא, ומשם לתוכניות נוספות עם חרדים. בשנים הללו הוא נחשף לחברה החרדית והבין את החשיבות בשילובה בחברה הישראלית. הוא הבין כי המסר של המנהיגים החרדים לא משדר את משאלות ליבו של חלק גדול מהציבור החרדי שיותר ויותר חלקים ממנו שואפים להתגייס, לעבוד ולהיות שותפים להוויה הישראלית. הוא הבין שזה הזמן לשרטט חזון משותף, לתגמל את אלו הרוצים בכך ולסייע להם בהגשמתו. כדי לעשות זאת, על הציבור החילוני לקבל את האחר והשונה ולייצר מקום של התפתחות הדדית, תוך כתיבה הסיפור הישראלי מחדש. הוא ידע שזה לא יהיה פשוט אבל זו הדרך היחידה לישראל בת קיימא ומשותפת לכלל הציבורים הישראליים.
״כשהייתי בן 5 אמא שלי אמרה לי שאושר זה המפתח לחיים טובים. כשהגעתי לבית ספר נתנו לי מטלה לכתוב את מה שארצה להיות כשאהיה גדול, אז כתבתי מאושר, הם אמרו לי שלא הבנתי את המטלה אז אמרתי להם שהם לא מבינים את החיים" – ג'ון לנון
בפברואר 2022 נפרד ערן מתפקידו בבית יגאל אלון והתחיל לכהן כמשנה למנכ"ל המשרד לשוויון חברתי. זו הייתה הזדמנות עבורו לקדם שינוי עמוק יותר, במסגרת כלל ארצית ועם יכולת השפעה גדולה יותר. הימים הם ימי קורונה וערן בוחר להיאבק במגפת הבדידות. הוא בוחר להיאבק בה במספר זירות שונות. בזירת האוכלוסייה הוותיקה, הוא הקים פרויקטים שונים, כגון פרויקט כיתת ותיקים – בו אוכלוסייה ותיקה הולכת לתיכון ולומדת ומלמדת לצד תלמידי בית הספר. תוכנית 'והדרת' שבה בנות שירות לאומי מבשלות ומטיילות יחד עם אוכלוסייה מבוגרת, תוכנית שבה זקנים בודדים מלווים צעירים בודדים, קו טיפול פסיכולוגי ועוד.
באוכלוסייה הערבית הוא קידם "שנת מעבר", שבה בדומה למכינות הקדם-צבאיות, יוכלו לקחת הפסקה אחרי התיכון ולרכוש ידע, יכולות וקשרים שיאפשרו להם גם לשמר את זהותם וגם להשתלב בחברה הישראלית ועוד.
השאיפה הגדולה שלו הייתה לקדם שיח פתוח בנושא הבדידות, להעלות את מספר האנשים שמדווחים על בדידות ולרדת באחוזי תחושת הבדידות. זה היה חזון אדיר שלצערו נקטע בטרם עת.
״אני לבדי לא יכולה את העולם, אך אני יכולה להשליך אבן על פני המים כדי ליצור אדוות רבות" – אמא תרזה
בנובמבר 2022, כאשר הממשלה התחלפה, הוא מבין כי הממשלה הנוכחית הולכת לקדם מדיניות שהוא לגמרי לא שלם אתה, ולא רק הוא אלא אזרחים רבים. הוא בוחר להתפטר מתפקידו. לגמרי במקרה הוא מגיע למאבק בתוכנית המשפטית של יריב לוין. הוא מוצא את עצמו בין חבורה של אנשים שמתחילים לחשוב מה עושים ואיך נאבקים במדיניות החדשה ובאותה "רפורמה" שנויה במחלוקת אותה היא מקדמת. באופן לא פורמלי הוא הופך להיות מנהל מטה המאבק. הוא לא התכוון לכך. הוא גם לא חלם שהמאבק יתפוס תאוצה בדרך שהוא תפס.
הוא זוכר את הרגע בו הבין את העוצמה, זו הייתה ההפגנה השנייה, הפגנה שזכורה בכינוייה "הפגנת המטריות" עשרות אלפי אזרחים, בגשם, עם דגלי ישראל, ובאותו רגע הוא חש את הקולקטיביות, את התחושה שהוא עומד בראש משהו שהוא גדול ממנו, זו הייתה הרגשה מחוננת ומשם ההפגנות שטפו את מדינת ישראל.
״על מנת להנהיג אנשים – לך מאחוריהם" – לאו צה
הוא מספר כי המאבק הזה הוא מאבק שמגיע מהשטח. מאות ארגונים, אלפי אנשים שכל אחד ניסה למצוא את הדרך שלו להיאבק. התפקיד שלו הוא לתכלל, לסייע, לתמוך, לתאם, לעזור בגיוס תקציבים וגם לחשוב על החזון קדימה. הוא כרגע לא עובד ויש לו יותר זמן אבל הוא מספר על אלפי אנשים שעובדים במשרה מלאה ונאבקים במשרה מלאה. זה לא פשוט. כמעט 12 שבועות לתוך המאבק הוא מספר איך למרות השוני בין הארגונים והאנשים ולמרות שהרבה פעמים כל ארגון מושך לכיוון אחר ולעיתים מנוגד, הם מצליחים ללכת בווקטור אחד משותף. זו לא מערכת היררכית. זה דורש יחסים מאוד טובים. זה נובע משותפות גורל והבנה שיש כאן אירוע מכונן בתולדות המדינה.
___
אלו ימים קשים לכולנו, אני רואה את בעלי, את חבריי הקרובים ואת הקולגות שלי במשק הישראלי, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מסתובבים בעצבות רבה. בתחושה הזו שבפעם האחרונה שנפגשנו עוד הייתה מדינה והיום כבר לא. זה עצוב וכואב לראות. התחושה הנוספת היא שאנחנו דקה לפני מלחמת אחים, התחושה הקשה ביותר שניתן להרגיש.
הסיפור של ערן, נותן גם צד אחר למאבק הזה, צד שיש בו אופטימיות, צד שמכיל הרבה מאוד זרמים שונים, צד שמדבר על אחדות, על הידברות, על קבלה. אני יודעת שניתן לתקוף את ערן כעוד "שמאלני" ולכן היה לי חשוב להביא את ההסטוריה והעשייה שלו, שהיא מאחדת ומקבלת ונותנת תקווה שאם לא נרפה גם דברים טובים יכולים לצמוח מהקושי הזה. או כפי שאמר הדלאי לאמה ״זכרו כי לא לקבל את מה שאתם רוצים, יכול להיות לפעמים מזל גדול". נקווה שכך גם הפעם.
