(הת)חלה לשבת: סיפור על ילדה שגדלה בצלו של אביה, אחד המנהיגים הרוחניים הגדולים של ישראל. בשנות נישואיה הצעירות, כשביקשה ללמוד פסיכולוגיה, גם אביה וגם בעלה חסמו אותה. היא ניהלה סלון כלות, אבל בתוכה בער חלום אחר, עיקש. רק בגיל 56 תצליח לממש אותו: להקים את המכללה החרדית הראשונה בישראל, ולפתוח אלפי דלתות להשכלה עבור נשים וגברים חרדים. בהמשך תזכה בפרס ישראל, תדליק משואה, ותהפוך לאחד הקולות הבהירים של פיוס, מתינות ואהבת ישראל – אישה שהוכיחה שאפשר להישאר נאמנה לזהות ולעקרונות, ובו בזמן לשאוף לשינוי, לצמיחה ולתיקון.
”אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי״ – הלל הזקן
ירושלים של סוף שנות הארבעים קיבלה אליה תינוקת בכורה לבית יוסף – עדינה, בתם של הרב עובדיה ומרגלית, הראשונה מבין אחד־עשר ילדים שימלאו את הבית ברעש ובאור. כשהייתה בת שלוש בלבד נאספה המשפחה כולה ונדדה לקהיר, שם שימש אביה כסגן הרב הראשי של מצרים. עבור ילדה קטנה, השנים ההן בעיר הזרה פתחו חריץ ראשון של הבנה: העולם גדול בהרבה מן החדרים שבהם גדלה, ויש בו אופקים שמתחילים בדיוק מהמקום שבו תם מה שמוכר.
כשחזרה המשפחה לירושלים, עדינה השתלבה ברשת בית יעקב – תלמידה מצטיינת, מלאת סקרנות ורעב אמיתי ללמידה. אבל בסיום בית הספר היסודי התברר לה עד כמה המציאות חזקה מן הכישרון: כמו בנות רבות ממוצא מזרחי, גם היא הופנתה אוטומטית לתיכון מקצועי, למסלול תפירה שלא ביקשה ולא בחרה. איש לא שאל על חלומותיה או לאן היא רוצה להגיע. אפילו היותה בתו של הרב עובדיה יוסף לא פתחה לה דלת אחרת.
״כל אחד רוצה לכבוש את העולם״ – להקת דמעות לפחדים
בגיל 18 נישאה עדינה לרב עזרא בר־שלום, שלימים יכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. לצד גידול שלושת ילדיהם היא גידלה סלון כלות משלה, פרנסה את הבית בתפירה מדויקת ובעיצוב מלא עין. אבל בפנים נותר חלל שלא נתפר. כשהילדים גדלו, היא העזה לבקש ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה. בעלה סירב. היא פנתה לאביה בתקווה לשמוע מילה שתפתח דלת – אך גם הוא עמד לצדו. “אישה צריכה להיות בבית”, אמרו לה, והחלום נדחק שוב פנימה.
עדינה בלעה את האכזבה והמשיכה לתפור שמלות לכלות אחרות, כשבפנים הרגישה שהשביל שלה נחסם. ובכל זאת, משהו בה לא כבה. אם פסיכולוגיה אינה אפשרית – היא תמצא נתיב אחר. בשנת 1972 נרשמה לשנקר ולמדה עיצוב אופנה. זו לא הייתה המשאלה המקורית, אבל הייתה צעד קרוב אליה. היא עבדה לצד מעצבים מוכרים, פרנסה את משפחתה והתפתחה מקצועית, גם אם החלום האמיתי עוד המתין לה מעבר לפינה.
״הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא לחולל אותו״ – פיטר דרוקר
השינוי בחייה החל ב-1989. עדינה, אז בת 44 ואם למשפחה מסודרת, הרגישה שהעשייה שלה עדיין חסרה את הדבר האמיתי. יותר ויותר נשים חרדיות סיפרו שלא מצאו מסגרת שתאפשר להן ללמוד – לא באוניברסיטה, ולא בתוך החברה החרדית. עדינה הבינה שאם היא לא תפתח להן דלת, הדלת פשוט לא תיפתח.
כך נולד הרעיון למכללה חרדית: מקום שיאפשר לנשים (ובהמשך גם לגברים) לרכוש השכלה אקדמית מלאה מבלי לוותר על אורח החיים. זה נשמע כמעט בלתי אפשרי – אבל ידעה שאביה הוא המפתח – והיא ידעה איך לדבר איתו.
היא ניגשה אליו יום אחד ואמרה: “אבא, נשים חרדיות רוצות ללמוד. משפחות חרדיות צריכות פרנסה. אם נאפשר להן לרכוש מקצוע, הן יוכלו לפרנס את בעליהן שילמדו תורה”. הרב עובדיה הקשיב. הוא הבין. “עשי את זה”, הוא אמר לה. ואז הוסיף: “גם לגברים. פתחי גם לגברים”.
הדרך הייתה רצופה מאבקים. עדינה – אישה חרדית בת 56, בלי תואר ובלי ניסיון בניהול – דפקה שוב ושוב על דלתות המועצה להשכלה גבוהה, הציגה תוכניות, ביקשה שיאמינו בחזון שלה. מה שלא היה לה על הנייר, היה לה בגב של אביה ובהחלטה שלא לוותר.
״החזון ללא פעולה הוא רק חלום. פעולה ללא חזון רק מעבירה את הזמן. חזון עם פעולה יכול לשנות את העולם״ – ג’ואל א. בארקר
בשנת 2001 נפתחה הכיתה הראשונה של המכינה הקדם־אקדמית לנשים חרדיות. עדינה עמדה בכניסה באותו בוקר וראתה אותן מגיעות: צעירות, אמהות, כולן עם אותו ניצוץ בעיניים שהיא נשאה פעם – רצון ללמוד, לגדול, לפתוח לעצמן אופק חדש.
המכללה הלכה וגדלה. בשיאה למדו בה כ-1,200 סטודנטים – בעיקר נשים, אך גם גברים – במסגרת שאפשרה לימודים אקדמיים מלאים בלי לוותר על אורח החיים החרדי: הפרדה, קוד לבוש, אווירה מוכרת. לראשונה בישראל יכלו אלפי חרדים לרכוש תואר, להשתלב בשוק העבודה ולפרנס את משפחותיהם בכבוד.
עבור עדינה, המכללה לא הייתה רק מוסד – היא הייתה הוכחה שאפשר לשנות מציאות בלי לוותר על זהות. היא האמינה שחינוך הוא המפתח לכל תיקון חברתי, ושעתיד החברה החרדית תלוי בכך.
”חינוך אינו מלאכת מילוי דלי אלא הדלקת אש״ – וויליאם בטלר ייטס
ב-2014 זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים. היא עמדה על הבמה, קולה רועד בברכת שהחיינו, מביטה באביה שישב מולה. לרגע חלפו מולה כל תחנות חייה: הילדה שנעלו אותה בחדר, האישה שלא הורשו לה ללמוד – והאישה שעומדת עתה, זוכה בפרס הגבוה ביותר על בניית שערים להשכלה.
עדינה לא עצרה במכללה. היא ראתה את הקרע בין חרדים לחילונים כאיום הגדול ביותר על החברה הישראלית ופעלה ללא הרף לגשר עליו: פורומים להידברות, מפגשים בין סטודנטים, שיחות של קירוב לבבות. ״החזון שלי הוא חברה שבה אדם מכבד את זולתו מבלי לכפות עליו דבר״, אמרה – וגיבתה זאת במעשים, תוך שמירה מלאה על זהותה החרדית ומורשת אביה.
כשפרצה המלחמה בעזה, דיברה בקול ברור על פדיון שבויים ועל אחריות הדדית. היא אף תמכה בגיוס בני ישיבות, בניגוד לקו הממסד החרדי, והזכירה: ״אבי לא מאפשר לאיש ציבור לכהן בלי שירות צבאי״. בעיניה, פטור מגיוס הוא זכות ללומדי תורה – לא פטור גורף.
״האור אינו נכבה; הוא רק מתכסה״ – הרב קוק
היום, בגיל 80, עדינה ממשיכה לפעול. המכללה שייסדה נסגרה ב-2016, אך השינוי שהובילה נותר חי: אלפי בוגרים משולבים בשוק העבודה, וקמפוסים חרדיים ברחבי הארץ צמחו בעקבות הדרך שסימנה.
היא בוחרת לגור דווקא בתל אביב, וממשיכה לשאת את מורשת אביה – לא של סגירות, אלא של חמלה ושל “רחמנים בני רחמנים”. היא זוכרת את דמעותיו כשסיפר סיפורי תנ״ך ושואלת בכאב: “לאן זה נעלם?”.
עדינה מתגעגעת לימים של מתינות וכבוד הדדי. “השנאה היום גרועה מזו שלפני רצח רבין”, היא אומרת – אבל אינה מתייאשת. היא ממשיכה לדבר, לפעול, ולהדליק נרות קטנים של תקווה בכל מקום שהיא מגיעה אליו.
כשיושבים מול עדינה רואים אישה שעוצמתה נובעת לא מכוח, אלא מהדרך הארוכה שעברה: מאבקים, סירובים, דלתות שנטרקו – והיא בכל זאת נשארה, לא התכחשה לזהותה, אלא בחרה לשנות מבפנים ולפתוח דלתות לאחרים.
היא לימדה שאפשר להחזיק בזהות דתית חזקה ובו בזמן להיות פתוחים, קשובים ומכבדים. שהשכלה אינה סותרת אמונה, וששילוב בחברה הכללית אינו ניתוק מהשורשים. המפתח הוא דיאלוג – והקשבה.
”מעט אור דוחה הרבה מן החושך” – רבי שניאור זלמן מלאד
בימים של קיטוב ושסע, סיפורה מהדהד יותר מאי פעם. עדינה מזכירה שאנחנו עם אחד, ושהדרך קדימה עוברת דרך פיוס, אהבה ואחריות הדדית.
לקראת חג החנוכה, חג האור, אנחנו חוגגים את עדינה בר-שלום – אישה שהדליקה נרות של תקווה, של חינוך, של פיוס. שהוכיחה שגם בחושך כבד אפשר להצית אור קטן. ואם כל אחד מאיתנו ידליק אור כזה – יחד נוכל לגרש הרבה מהחושך.
עדינה ממשיכה לפעול למען קירוב לבבות ושיח בין חלקי העם. היא מרצה, מופיעה בפורומים שונים, ונושאת איתה את המסר שספגה מאביה – חמלה, אהבת ישראל ומתינות. היא מסתייגת מהכיוון שבו נעה ש״ס כיום, וקוראת לחזרה לערכים של כבוד האדם ודאגה לחלש. בעיניה, תקום הנהגה חרדית חדשה: פתוחה, קשובה, מחויבת לכלל הציבור, שמאמינה בגיוס ותרומה שווה.
——
כתבתי על עדינה לקראת חנוכה, הרגשתי שהיא מייצגת ניסים ואורות.
בכל שבוע אני כותבת כאן על התחלה של מישהו אחר, אבל האמת היא שבשקט בשקט נולדה גם לי התחלה.
הסיפורים של (הת)חלה לשבת הופכים עכשיו לספר. ספר על אנשים רגילים שעשו צעד לא רגיל, ועל הרגע שבו משהו בפנים אומר די ומתחילים.
זה מסע של אור וחושך. היו בתוכי קולות רבים שאמרו לא – לא לכתיבה, לא להרצאות, לא למשחק הקלפים. עכשיו, כשאני כותבת ספר, אני יום יום מנסה להלחם בקולות הללו.
אני מתרגשת, ובשבועות הקרובים אשתף אתכם בהתקדמות שלי בכתיבת הספר.
תודה לכל מי שנותן לי את האור בדרך 
שתהיה שבת חמימה וטובה.
