(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה שמלחמת האזרחים גרמה לה להתבגר תוך כמה שעות. היא למדה עבודה סוציאלית כדי לעזור לפצועי הלחימה והבינה שהיא עברה התעללות על ידי בעלה. היא ברחה עם ילדיה בחזרה לבית הוריה והחלה בכך את חייה חדשים בהם היא נעשתה פעילת שלום שאספה נשים כדי ללחוץ על מנהיגים לסיים את מלחמת האזרחים של ליבריה. לאחר שהביאה לסופה של מלחמת האזרחים, שארכה 14 שנה, היא הייתה אחת משלושה מקבלי פרס נובל לשלום לשנת 2011, על מאמציהם הלא אלימים לקידום ביטחונן וזכויותיהן של נשים והשתתפותן בתהליכי בניית השלום. מאז היא הקימה קרן ליצירת שלום באפריקה והיא תומכת ומספקת הזדמנויות חינוך לנשים בליבריה. סיפור אישי של אישה אחת של אחריות ותקווה ואיך אישה אחת הצליחה.

כשיש מעט מאוד תקווה צריכים להיות אופטימיים

הפוסט הזה נכתב לאחר הרבה מאוד שאלות אישיות, האם נכון לכתוב היום? האם זה נכון בתקופה הזו? האם כולנו צריכים גם תקווה? האם לכתוב על משהו ישראלי (והיו כמה רעיונות טובים, תנסו לנחש)? חשבתי שנכון קצת להרחיק מאתנו ולתת דוגמא למישהי שהצליחה להביא שינוי לארצה למרות כל הקשיים והמכשולים שהיו בדרך. בתקווה שזה יעזור ולכולנו.

ליימה רוברטה גבואי,Leymah Gbowee  נולדה ב-1972 בליבריה, היא חייה עם הוריה וארבעת אחיותיה, ילדותה הייתה כבכל משפחה רגילה והיא חלמה להיות רופאה. בגיל 17, פרצה מלחמת האזרחים הראשונה וגרמה לה להפוך לבוגרת תוך מספר שעות.

בשנת 1996, עם דעיכת המלחמה למדה ליימה על תוכנית המופעלת על ידי יוניצף, להכשרת עובדים סוציאליים אשר מייעצים לנפגעי מלחמה. היא עברה הכשרה בת שלושה חודשים, שהובילו אותה להיות מודעת להתעללות שהיא עצמה עברה מאביהם של ילדיה הקטנים, עמו עברה לגנאה. היא ברחה עם ילדיה, חזרה לתוהו ובוהו של ליבריה, שם עדיין גרו הוריה ובני משפחתה האחרים.

כדי לבצע שינויים בחברה צריך אימהות

בשנת 1998, במהלך לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית במכללת למדעי הבריאות, היא התנדבה במסגרת תוכנית של הכנסייה הלותרנית, שנקראה תוכנית הריפוי בטראומה (THRP), תוכנית זו סימנה את תחילת המסע שלה לעבר פעילות השלום שלה. שם היא הבינה ש"אם יבוצעו שינויים בחברה הם צריכים להיעשות על ידי האמהות". בהמשך היא השתמשה בידע הזה לרתום את נשות ליבריה כדי לעצור את האלימות שהרסה את ילדיהן.

באביב 1999, הממונה עליה, הכיר לה את סמואל גבייד דו, שהיה המנכ"ל של ארגון השלום האזורי הראשון באפריקה. בעידודו ליימה החלה לקרוא על יצירת שלום. היא הושפעה במיוחד מ"הפוליטיקה של ישו", ממרטין לותר קינג ומגנדי.

בסוף שנת 1999, פגשה ליימה את תלמה אקייור מניגריה, עורכת דין שהתמחתה ביישוב סכסוכים. תלמה עזרה בגיוס כספים ויזמה את הפגישה הראשונה של רשת הנשים לבניית שלום (WIPNET) . בסביבה האוהדת של נשים אחרות הרעבות לשלום, סיפרה ליימה לראשונה את החלקים הכואבים בסיפור חייה, כולל שינה על רצפת מסדרון בית החולים עם תינוקה שזה עתה נולד במשך שבוע מכיוון שלא היה לה כסף לשלם את חשבונותיה.

אל תפחדו מלפעול, גם במקום שנראה הכי קשה

"אף אחד אחר באפריקה לא עשה את זה: התמקד רק בנשים למען בניית שלום". באביב 2002, ליימה בילתה את ימיה בעבודה לריפוי טראומה ובערביה כמנהיגה ללא שכר של WIPNET. חמשת ילדיה, כולל ביתה המאומצת, התגוררו בגאנה בהשגחת אחותה. לילה אחד, היא התעוררה מחלום בו אלוהים אמר לה, "אספי את הנשים והתפללי לשלום״.

היא וחברותיה החלו ללכת למסגדים בימי שישי בצהריים לאחר התפילה, לשווקים בשבת בבוקר, ולכנסיות בכל יום ראשון ולחלק עלונים בהם נכתב: ״אנחנו עייפות, נמאס לנו שילדינו נהרגים, נשים, תתעוררנה – יש לכן קול בתהליך השלום״.

דת ואמונה יכולים להיות גורמים מקרבים ולא מפלגים

ליימה השתמשה באמונה ובדת כגורם מקרב בקרב כל הנשים. היא באה מקהילה דתית ורוחנית מעורבת, הוריה היו נוצרים, אך חבריהם הקרובים ושכניהם היו מוסלמים. השימוש בדת להפגיש בין צעירים ובמיוחד עבור נערות צעירות, הפך למניע ומטרה עבור ליימה לעזור להוליד ולפתח מיומנויות מנהיגות והעצמה נשית.

מחר הילדים שלנו ישאלו אותנו מה היה התפקיד שלנו במהלך המשבר?

בקיץ 2002 הוכרה ליימה כדוברת ומנהיגת פעולות ההמונים של נשות ליבריה למען השלום, היא הובילה אלפי נשים נוצריות ומוסלמיות להתאסף במונרוביה במשך חודשים. הן קיימו הפגנות נגד המלחמה בצום, בתפילה ובהפגנה בשווקים ומול בנייני ממשלה, כל זאת בניגוד לפקודות הנשיא העריץ באותה תקופה, צ'ארלס טיילור.

כאשר אנשים חסרי אונים, הם מתחילים לראות שהם באמת יכולים לעשות שינוי וזו הנקודה שצריך ואפשרי לנתב אותם לדרך הנכונה

בצעד מסוכן ביותר, הנשים כבשו מגרש כדורגל, כל הנשים לבשו חולצות לבנות, המסמלות שלום ועניבות לבנות לשיער. הן עברו שימוע בו אמרו: ״נמאס לנו מהמלחמה. נמאס לנו להתחנן לאוכל. נמאס לנו שילדינו נאנסים. אנו נוקטות עמדה כי מחר ילדינו ישאלו אותנו, "אמא, מה היה תפקידך במהלך המשבר?". הנשים המפגינות חילצו הבטחה מהנשיא טיילור שישתתף בשיחות שלום בגאנה למשא ומתן עם המורדים לפיוס ודמוקרטיה.

לעולם אינך יכול להשאיר עקבות ברורות אם אתה תמיד הולך על קצות האצבעות

ביוני 2003, הובילה ליימה משלחת של נשים ליבריות לגאנה כדי להפעיל לחץ על הפלגים הלוחמים במהלך תהליך שיחת השלום. הנשים חסמו את היציאה מהמקום בו התקיימו שיחות השלום והחזיקו את הנציגים "כבני ערובה" עד להסכמה לשלום. כשהנשיא ביקש לעצרן הן איימו שיעמדו עירומות, דבר שיכול להוות קללה גדולה על הצופה לפי האמונה.

מלחמת ליבריה הסתיימה רשמית שבועות לאחר מכן, עם חתימת הסכם השלום המקיף. ליימה וחברותיה עזרו להביא לסיומו. בנוסף לסיוע בהפסקת 14 שנות הלחימה בליבריה, תנועת נשים זו הובילה לבחירות של אלן ג'ונסון סירליף לנשיאת ליבריה בשנת 2005, המנהיגה האישה הראשונה שנבחרה במדינה אפריקאית. סירליף הייתה שותפה לפרס נובל לשלום לשנת 2011 יחד עם ליימה ועיתונאית אקטביסטית מתימן בשם טוואקל קרמן. לשלושתן הוענק הפרס "על מאבקם הלא אלים למען ביטחון האישה ולמען זכויות נשים להשתתפות מלאה למען בניית שלום".

בספטמבר 2006, היא קיבלה שיחה מאביגיל דיסני, צאצאית של מייסדי חברת וולט דיסני, פמיניסטית ופילנתרופית. היא החליטה ליצור סרט תיעודי על האופן בו נשות ליבריה התגייסו להכריח את הגברים להפסיק להילחם. הסרט התיעודי, ספר הזיכרונות של ליימה והרצאותיה היוו השראה לאנשים רבים ברחבי העולם.

בגלל אנשים כמונו, טוב תמיד ינצח את הרוע

בשנת 2007 היא סיימה תואר שני ביישוב קונפליקטים בוירג'יניה. היא חזרה לילדיה בליבריה – שם דאגו הוריה לטפל בהם – היא הבינה כי היעדרותה כמעט שברה אותם. התהילה ההולכת וגדלה, ושינויים אחרים בחייה הביאו לסיומם גם של מערכת יחסים רומנטית שהייתה בחייה באותה עת.

אך בתחילת 2008 הם החלו להתרגל מחדש והיא החלה מערכת יחסים עם מומחה לטכנולוגיות מידע, שהפך לאבי ילדיה השישי והשביעי.

באפריל 2008, כשמשפחתה וחבריה של ליימה התכנסו לחגוג את יום הולדתה ה-14 של בתה הבכורה, אמבר, היה ברור להם שליימה פיתחה בעיית אלכוהול קשה. בזיכרונותיה מסבירה ליימה כי פנתה לאלכוהול במשך כעשור כדי להתמודד עם הבדידות שבפרידות ממשפחתה, עם העוני והטראומה שנגרמו לה מהמלחמה, והלחץ בדרישות הבלתי פוסקות לזמנה. לאחר המסיבה, היא מצאה את עצמה בבית חולים וילדיה כבר נשאו עליה הספדים. מאז היא הפסיקה לשתות.

חינוך הוא הרבה יותר ממה שקורה בכיתה, זה גם אתיקה, מנהיגות ושלום

בשנת 2012 היא ייסדה וכיהנה כנשיאה של קרן גבואי לשלום אפריקה, המספקת הזדמנויות חינוכיות ומנהיגות לבנות, נשים ונוער בליבריה. היא תומכת מובהקת של עמותה, הבונה בתי ספר בליבריה. החל מאפריל 2017, היא גם מנכ"לית התכנית לנשים לשלום וביטחון במכון כדור הארץ באוניברסיטת קולומביה. היא לא מפסיקה בפעילותה הנרחבת ומהווה דוגמא למנהיגות נשית וליכולת של נשים לחולל שינוי ברחבי העולם.

המצב הנורא במהלך מבצע "שומר חומות" שונה מהמצב בליבריה והקשיים הם מורכבים ואחרים. אולם אין ספק כי קיימים אנשים רבים שחושבים שלא ניתן לשנותו – זו בדיוק ההגדרה של חוסר תקווה. לפי ליימה, הנקודה של חוסר תקווה היא הנקודה בה המציאות יכולה להשתנות, אז אולי יש מקום לאופטימיות קלה.