(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה מיפן שעברה התעללות פיזית ונפשית, לקתה בנפשה וראתה חזיונות, שהביאו אותה לצייר. האומנות שמרה על נפשה השברירה כי הרצון לצייר היה גדול מהרצון המתמיד להתאבד. היא התחילה לנסות למכור מדלת לדלת וגדלה להיות האומנית החיה שהעבודות שלה נמכרות במחירים הגבוהים בעולם וכל זאת מתוך מוסד לבריאות הנפש.

בכל שגעון יש ניצוץ של גאונות

יאיוי קוסאמה (草間 彌 Yayoi Kusama), נולדה בשנת 1929, בעיירה המחוזית הכפרית מצומוטו שביפן. היא נולדה למשפחה של סוחרים שבבעלותם משתלה וחוות זרעים. כשהייתה בת עשר היא החלה לחוות הזיות שהיא מתארת כ"הבזקים של הילת אור או שדות צפופים של נקודות״. הזיות אלה כללו גם פרחים שדיברו עימה ודפוסים בבד שהיא בהתה בהם מתעוררים לתחייה, משתכפלים ובולעים אותה פנימה. היא אובחנה כסובלת מהפרעה נפשית קשה, אבל זה לא מנע ממנה לצייר. אימה לא אהבה את הרעיון ואסרה עליה. היא הייתה אומרת לה "את צריכה להתחתן עם אדם עשיר ולהיות עקרת בית" ולוקחת לה את הקנבסים והדיו שלה. יאיוי לא הרפתה. היא המשיכה והמשיכה, כי ידעה שבלעדי הציורים חייה לא יהיו חיים.

אימה התעללה בה פיזית ואת אביה, היא זוכרת כ״בחור שמסתובב ומפלרטט המון״. אימה הייתה שולחת אותה לעיתים קרובות לרגל אחרי מערכות היחסים האחרות של אביה, אשר החדירו בה בוז לכל החיים למיניות, במיוחד כלפי הגוף הגברי.

תעזרו לאחר בתחילת דרכו כדי שימצא את דרכו אל האושר

ב-1957, בהיותה בת 28, יאיוי החלה לחשוב על ניו יורק כאמצעי לברוח מסביבתה הביתית המחניקה. כמעריצה גדולה של ג'ורג'יה אוקיף, היא עשתה את הצעד הנועז במיוחד לכתוב לה ולבקש את עצתה. "אני רק בצעד הראשון בחיים הקשים הארוכים של להיות צייר. האם תראי לי את הדרך בחביבות? " היא שאלה.

היא הייתה על סף עלפון כאשר אוקיף כתבה בחזרה, גם אם זה היה להזהיר אותה כי "במדינה זו אמן מתקשה להתפרנס" עם זאת, היא המליצה ליאיוי להגיע לארצות הברית ולהראות את עבודתה לכל מי שיכול להתעניין.

באותה תקופה יאיוי דיברה מעט מאוד אנגלית, והיה אסור לשלוח כסף מיפן לארצות הברית. היא תפרה שטרות דולרים בקימונו, ויצאה לדרך ברחבי האוקיאנוס השקט בנחישות לכבוש את ניו יורק וליצור לה שם ומשמעות בעולם.

תהיו נחושים גם אל מול עוולות של עמיתים ומתחרים

היא החלה לכתת את רגליה ועברה מדלת לדלת בגלריות וחנויות מסגרות, בניסיון למכור כמה מציורי המים שהביאה איתה מיפן. באותה עת, עולם האמנות בניו יורק נשלט על ידי גברים עד כדי כך שאפילו רבים מהסוחרים לא רצו להציג נשים. יאיוי אמנם זכתה לשבחו של דונלד ג'אד, אמן ומבקר ראוי לציון, והצייר פרנק סטלה היה מעריץ, אולם הצלחה אמיתית חמקה ממנה והיא נאלצה לראות את עמיתיה הגברים כמו קלאס אולדנבורג ואנדי וורהול זוכים להכרה ברעיונותיה.

כאשר בשנת 1965, היא הציגה את סביבת המראות הראשונה בעולם וכמה חודשים לאחר מכן, האמן האוונגרדי לוקאס סמאראס הציג מיצב שיקוף משלו בגלריות וזכה להכרה והיוקרה זה הביא את יאיוי המבולבלת ומדוכדכת, להשליך את עצמה מחלון דירתה.

הרצון של יאיוי ליצור היה תמיד גדול יותר מהרצון שלה למות. בתמיכת חברים כמו בעלת הגלריה ביאטריס ווב, היא איכשהו הצליחה להתכנס ובמופע מדהים של נחישות לקחה את עצמה לביאנלה בוונציה בשנת 1966, וזאת ללא שהזמינו אותה להשתתף כדי להראות את יצירת גן הנרקיס שלה. היא הציגה תפיסה שנונה של מסחר בעולם האמנות, יצירתה כללה 1500 כדורי שיקוף, שהיא מכרה בשני דולר לכדור – וכך בעצם יצרה לעצמה הכנסה.

בחרו ברצון ליצור ולא ברצון לשקוע בצער ובאובדן

בהמשך, יאיוי החלה לקיים התרחשויות במקומות ראויים לחדשות כמו הסנטרל פארק ושטחה של MoMa לעתים קרובות מתוך מטרה לקדם את השלום או לבקר את מערכת האמנות. בהרבה מהם היא מכרה כרטיסים, שוב בשני דולר לכרטיס. אך העובדה שרבים מהאירועים הללו כללו עירום עוררה שערורייה בבית ביפן ובושה רבה למשפחתה השמרנית. אפילו כמה גורמים בעיתונות האמריקנית מתחו ביקורת על מה שראו ברצונה האינסופי לפרסום.

מאוכזבת יותר ויותר מדוכדכת היא חזרה הביתה ליפן, שם, ללא תמיכת המשפחה או החברים ולא מסוגלת לצייר, היא ניסתה שוב להתאבד.

כתמיד, גם הפעם הרצון של יאיוי ליצור היה גדול יותר מרצונה למות. באורח פלא היא הצליחה למצוא בית חולים לחולי נפש בו הרופאים התעניינו בטיפול באמנות ואשפזה את עצמה.

בסביבה מאובטחת זו מצאה עצמה מסוגלת לייצר שוב אמנות. העבודות הראשונות שלה היו סדרת קולאז'ים אפלה לא אופיינית, כאילו היא מאתגרת את עצמה להתעמת עם השדים שלה.

בשלב זה יאיוי נשכחה כמעט מבית ומחוץ, אך היא החלה להתבסס מחדש, לבנות את עצמה מאפס בהדרגה היא התחילה להעריך את עבודתה. ב-1989 במרכז לאמנויות עכשוויות בינלאומיות בניו יורק נערכה רטרוספקטיבה של עבודתה וכעבור ארבע שנים הצליח היסטוריון האמנות היפני, אקירה טאטאתא, לשכנע את ממשלת יפן לבחור בה, כאמנית הסולו הראשונה כדי שהיא תייצג את יפן בביאנלה בוונציה 1993.

למרות שיאיוי העדינה נאלצה להיות מלווה בפסיכותרפיסטית, מחשש להתמוטטות עצבים, התערוכה זכתה להצלחה פנומנלית והובילה לשינוי עצום באופן קבלתה והכרתה ביפן. הביאנלה הייתה נקודת מפנה עבורה, שם חזון האמנותי שלה עלה על גבולות הסטודיו שלה בבית החולים.

הצלחה יכולה להיות מכל מקום ובכל תנאי

ב-2001 כאשר החלו להכין עליה סרט תעודי, המוניטין העולמי של יאיוי עדיין היה בחיתוליו. החל משנת 2009 הערכה האמנותית ליצירה של יאיוי הגיעה לידי ביטוי והמחירים של עבודותיה החלו לעלות בצורה משמעותית. הסכום הכולל של יצירותיה במכירות פומבית גדל פי עשרה מ-9.3 מיליון דולר בשנת 2009 ל-98 מיליון דולר בשנת 2019. הרבה ממנה תודות להצלחה הכבירה שלה ברשתות החברתיות (ויש לזכור כי היא כבר הייתה בשנות השמונים והתשעים לחייה). מספר עבודותיה המגיעות למכירה פומבית גדל ב-239%. היא פיתחה גם קווי מוצרים מפוארים ויוקרתיים ביחד עם מותגים רבים שהוו הכנסה גבוהה, כולל צעצועים, סחורה ושיתוף פעולה עם תיקי לואי ויטון.

היו מהפכני העולם בתחום שלכם

בתקופת הקורונה, האמנית שכבר כבת 91, ועדיין בבית החולים הפסיכיאטרי, קראה לעולם להילחם ולשנות מציאות, אמרה תודה לנלחמים, ממנה שמשנה את העולם באמצעות אומנות המכתב הביא לתודעה וחשיפה עצומה, כמו גם סיפורה בכלל והפתיחות המופלאה שלה בקשר למחלת הנפש, ממנה היא סובלת, שעודדה והעצימה חולי נפש רבים ברחבי העולם.

אתם בטח שואלים, למה בחרתי לכתוב על אומנית ולא על יזמית ועוד על פגועת נפש. זו לא תהיה פעם ראשונה שאפזול לצדדים מהיזמות "הקונבנציונלית" ואוכיח את טענתי כי יזמות יכלה להיות בכל מקום. את האתגר לכתוב על יזם פגוע נפש, נתנה לי רעות אלמדה היזמת המדהימה, והאישה והאגדה מיכל המאירי שגב עזרה לי בפיצוח. הסיפור של יאיוי שב ומציף לכולנו תחת אילו תנאים ובאילו מקומות עדיין ניתן ליזום ולאתגר את עצמינו ונראה לי כסיפור הנכון ביותר להתחיל איתו את הסגר.