(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה שנולדה בפקיסטן של שנות ה-60 וחלמה להיות מדענית בזמן שהעולם סביבה אמר לה שזה לא בשבילה. כנערה היא היגרה לארצות הברית, למדה כימיה וביולוגיה ב-MIT כאחת הנשים היחידות בכיתה, וסיימה רפואה בהצטיינות בהרווארד. רגע אחד, כשהייתה עייפה אחרי משמרת לילה ובסמינר על זבובי פירות, הוליד תובנה מהפכנית: אם יש גן שאומר לתאי לב להפסיק להתחלק, אולי אפשר להדליק אותו מחדש. כמעט שני עשורים היא רדפה אחרי הרעיון הזה – עד שהצליחה לשקם לב של חזיר אחרי התקף לב. ועכשיו, בנובמבר 2025, היא הוכיחה לראשונה שאפשר להפעיל מחדש את הגן Cyclin A2 בתאי לב אנושיים בוגרים ולגרום להם להתחלק שוב. אבן דרך היסטורית שעשויה להיות המהפכה הגדולה ביותר ברפואת הלב מאז ההשתלה הראשונה – זהו סיפורה, והתקווה החדשה של כולנו.
———
הסיקסטיז היו תקופה של אהבה חופשית ומהפכות. התקופה של וודסטוק, הביטלס והסטונז. אלא שפקיסטן של שנות השישים של המאה הקודמת הייתה הדבר הכי רחוק מזה. בזמן שהמערב חלם בקול רם, ברחובות קראצ’י ולאהור החיים התנהלו לפי כללים ישנים מאוד: בנות טובות אמורות להיות עדינות, מנומסות ולא לשאול יותר מדי שאלות. אל תוך המציאות הזאת נולדה הינה וחיד צ’אודרי – ילדה עם סקרנות לא שקטה, מוח שלא ידע לעצור, ותחושה עזה שמשהו בעולם זז אחרת ממה שאמרו לה.
הינה גדלה בבית שבו החינוך היה קדוש כמעט כמו הדת. אביה היה מהנדס, אימה מורה. אבל גם בבית מתקדם יחסית היה ברור שבנות “אמורות” בסוף להניח את העט, להתחתן ולהקים משפחה. אלא שהינה לא ידעה להפסיק לשאול. למה העלה משנה צבע? למה פצע מחלים ומשאיר סימן? איך הלב יודע לנוע בקצב? המורות בבית הספר לא תמיד ידעו איך לאכול ילדה שלא מפחדת לשאול “למה” אחרי כל תשובה. הקרובים, לעומת זאת, ידעו בדיוק מה לומר: “היא קוראת יותר מדי. ככה יהיה לה קשה למצוא בעל טוב”.
״השורשים שלכם אינם כבלים, הם כנפיים” – פתגם אפריקאי
כשהינה הייתה בת 12, המשפחה קיבלה הזדמנות שאנשים בפקיסטן רק חלמו עליה: לעבור לארצות הברית. במטוס, צמודה לחלון, היא צפתה בארץ שהיא עוזבת והרגישה שהיא נפרדת מעולם אחד בלי לדעת איך תשתלב בעולם הבא. הנחיתה באמריקה הייתה הלם – השפה אחרת, האוכל מוזר, הילדים בבית הספר מביטים בה כאילו היא נחתה מכוכב אחר. שאלות כמו “למה את נראית ככה?” ו“את בטוחה שאת מבינה אנגלית?” ליוו כל יום.
אבל בתוך כל זה, היה מקום אחד שבו היא הרגישה שווה לחלוטין: שיעורי המדעים. שם לא עניין אף אחד המבטא שלה או מאיפה הגיעה – מול מבחנות ומספרים היא מצאה שפה אוניברסלית שבה היא סוף סוף מרגישה בבית.
הינה הייתה תלמידה מצטיינת, הראשונה להגיע והאחרונה לעזוב. היא עבדה פי שניים מכולם כי ידעה שהיא צריכה להיות פי שניים טובה. המורים ראו את הסקרנות שלה: כששאלה למה צלקת בלב לא נעלמת אחרי התקף לב, המורה אמר “זה הטבע”. הינה לא קנתה את זה.
״המדע, בבסיסו, הוא אמונה שהעולם ניתן להבנה” – קרל סייגן
כשהגיעה ל-MIT, הרגישה לרגע שהגיעה הביתה: אחד המקומות הנחשבים בעולם, מוקד עליון של מצוינות. אבל מהר מאוד התברר לה שגם כאן המציאות מורכבת. בתחילת שנות ה-80 נשים במדעים היו נדירות. בכיתה של 40 סטודנטים בכימיה היו רק שלוש נשים. ובשיעור הראשון, כשנכנסה לכיתה, מישהו שאל אותה אם לא התבלבלה – אולי השיעור של הסיעוד בקומה אחרת. במקרה אחר, אחד הסטודנטים ביקש ממנה לנקות את הכלים כי חשב שהיא המנקה. אבל היא הייתה בין המצטיינות. היא עבדה לילות, ויתרה על מסיבות ועל שינה, כי מבחינתה טעות אחת לא תהיה רק שלה – היא תהיה הוכחה ש“נשים לא מתאימות למדעים”. לכן היא המשיכה, בכל הכוח.
היא סיימה תארים בכימיה ובביולוגיה, בהצטיינות, והמשיכה לבית הספר לרפואה של הרווארד – אחת התוכניות היוקרתיות בעולם לשילוב של מדע ורפואה. אחר־כך התמחתה ברפואה פנימית בדיוק, והמשיכה להתמחות-על בקרדיולוגיה באוניברסיטת פן. היא הייתה רופאה מעולה: כזו שמקשיבה, מבינה, ומצליחה לחבר נקודות שאחרים פספסו.
״אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא הידיעה שיש משהו חשוב יותר מפחד” – אמברוז רדמון
אבל משהו לא נתן לה מנוחה. היא ראתה שוב ושוב מטופלים שעברו התקף לב, שרדו – אבל נשארו עם לב פגוע. תמיד אותה תשובה: “תאי לב לא יכולים להתחדש. ככה זה”. זו הייתה עובדה מדעית, כלל־ברזל שאף אחד לא ערער עליו. כולם קיבלו את זה כעובדה. הינה לא. היא מעולם לא האמינה ש“ככה זה” הוא סוף הסיפור.
בשנת 1999, במהלך ההתמחות שלה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פן, הינה יצאה ממשמרת לילה קשה ונכנסה במקרה לסמינר על ביולוגיה התפתחותית. היא הייתה עייפה עד כאב, אבל נשארה. המרצה דיבר על זבובים – גנים שמורים לתאים מתי להתחלק ומתי לעצור, על מתגים זעירים שקובעים אם תא יהפוך לראש, לרגל או לכנף.
ובתוך העייפות, משהו בה התעורר. היא התיישבה זקופה. אם יש גן שמסמן לתא לעצור… אולי אפשר… להדליק אותו מחדש? זו הייתה מחשבה קטנה, כמעט לוחשת – אבל היא בעטה בה משהו חזק. באותו לילה היא לא הצליחה לישון. היא ישבה ליד שולחן קטן בדירה הקטנה שלה, פתחה פנקס וכתבה שוב ושוב את אותה שאלה: מה אם? מה אם הטבע עצמו השאיר רמז? מה אם הבלתי אפשרי אפשרי?
למחרת בבוקר היא ניגשה למנחה שלה, מדברת מהר מרוב התרגשות. הוא הקשיב, חייך בחמימות, ואז אמר את מה שכולם הכירו: “הינה, זה מעניין, אבל לא מציאותי. תאי לב לא מתחלקים. ואם תנסי להפעיל את המנגנון מחדש, את עלולה לגרום לסרטן. זה מסוכן מדי”.
היא ניסתה פרופסור נוסף. ואז עוד אחד. אותה תשובה, אותה נימה מנומסת של ספק: זה בלתי אפשרי. עזבי את זה. אבל הינה כבר לא יכלה לעזוב. פעם ראשונה בקריירה שלה, היא הרגישה שבפינה חשוכה של המדע מסתתרת דלת – והיא היחידה ששומעת אותה חורקת.
״כשאתם האנשים הראשונים שעושים משהו, אתם לבד. כשאתם השניים, התחילה תנועה” – גלוריה סטיינם
הינה לא יכלה להרפות. משהו עמוק בה אמר שהבלתי אפשרי אולי פשוט מחכה שמישהו יתעקש. היא חזרה לקרוא בלי סוף, ובתוך כל הערימות מצאה רמז אחד שסירב להרפות: Cyclin A2 – גן שפועל רק לפני הלידה, וכשהוא נכבה, גם היכולת של תאי הלב להתחלק נכבית איתו. זה היה מספיק כדי להצית חלום.
היא הקימה מעבדה קטנה, גייסה כמה סטודנטים אמיצים, והתחילה לרדוף אחרי הרעיון. לילות, סופי שבוע, חגים – הכול הוקדש לניסויים. עכברים, חולדות, אין ספור מבחנות. והיו גם רגעים קשים. ניסויים שנכשלו, תקציבים שזלגו בין האצבעות, פרופסורים שהתעקשו שזו פנטזיה שאין לה סיכוי. לילות מלאי דמעות שבהם היא נשארה לבדה במעבדה, שואלת את עצמה אם אולי כולם צודקים.
אבל אז היא נזכרה במטופלים שלה – האישה בת ה־45 שכבר לא יכלה לשחק עם הילדים, האיש שמחכה להשתלת לב תקופה בלתי אפשרית, כל האנשים שהרפואה הרימה מולם ידיים. בשבילם, היא חזרה לעבוד. והיא המשיכה.
”הסבלנות והעקשנות הן מורכבות מאותן אותיות, רק בסדר אחר” – פתגם יפני
ב־2014, אחרי שנים של ניסויים עקרים, הינה והצוות שלה הצליחו סוף-סוף להפעיל מחדש את Cyclin A2 בלבבות של חזירים שעברו התקף לב. וירוס מהונדס נשא את הגן לתאי הלב – והנס התרחש: באזור הפגוע תאי הלב התרבו ב־55%, ותפקוד הלב השתפר משמעותית.
כשהיא ראתה במיקרוסקופ תאי לב בוגרים מתחלקים – משהו שהוגדר כבלתי אפשרי – היא פרצה בבכי. גם הצוות שלה. המאמר פורסם ב־Science Translational Medicine, והסקפטיים הגדולים ביותר פתאום התקשרו לברך. אבל עבור הינה זו הייתה רק התחלה. חזיר זה לא אדם, והיא ידעה שהדרך להוכיח שזה עובד גם בלב אנושי תימשך עוד שנים ארוכות.
עוד עשור שלם הוקדש לפיתוח וירוס בטוח לבני אדם ולניסויים בלבבות תורמים. עשור של ניסויים חוזרים, אכזבות קטנות והתקדמויות איטיות. בינתיים הינה הפכה לפרופסור במאונט סיני וזכתה להכרה, אבל גם התמודדה עם עייפות ושאלות על המחיר האישי.
ובכל פעם שראתה במיקרוסקופ תא לב אנושי חדש מתחלק – היא נזכרה למה היא עושה את זה. ושוב אמרה לעצמה: כן. זה שווה.
ובשבוע הראשון של נובמבר 2025 – זה קרה. המחקר של הינה התפרסם ב־Nature Portfolio Journals. לראשונה אי פעם הוכח שאפשר להפעיל מחדש את הגן Cyclin A2 בתאי לב אנושיים בוגרים – מתרומות של לבבות בני 41 ו-55 – ולהחזיר אותם למצב שבו הם שוב מתחלקים.
לא רק שהם גדלו במספר: התאים החדשים שמרו על מבנה תקין, התכווצו כמו תאי לב בריאים, הגיבו נכון לסידן והשתלבו בהתנהגות של הרקמה מסביב. זה לא “כמעט עבד”, זה לא “הראה פוטנציאל”. זה עבד בדיוק כמו שהיא דמיינה באותו סמינר עייף על זבובים, כמעט שלושה עשורים קודם לכן.
״מה נאמר על יום שעבר? היה כדאי!״ – שלום חנוך
כשהמאמר יצא, הינה הביטה בתמונה הישנה של תא לב מתחלק שתלתה במשרד – תזכורת לכל ה"לא", הדלתות הנסגרות, הכישלונות והלילות הבודדים. והיא אמרה לעצמה: היה שווה.
הטלפון הוצף בפניות, אבל מה שהכי ריגש אותה היו הודעות מאנשים רגילים: בני משפחה של חולי לב, סטודנטית מפקיסטן שכתבה שהיא השראה, ילדה שאמרה לאימה שהיא רוצה להיות מדענית. שם, היא הבינה: יותר מכל מאמר פורץ דרך – היא פתחה דלת לאחרים.
השלב הבא הוא ניסויים קליניים ב-FDA, עוד כמה שנים של בדיקות ובירוקרטיה, אבל עכשיו זה כבר נראה ממשי. כשהינה מסבירה את מטרת המחקר, היא אומרת בפשטות: ״לאפשר ללב לרפא את עצמו אחרי התקף״. מאחורי הפשטות הזו עומדים 26 שנות מחקר ועקשנות.
תעזו להיות חזקים. תעזו לעמוד לבד. תעזו להיות שונים
הינה הפכה גם לדמות מובילה בקידום נשים במדע. היא נאמה בבית הלבן ובאו”ם, וזכתה באחד העיטורים הגבוהים ביותר שאזרחית פקיסטן יכולה לקבל – מדליית כוכב ההצטיינות – על תרומתה המדעית פורצת הדרך. במקביל היא עומדת בראש חברת הביוטכנולוגיה VentriNova, שמנסה להביא את הטיפול מהמעבדה אל המטופלים.
אבל כששואלים אותה על כל ההישגים, היא תמיד חוזרת לאותו רגע משנת 1999. “הבנתי שאני שואלת את השאלה הלא נכונה”, היא אומרת. “לא ‘למה תאי לב לא מתחלקים’ – אלא ‘איך אני יכולה לגרום להם להתחלק’”.
——-
כשקראתי על הינה לראשונה, הרגשתי משהו שקשה להסביר. יש משהו כל כך אנושי ועמוק בסיפור של אישה שמסרבת לקבל את המציאות כפי שהיא. הינה היא דוגמה חיה לכך שחזון, בשילוב עם התמדה והרבה כאב, יכולים לשנות את העולם.
היא מלמדת אותנו שהדרך להצלחה אינה ישרה. שיש בה כישלונות, ספקות, דמעות, רגעים שבהם רוצים לוותר. אבל גם שאם נתמיד, אם נאמין בעצמנו גם כשאף אחד אחר לא מאמין, אם נמשיך לשאול את השאלות הנכונות – נוכל להגיע. הסבלנות שלה, היכולת לעבוד כמעט 26 שנים על אותה שאלה מבלי לדעת אם התשובה תבוא.
אני חושבת על כל הילדות בפקיסטן, בהודו, בכל מקום בעולם, שרואות את הסיפור שלה ומבינות: גם להן מותר לחלום. גם להן מותר לשאול את השאלות הקשות. אבל יותר מזה – אני חושבת על כל הילדים והילדות פה, בארץ שלנו, שצריכים לראות שמנהיגות אמיתית נראית ככה. שהיא לא צועקת, לא מתהדרת, לא מחפשת כבוד. היא פשוט עושה. יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, עם סבלנות שכמעט לא אנושית ועם אמונה שלא נכנעת. אבל לא ראיתי אפילו כתבה קטנה עליה כאן בארץ ולכן הייתי חייבת לכתוב.
אחרי כ-120 (הת)חלות לשבת שכבר כתבתי, אני מתחילה לכתוב ספר. ספר שיספר על המסקנות והתובנות שלמדתי מכל הסיפורים האלה – מיונתן ומהדס, מחואן ומהינה, ומעוד עשרות אנשים ונשים שהראו לי שאפשר אחרת. אני מתרגשת, וגם קצת חוששת. אבל אני מקווה שתהיו איתי בדרך. כי אם הינה יכלה ללמד את הלב לרפא את עצמו, אולי כולנו יכולים ללמוד לרפא את החלומות שלנו. ואולי, רק אולי, גם את המדינה שלנו.
