(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה דרוזית שגדלה במשפחה עניה בגליל. כל כך ענייה שהייתה הולכת יחפה במרבית הימים. כאשר נפצעה אמא שלה רקחה לה תמצית מהטבע. היא נשרה מבית הספר ואימה לימדה אותה הכל על צמחי מרפא. היא מחליטה להכין סבון רפואי ומנסה עשרות שנים ללא הצלחה. במקביל היא מתחנת בגיל 16 בלבד ונאלצת לעבור לרמלה על מנת שתוכל לעבוד, כי בכפר שלה זה לא היה מקובל. היא הייתה הדרוזית הראשונה שעבדה וכל זאת עוד לפני שלמדה קרוא וכתוב. היא עבדה מעל לעשור בשתי עבודות, כדי לספק חינוך טוב לילדיה. בלילות היא שבה לניסויים על הסבון. היא מתמקמת מחדש בפקיעין ומקימה מסעדה וחנות מזכרות. עד שיום אחד היא מצליחה בניסוי והסבון מחזיק. היא מתחילה לנסות אותו על חברים ומוכרת למבקרים. הסבון מתגלגל דרך שמועות מפה לאוזן והיא מתחילה למכור בדואר ומבקשת לשלם רק אם המוצר שלה טוב. בעשור השישי לחייה היא מקימה מפעל לסבונים שמייצר כיום כ-15 אלף סבונים ביום ומייצא למגוון רחב של מדינות בעולם. במפעל עובדות רק נשים מכל הדתות כדי לספק להן עבודה בכבוד. היא מדליקה משואה על פיתוח הגליל ובמקביל עוזרת לנשים, סטודנטיות ובעלות עסקים להצליח. היא מרצה ומספרת את סיפורה של האישה הדרוזית. סיפור על יזמות ישראלית שמזכיר לכולנו שישראליות היא דבר מגוון.
מהאין נוצר היש
בכל זכרונות הילדות שלה, ג'מילה ח'יר הייתה יחפה. היא זוכרת איך נכנסנו לה לרגליים מסמרים או זכוכיות, ואמא שלה הייתה מניחה צמחים על הפצעים כדי לרפא אותם. כשכאבה לה הבטן, אמא שלה נתנה לה מרווה. בפקיעין של אותם ימים, לפני קום המדינה, לא היה רופא מקומי, בטח שלא בית מרקחת. אמא אדמה הייתה הרופאה, השדה היה הרוקח.
ג'מילה חיר נולדה בשנת 1940, האחות הקטנה מבין שישה ילדים. משפחתה השתקעה בגליל לפני 300 שנה. היא נולדה בבית בוץ, וגדלה במשפחה ענייה. בכיתה ב' נאלצה לפרוש מהלימודים בגלל המצב הכלכלי. את כל מה שידעה למדה מאמא שלה, שהסבירה לה הכל על כל צמח וצמח. היא למדה על הסגולות הרפואיות, וגם על הסכנות.
הקמת המדינה הייתה נקודת מפנה בחיי הכפר פקיעין. רופא הגיע לכפר, והאמונות הישנות בריפוי על ידי צמחים החלו להתפוגג. ג'מילה הבינה שהיא יכולה לרתום את הידע שלה בצמחי מרפא, ולייצר סבון ייחודי. מוצר שיתעלה על סבון שמן הזית שהיה פופולרי באותה עת. היא רצתה סבון שיכלול את הסגולות הרפואיות שהיו בתרכובות שהכינה אמה.
מלאכת התרכובת בין הצמחים לא הייתה פשוטה. היא עשתה המון ניסיונות ללא הצלחה. במשך שנים הסתגרה ג'מילה על גג ביתה כשהיא מנסה ונכשלת, בודקת ומתאכזבת. אבל היא האמינה שיום אחד היא תצליח ושיהיה לה מוצר מיוחד ביד ועל כן לא התייאשה.
בגיל 16 ג'מילה התחתנה. בגיל 21 כבר הייתה אמא לשלושה ילדים. זה היה עוד לפני שהיא הבינה בכלל מה היא אוהבת ורוצה בחיים. היה לה קשה מאוד. באותה עת, לא היה מקובל שאישה תעבוד. הגבר היה המפרנס. הם גרו בחדר קטן, בלי מטבח ושירותים ובלי עבודה. היא החליטה לשכנע את בעלה לעבור לגור ברמלה. שם הוא עבד כשומר בבית אריזה והיא עבדה בקטיף תפוזים ביום ובלילה בבית האריזה במיון פירות. כשלא הייתה עבודה במיון היא ניקתה משרדים באזור. במשך 14 שנה, היא עבדה שתי משמרות ביום והמשיכה לעשות ניסויים על הגג בלילות. היא הייתה האישה הדרוזית הראשונה שעבדה וזאת לפני שידעה בכלל קרוא וכתוב.
תלמדו כל יום בחייכם
המטרה העליונה של ג'מילה הייתה להעניק חינוך טוב לידיה. זאת הסיבה עברה עם משפחתה לעיר חדשה ונאבקה לעבוד ולהתפרנס. חינוך טוב באזור היה רק במושב ניר צבי. בעל הבית שלה ראה אותה בוכה והיא סיפרה לו את אשר על לבה. הוא אמר לה לא לדאוג והלך ורשם את ילדיה לבית הספר בניר צבי. זה היה בית ספר פרטי ויקר אבל ג'מילה ראתה בחינוך ילדיה ערך עליון. הילדים למדו שם ארבע שנים ומשם עברו לקיבוץ נצר. כל הזמן הזה ג'מילה לא הפסיקה לעשות ניסיונות עם הצמחים, אבל הצמחים באזור לא היו כמו הצמחים בגליל.
עם תום לימודי הילדים חזרה המשפחה לביתה המשופץ בפקיעין, וג'מילה פתחה מסעדה מתחת לביתה, וחנות מזכרות שבה היו מוצגים לראווה עשרות מוצרים ריחניים שהיא ייצרה למרות שעדיין לא פיצחה את הסבון המיוחל.
ואולם, ג'מילה לא הסתפקה במסעדה והחלה במקביל לעבוד בחצי משרה בנעמת. כאב גדול היה בה על כך שהיא לא יודעת קרוא וכתוב. היא ראתה את ילדיה צומחים ולומדים והיא חשה מאחור. היא פנתה למנהלת שלה וחשפה בפניה שיש הרבה נשים שלא יודעות לקרוא ולכתוב. המנהלת אמרה לה לשכור חדר ולרשום נשים והם יתחילו ללמד קרוא וכתוב עברית וערבית לפי הביקוש לשפה. היה לה תנאי אחד בלבד: צריך משהו שינקה וייסדר. אז ג'מילה שכרה חדר, רשמה נשים וניקתה וסידרה בעצמה, הכל כדי ללמוד. אף אחד לא ידע אז שהיא בעצמה לא יודעת קרוא וכתוב. כשהנשים סיימו את השיעור היא הייתה מתגנבת לחדר, יושבת על החומר שלהן והייתה עושה את אותן שיעורים עשרות פעמים וכך לאט לאט היא למדה קרוא וכתוב גם בעברית וגם בערבית.
גם אחרי שיש לכם מוצר ביד, תבדקו עד שתהיו בטוחים
ואז יום אחד בשנת 1995 התרכובת על הגג הצליחה, ג'מילה החלה לבדוק את הסבון, על עצמה ועל ילדיה, לחלק אותו לשכנים, לרופאי עור, לתיירים ובעיקר לחיילים. בן אחד שלה היה קצין בגולני והשני בצנחנים, הם היו נותנים את הסבונים לחברים שלהם בצבא ומבקשים חוות דעת. את המחקר האמיתי היא עשתה על חיילים.
היא החלה למכור סבונים בחנות המזכרות שפתחה בביתה. הם הונחו, בסלסלה קטנה על הרצפה. ג'מילה הזמינה קבוצות מטיילים לשמוע ממנה על תרומתה של האישה הדרוזית למשפחה ולקהילה, ולאכול פיתות עם לבנה ועל הדרך הציעה ממרכולתה ומהסבונים. באחד הביקורים ניגש אליה מבקר ודימה את הסבונים שלה לזהב באדמה. הוא סיפר עד כמה היה מרוצה מהסבונים שרכש בפעם הקודמת ושאל אותה מדוע היא לא מפרסמת את הסבונים שהיא מייצרת. ג'מילה ענתה לו שאין לה כסף לפרסום.
אמון היא הדרך הטובה ביותר ללב הצרכן
האיש הזה התקשר לעיתונאית וביקש ממנה שתכתוב איזה מילה על האישה המבוגרת מפקיעין. העיתונאית הגיעה לפקיעין, קנתה סבונים, חילקה למשפחה ולחברים, ולאחר שקיבלה תגובות טובות, כתבה על סבתא ג'מילה שמשווקת סבונים דרך הדואר. מיד לאחר הפרסום החלו לצלצל אנשים מכל הארץ וביקשו סבונים. ג'מילה לא הייתה מוכנה לזה. היא החלה לארוז סבונים בניילונים והם הגיעו שבורים, אז עברה לקרטונים שלכל אחד צרפה פתק: "אני מבקשת לא לשלוח לי כסף עד שתשתמשו במוצר. אם תרגישו שהמוצר טוב ושווה כסף, תשלחו לי". לא היה אחד שלא שילם, ההיפך הוא הנכון, הקונים כל כך התרגשו מהפתק ששילמו יותר.
השמועה פשטה במהרה והסבונים החלו להימכר בכמויות רבות. ג'מילה החלה לקבל הצעות לשיווק בבתי מרקחת ובחנויות הפארם.
אף פעם לא מאוחר מדי
הצלחה זו הביאה אותה להקים בשנת 2004, בעשור השישי לחייה, מפעל למוצרי קוסמטיקה טבעית בקנה מידה בינלאומי, באזור התעשייה תפן שבגליל. מכאן היא קבלה את הכינוי שלה "סבתא ג'מילה" ומיד אחרי הקמת המפעל התחילה לשווק את מוצריה בארץ ובעולם תחת המותג "GAMILA SECRET" – סודותיה של ג'מילה. המפעל מייצר כ-15,000 סבונים ביום. שלושת בניה של ג'מילה מנהלים את המפעל והיא מייחלת ליום שבו הסבונים שלה יגיעו לכל בית, גם לארצות ערב. היא מאמינה בשלום ופועלת הרבה למענו, תומכת באימהות שכולות ובאמהות השבויים. היא חיה את האיום על בניה כשהיו בצבא.
סודות העשבים של ג'מילה עברו לבן הזקונים שלה, שהוא גם האחראי במפעל על פיתוח מוצרים חדשים. כמו שאמא שלה העבירה לה את הידע שלה, ככה היא מעבירה אותו לבנה הקטן. הוא היה מגיע מבית הספר, אוכל והם היו יוצאים לשדה. היום מייצר המפעל בתפן עשרות מוצרים שונים – סבונים במגוון ריחות, שמנים לעיסוי ולטיפול בפנים, קרמים, חמאת גוף ועוד ובמקביל משווק המפעל מפיצי ריח ונרות ריחניים, תחת השם "ריחות הגליל".
כאשר נשים תומכות בנשים, דברים קורים
רוב המפעלים שהיו באזור הגליל עברו לירדן, מצרים וסין. עבודה זולה יותר. משפחות נכנסנו למצב כלכלי קשה, משכורת אחת כבר לא יכולה להספיק. ג'מילה החליטה שהיא רוצה שאישה תוכל לעבוד בכבוד ולכן רק נשים עובדות במפעל. נשים דרוזיות, יהודיות, מוסלמיות ונוצריות. כולן עובדות יחד, כמו משפחה. היא פועלת רבות עבור נשים, מיזמים של נשים, סטודנטיות ועוד. היא חיה בצניעות ומאמינה גדולה בלתת לאחר כמו שאחרים עזרו לה במהלך הדרך.
גם לאחר ההצלחה אל תשכחו את המקור שלכם
בשנת 2006 הדליקה ג'מילה משואה ביום העצמאות על פיתוח הגליל. כיום היא בת 81 ומזה שלושה עשורים המוצרים שלה נמכרים במדינות רבות בעולם. היא נהנית מרווח נאה וממוניטין יוצא דופן בעשרות מדינות, המותג שלה נחשב לאחד ממותגי הקוסמטיקה הטבעית האהודים בעולם, וזכה בפרסים רבים במספר מדינות כגון יפן, פולין, סין, אנגליה, הולנד ועוד. למרות הצלחתה היא לא נחה, היא עסוקה עדיין בין המפעל לבין טיסות למדינות השונות ומעבירה הרצאות ובהן היא מספרת את סיפורה של הדרוזית הראשונה שיצאה לעבוד עוד לפני שידעה קרוא וכתוב, והפכה לאישה הראשונה בעדה שהקימה מפעל במו ידיה. ג'מילה לא מייצאת רק את המוצר לעולם אלא גם את הערכים, המסורת, רוח הגליל והאהבה לטבע ולאנושות.
בעלה של ג'מילה תמך בה מאוד לאורך השנים אולם הוא נפטר לפני כ-15 שנה. בניה של ג'מילה השתלבו במפעל. בתה היחידה ענת הייתה למורת הנהיגה הראשונה בכפר. היא שלחה אותה לאוניברסיטה למרות שזה היה קשה ולא מקובל. בנה הבכור דובר מספר שפות. כל 15 נכדיה למדו והנכדות הגדולות שלה לומדות תואר שני בפסיכולוגיה, ראיית חשבון ובטכניון.
ג'מילה קבלה אות כבוד מ"עמותת יסמין" לעידוד עסקים קטנים בניהול נשים היא ייצגה את ישראל באירועי יום האישה הבינלאומי בספרד, והייתה לגולת הכותרת של האירוע. היא עשתה זאת אף שההתמודדות בארץ איננה תמיד פשוטה. היא עדיין לובשת את הלבוש המסורתי שלה ובמרכז כולם מסתכלים עליה בחשדנות. זה לא משנה לה, היא לא תשתנה. היא גאה במנהגי העדה, גאה שהיא דרוזית, פלאחית, שלא למדה אך דבקה באמת שלה. היא חיה לצד שכניה הנוצרים והמוסלמים, כמו משפחה. בכנס יום האישה הבינלאומי בספרד אמרו לה שמה שלא עשו בשגרירות בכמה שנים היא עשתה בכמה שעות.
_____
ג'מילה היא הבחירה השנייה שלי ליזמת ישראלית, קיבלתי מכם הצעות מופלאות ויכול להיות שאצטרך להרחיב את הפרויקט המופלא הזה. אני רק רוצה לשוב ולהדגיש לכולנו שישראלי הוא מגוון אשמח להצעות מכל גווני הקשת. ישראלי זה קיבוץ גלויות. ישראלי זה דרוזי, אתיופי, ערבי ועוד. ישראלי זה שכול, זה עזרה למשפחות שכולות, זה עזרה לנשים. כשישראל מזדקנת ארצה לראות עוד ג'מילות ואם אפשר שיתחילו לפני שיהיו סבתות כי זה כבר יהיה הרבה יותר מקובל.
השבוע אנחנו עובדים על ועידת ישראל. התמה היא ישראל בת מאה, זה אחד הדברים שגרמו לי לחשוב עלינו, מי שלא נרשם אז כדאי זה הולך להיות האירוע הגדול ביותר השנה, אנחנו עובדים עליו כבר חודשיים מבוקר ועד לילה ויהיה מרתק. תבואו.
