סיום לשבת – סיפור על נער שנולד בירושלים, בלט בשומר הצעיר, התגייס לגולני, סיים קורס קצינים והיה למפקד, במלחמת יום הכפורים נהרג בקרב כשניסה להציל פצוע שהיה בשטח. אחיו של הנער מקים חברה על שמו, מביא אותה למכירה בשווי של כחצי מיליארד דולר ובתנאי העסקה מבקש שישאירו את שם החברה. במקביל הוא מקים עשרות חברות ויוצר אקזיטים בשווי של כחמישה מיליארד דולר, תורם לחרדים ובדואים, ומקים קרן על שמו של אחיו לעזרה למשוחררים להיכנס לאוניברסיטה. טור שהזכיר לי את אחי, את הדרך שלי להנציח אותו ואת כאב הלב שלי ושל משפחתי על אובדן הקשר עם ילדיו בחיינו. כמה כאב יש בעולם שאת חלקו ניתן למנוע.
__
תהוו דוגמא
זה סיפור על נער יפה תואר, שאהב את החיים, אהב את משפחתו ואהב את המדינה. חבריו אמרו עליו שהוא היה "הישראליות היפה". שילוב מושלם של שובבות וחוצפה. הוא מת בגיל 20, כמו הרבה ילדים יפי תואר שנלחמו במלחמת יום הכיפורים. כמו הרבה מהסיפורים האלה, הם לא באמת נגמרים באוקטובר 1973, אלה ממשיכים ומלווים את החיים של המשפחות מאז, ועד בכלל.
איתמר ירון נולד ב-21 באפריל 1953 בירושלים, ובהמשך עבר לגור ברחובות. אביו היה פרופסור דן ירון, ממקימי המחלקה לכלכלה בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית. אמו הייתה גיזה ירון, מורה במקצועה. היו לו גם שני אחים, אורי וגיורא. אוהביו מספרים על שיערו הזהוב והמבט השובב בעיניים. חברים מהשומר הצעיר מספרים על החניך הבולט והערכי, שבדרך טבע ביקש להתגייס ל"גולני" ולצאת לקורס קצינים.
הוא הוצב כמפקד מחלקה בבית הספר למ"כים של החטיבה. הוא היה מפקד ומנהיג, פקודיו ראו בו את רוח המפקד. למרות שלבו ייחל לחזור לסיירת, דבר לא פגע בתפקודו והוא הבין את האתגרים הצפויים לו.
כשפרצה מלחמת יום כיפור, איתמר מצא את עצמו מפקד על צוות בקרב על כיבוש החרמון. ב-22 באוקטובר 1973, בזמן שחייליו שוכבים מאחורי מחסה, הוא נע בזהירות בשטח האש מנסה לעזור לחייליו הפצועים, מקדם את הכוחות ומנסה לפרוץ קדימה, תוך השלכת רימונים והשבת אש לעבר כוחות האויב. הוא קרא לחייליו לנוע אחריו, רק כאשר ראה על בשרו שהשטח נותן להם לעבור ונסך בהם בטחון גם בשעות הקשות ביותר של הקרב. כאשר ראה שאריה ואזה, אחד מלוחמיו, נפצע, למרות הפצרות וקריאות אליו לתפוס מכסה, רץ איתמר קדימה, כדי להגיע לאריה ולהצילו. בדרכו להציל את אריה, פגע בו כדור ושם קץ לחייו. איתמר היה בן 20 במותו. אחרי מותו הוענק לו עיטור העוז על גבורתו.
באותו הזמן, ברחובות, הסתובבה גיזה עם חרדה בלבה. היו אלה לילות של פחד ותפילות. גיזה נהגה לצאת מהבית ולהסתובב בעיר כדי שבשורה קשה לא תידפק על דלתה. זה היה יום סתיו, גיזה חזרה לביתה כשלפתע צלצל פעמות הבית. ממולה עמד בחור צעיר, מחזיק קופסת קרטון ביד ואמר "זה בשבילכם מקצין העיר". ברגע הראשון היא היססה, הרי המלחמה נגמרה כבר. הבחור שאל "את גברת ירון? זה מהבן שלכם", ועוד לפני שהספיקה לענות, הוא העביר לידיה את הקרטון ויצא בריצה מהמדרגות. הלב שלה סרב להבין. גזר הדין נחרץ. היא פתחה את הקרטון, היו בו פרטי לבוש, ממתקים שלא הספיק לאכול, שאריות, מכתבים, והאות נון ומסביבה עיגול שחור. החיים התחלקו מאותו רגע ל"לפני המלחמה" ו"אחריה". חור גדול נפער בלב המשפחה. מאותו יום ועד מותה עשר שנים מאוחר יותר, גיזה הפסיקה לצחוק. חדרו נשאר כפי שהיה ביום צאתו למלחמה, בגדיו עדיין תלויים מגוהצים בארון.
תדעו ליפול ולקום
גיורא היה באותה עת גם הוא בצבא וכמו אחיו, שירת גם הוא בגולני לאחר שסיים קורס קצינים. המוות של אחיו השפיע על חייו רבות. לאחר הצבא הוא למד פיזיקה ומתמטיקה ועשה דוקטורט בפיזיקה על השפעת הקרינה הגרעינית על מכשירים אלקטרונים.
אחת העבודות הראשונות שלו הייתה בחברת השבבים סמיקונדטור, הוא עמד בראש מרכז הפיתוח שהקימו בארץ. בשנת 1992, גיורא פוטר מהחברה, בעקבות כישלון החברה לשווק את הדור הבא של המעבדים לתעשיית הלייזר. הוא טוען כי זה היה כשלון אחד מני רבים שיגיעו בהמשך. הוא עבר לנהל את חברת אינדיגו והוביל אותה להנפקה בנאסד"ק. הוא היה אז בעל שכר מאוד גבוה ועשה את הונו מהנפקה של החברה.
לאחר שעזב את אינדיגו, גיורא החל להקים חברות נוספות. החברה הראשונה אותה הקים הייתה קומסיס, שפיתחה שבבים לתמיכה בתקשורת נתונים. חלק ממנה נמכר לקונקסנט וחלק אחר נמכר לטקסס אינסטרומנטס. סך הכל גלגלות שתי העסקות כ-60 מיליון דולר.
תמצאו את הדרך שלכם להנציח
בשנת 1997 הקים גיורא יחד עם שותפים חברה העוסקת בפיתוח מכשור רפואי לאבחון הפרעות נשימה בשינה ולאבחון מוקדם של טרשת עורקים. גיורא הציע לקרוא לחברה על שם אחיו ז"ל, איתמר. זה לא היה קל, השם איתמר נשא בחובו זיכרונות קשים מנשוא, וחייב עמידה בסטנדרטים גבוהים. אולם, מאחר ואיתמר נהרג מכדור בודד שפגע בעורק ראשי, ההקשר היה ברור ושותפיו להקמה הסכימו והחברה נקראה "איתמר מדיקל".
בימים הראשונים של החברה שהיה שומע אנשים עונים בטלפון "איתמר שלום" זה היה גורם לו צביטה בלב. הם ניהלו את החברה עד לשנת 2021, החברה הראתה צמיחה אבל הייתה עדיין הפסדית. לקח להם לא מעט זמן להבין את נבכי העולם הרפואי, וכשצלחו אותו השקיעו הרבה מאוד בהכשרת כוח אדם למכירות, מהלך שהיה חשוב אך גבה מחיר כבד. הם התמחו בשינה אבל היה להם ברור שהם צריכים לפרוץ דרך תחום גדול יותר והוא העולם הקרדיולוגי. על כך התמזגו עם חברת ZOLL שמתמחה בתחום הקרדיולוגי. ZOLL רכשה 50% מהחברה בשווי של 538 מיליון דולר.
המכירה נחתמה ערב יום כיפור, רגע לפני שגיורא ומשפחתו עולים לחרמון לזכרו של איתמר ולזכר הנופלים בגדוד שלו. גיורא נוהג לומר כי אפילו כופר שכמוהו, מתחיל להאמין, שלא יכול להיות שהכוכבים הסתדרו ככה ללא יד מכוונת. במסגרת העסקה גיורא עתיד לעזוב את כס היו"ר, אבל הוא טוען שבגלל החיבור העמוק שלו לחברה ולשם החברה, הוא לעולם יעזור בכל מה שיצטרכו או כדבריו זה כמו "גולני" אתה יכול לעזוב אבל גולני לעולם לא עוזבת אותך.
המכירה של איתמר מדיקל הייתה גם קצת עצובה בשבילו, החברה הייתה תמיד משהו מיוחד בשבילו. לזכרו של אחיו. אפילו שהרוכש מחויב להמשיך את הפעילות עם השם. אשתו צילה ושלושת בנותיהם, רוצים לפתוח קרן על שמו ללימודים באוניברסיטת תל אביב. גיורא זוכר כמה היה לו קשה כשגמר את הסדיר להיכנס למסלול, והוא רוצה להחליק ללוחמים את הכניסה פנימה למסלול האקדמי.
בין כל ההצלחות יש כישלונות ותמיד צריך למצוא ערכים מעבר
גיורא היה מעורב בהקמת עשרות חברות, ובאקזיטים שעלו על 5 מיליארד דולר, אך הוא נוהג להזכיר כי לא כל החברות הצליחו והיו גם כאלה שנסגרו ונכשלו. חשוב לו להדגיש כי זה חלק מהדרך. כששואלים אותו מה יעשה היום עם כל הכסף, הוא מדגיש כי הדבר שהכי מספק אותו זה לבחון חברות הזנק חדשות. הוא אוהב לראות יזמים עם סכין בין השניים.
בין יתר פעולות הוא מעורב גם במיזמים ללא מטרות רווח בנושאים של חרדים ובדואים, והוא גם משמש כיו"ר הוועד המנהל באוניברסיטת תל אביב; יו"ר מועצת המנהלים של רמות, החברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה; חבר ועדת הפרס של ראש הממשלה לחדשנות; וחבר במועצת המנהלים של מספר רב של חברות.
___
לא פשוט למצוא שילוב בין יום הזכרון לבין יזמות, כבר מצאתי את עצמי כותבת, ולא מרוצה, כותבת ומשנה. השבועות האחרונים בוחנים אותי ואת האמת שבי לכתיבה. איך ידעתי שזה הטור הנכון? לא ידעתי, התלבטתי, עד שנסענו אתמול לקיבוץ. בדרך, כמו תמיד, שמנו שירים. בטח ביום שכזה, השירים תמיד הכי יפים שיש. אירוע הזמר נפצח בשיר המרגש "ברית דמים" של מירי אלוני. אבנר שלא יכול לעצור את העצב בקולו, הסביר לאגמי שלנו את מהות השיר כשהוא חוזר אחרי הדברים:
"ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחנו האופל,
הלילה ההוא בא".
המוטיב החוזר בשיר, "עוד זה מדבר וזה בא" (במקור ביטוי חוזר בספר איוב לפני בשורה על אסון נוסף), מבוסס על סיפורה של משפחה שבזמן מלחמת שלום הגליל קיבלה שמועות על כך שבנם החייל, יובל הראל, מת, אולם הסתבר להם שחייל אחר, שגם שמו יובל הראל, הגר בסמוך להם בשכונת תלפיות בירושלים, הוא זה שנהרג. כמאמר השיר – "עוד זה מדבר וזה בא", הגיעה למשפחה שוב בשורה על אסון – גם יובל הראל שלהם מת.
ואני חשבתי עליך. האח שלי. זה שאמנם לא נהרג בצבא, אבל כבר לא איתי. אתה עם כל הצחוק שבך, האושר ושמחת החיים שהלוואי והייתה לי קמצוץ ממנה. וידעתי שבעצם עשיתי בטור הזה את הזכרון שלי. כל אחד בדרך שלו. גיורא ואני. ואיך זה קשור לשיר? אצלינו אחרי שאיבדנו אותך, יצאו מחיינו גם ילדיך. הזיכרון היחיד שעוד נותר. זו כנראה התפילה שלי עוד יחזרו ואולי השיר כבר לא יחול עלינו. אוהבת אותך אח שלי ומתגעגעת.
