(הת)חלה לשבת – סיפור על ילדה שנולדה לבורגנות פריזאית שמרנית, גדלה בשיעורי בלט קפדניים ובדידות רגשית, וגילתה שהיופי החיצוני שלה הוא הן המתנה והן הקללה שלה. היא הפכה לסמל מיני של שנות ה-50 וה-60, מרדה בכללים החברתיים והפכה את עולם הקולנוע. אבל מאחורי הפנים המושלמות התחבא כאב עמוק – ניסיונות התאבדות, אהבות שבורות, ותחושה שהיא לא יותר מחפץ להסתכלות. בגיל 39, כשהעולם כולו חשק בה, היא עזבה הכול והקדישה את חייה להצלת בעלי חיים. לפני יומיים, ביום ראשון האחרון, היא הסתלקה מהעולם בשקט בביתה בסן-טרופז, מוקפת בבעלי החיים שהצילה. זהו סיפור על אישה שבחרה לשבור את הדימוי שהעולם יצר לה, וללמד אותנו שאומץ אמיתי הוא לחיות לפי האמת שלך.

״אתם לא יכולים לברוח מהמצוקה שבאה אחרי אושר גדול” ברידג’יט ברדו

ברידג’יט אן-מרי ברדו נולדה ב-28 בספטמבר 1934 לבורגנות פריזאית שמרנית באזור ה-16 של פריז. אביה, לואי ברדו, היה תעשיין עשיר שהיה גם משורר חובב, ואמה, אן-מרי מוסל, הייתה אישה יפה מחוגים גבוהים. לברידג’יט הייתה אחות צעירה בשם מריא-ז’אן. ההורים היו מחמירים ושמרניים, פיקחו על חינוכה ועל חבריה. ברידג’יט תיארה מאוחר יותר: “ההורים שלי נתנו לי חינוך מחמיר, שגרם לי לעיתים לסבל, אבל היום אני אסירת תודה להם על כך.”

מגיל צעיר ההורים הכניסו אותה ללימודי בלט. ב-1949 היא התקבלה לקונסרבטוריון של פריז, שם למדה בלט למשך שלוש שנים. באותה שנה, עורכת המגזין “אל” (Elle) אימצה את ברידג’יט כדוגמנית צעירה. ב-8 במרץ 1950, בהיותה בת 15 בלבד, הופיעה ברידג’יט על שער המגזין – תמונה ששינתה את חייה לחלוטין.

”תמיד חיפשתי תשוקה. וכשהתשוקה הגיעה לסיומה, ארזתי את המזוודה שלי” ברידג’יט ברדו

השער של “אל” משך את תשומת ליבו של במאי מארק אלגרה, שהזמין אותה לאודישן. היא לא קיבלה את התפקיד, אבל פגשה את רוז’ה ואדים, עוזרו הצעיר, שהיה מבוגר ממנה בשש שנים. הם התאהבו. כשהוריה התנגדו בתוקף, אביה הודיע לה שהוא קנה לה כרטיס רכבת ללימודים באנגליה ליום המחרת. ברידג’יט הגיבה בכך ששמה את ראשה בתנור עם אש פתוחה. ההורים עצרו אותה ובסופו של דבר הסכימו למערכת היחסים בתנאי שהיא תחכה עד גיל 18. ב-21 בדצמבר 1952, שלושה חודשים אחרי יום הולדתה ה-18, הם נישאו.

באותה שנה ברידג’יט קיבלה תפקידים קטנים בסרטים. ב-1956, ואדים ביים את סרטו הראשון, “ואלוהים ברא את האישה”, עם ברדו בתפקיד הראשי לצד ז’אן-לואי טרנטיניאן. ברידג’יט רקדה יחפה, השיער הבלונדי שלה מתנופף, והגוף שלה זז בחופשיות שהעולם לא ראה על המסך. הסרט גרם לשערורייה. בארצות הברית הסרט הרוויח 4 מיליון דולר – סכום מדהים לסרט זר באותה תקופה. ברדו הפכה לכוכבת בינלאומית בן לילה והיא כונתה “sex kitten”. הפילוסופית סימון דה בובואר כתבה עליה: “במשחק האהבה, היא צייד באותה מידה שהיא ציד.”

״החיים שלי התהפכו לחלוטין. בן לילה מצאתי את עצמי כלואה” ברידג’יט ברדו

אבל ההצלחה הגיעה במחיר כבד. במהלך הצילומים ברידג’יט התאהבה בטרנטיניאן, שהיה נשוי. הנישואים שלה עם ואדים התפרקו והם התגרשו ב-1957. בתחילת 1958, לאחר הפרידה מטרנטיניאן, עברה התמוטטות עצבים באיטליה. דיווחים בעיתונות ציינו ניסיון התאבדות אפשרי עם כדורי שינה.

ב-1959 נכנסה למערכת יחסים עם השחקן ז’אק שרייה. כשנכנסה להריון, הם נישאו. ב-11 בינואר 1960, נולד בנה היחיד, ניקולא-ז’אק. במהלך החודשים האחרונים להריון, צלמי פפראצי הקיפו את ביתה וחדרו אליה. לאחר הלידה, היא נפלה לדיכאון עמוק וניסתה להתאבד. היא אמרה: “אני לא עשויה להיות אמא. אני לא מספיק בוגרת – זה נורא להודות בזה, אבל אני לא מספיק בוגרת לטפל בילד.”

היא סירבה להניק את ניקולא. כשהתגרשו ב-1962, שרייה קיבל משמורת בלעדית. כשניקולא היה בן 12, הוא ביקש להישאר עם אמו, אך היא סירבה לו לטובת אורחים במסיבה. היחסים ביניהם נותרו מנוכרים לאורך השנים.

״המיקוד האינטנסיבי הזה… אכל אותי מבפנים” ברידג’יט ברדו

ברידג’יט המשיכה לככב בסרטים רבים. היא זכתה בפרס דוד די דונאטלו על “האמת” (1960), ככבה ב”לה מפרי” (1963) של ז’אן-לוק גודאר וב”ויוה מריא!” (1965) של לואי מאל. הנשיא הצרפתי שארל דה גול אמר עליה שהיא “יצוא צרפתי חשוב כמו מכוניות רנו”. ב-1966 נישאה למיליונר גונטר זקס. הם התגרשו ב-1969. לאורך שנות ה-60 וה-70 ברידג’יט גם הקליטה יותר מ-60 שירים.

אבל מאחורי התהילה, ברידג’יט סבלה. היא כתבה: “מה שדחיתי הכי הרבה במהלך חיי כשחקנית היה אור הזרקורים. המיקוד האינטנסיבי הזה… אכל אותי מבפנים.” היא התמודדה עם אלכוהוליזם חמור והגיעה לכדי שתיית שני בקבוקי שמפניה ושלושה בקבוקי יין ביום. ב-28 בספטמבר 1983, ביום הולדתה ה-49, היא בלעה כמות של כדורי שינה עם יין אדום. גם הפעם היא שרדה. היא אמרה מאוחר יותר: “הצלתי בנס.”

״כל בוקר אני מתעוררת, ואני עצובה” ברידג’יט ברדו

ב-1973, בגיל 39, ברידג’יט הכריזה על פרישתה המלאה מהקולנוע. במהלך שיא התהילה, כשהעולם עדיין רצה אותה, היא עזבה הכול. זה היה מעשה של אומץ לא שגרתי. היא עברה לסן-טרופז, הרחק מאורות הזרקורים. היא אמרה: “נתתי את הנעורים והיופי שלי לגברים, אבל אני נותנת את החוכמה והניסיון שלי לבעלי חיים.”

עשר שנים מאוחר יותר היא צצה מחדש עם פרסונה חדשה – לוביסטית לזכויות בעלי חיים. היא לא ניסתה להסתיר את ההזדקנות הטבעית שלה. היא מכרה את התכשיטים שלה כדי לגייס כסף. ב-1986 היא הקימה את “הקרן של ברידג’יט ברדו להגנה ורווחת בעלי חיים”. היא הפכה לצמחונית, והקדישה את כל זמנה לעזרה לבעלי חיים.

”החיות מעולם לא בגדו בי” ברידג’יט ברדו

בעולם שבו אף אחד לא ראה אותה באמת, היא מצאה נחמה בעיניים של בעלי חיים. היא אמרה: “החיות מעולם לא בגדו בי. הן קורבן קל, כפי שהייתי לאורך הקריירה שלי. אז אנחנו מרגישים את אותו הדבר. אני אוהבת אותם.” ברידג’יט נלחמה נגד ציד כלבי ים בקנדה – ב-1977 היא אף הוכתה במהלך מחאה. היא נלחמה נגד ניסויים בבעלי חיים, נגד מכירת בשר כלבים, וכנגד כל צורה של אכזריות. בשנת 2011, ארגון Sea Shepherd קרא לאחת מהספינות שלו על שמה. ב-1985 היא קיבלה את עיטור לגיון הכבוד הצרפתי על עבודתה למען בעלי חיים.

ב-1992, בגיל 57, היא נישאה בפעם הרביעית לבֵּרנאר ד’ארמאל. הנישואים האלה החזיקו מעמד יותר מ-30 שנה. היא אמרה עליו: “הוא יהיה בעלי לשארית חיי.” השיוך שלה לימין הקיצוני, יחד עם ביקורת גלויה על מוסלמים ועל הגירה, הובילו למספר הרשעות וקנסות בבתי משפט צרפתיים בגין הסתה לשנאה גזעית. הדעה הציבורית התחלקה בחדות לגביה, והיא הפכה לדמות שנויה במחלוקת.

עד ימיה האחרונים, ברידג’יט נותרה מעורבת בעבודת הקרן. באוקטובר 2024 היא אושפזה ועברה ניתוח קטן. בנובמבר אושפזה שוב. במהלך השבועות האחרונים לחייה, היא המשיכה לפרסם את עבודתה למען בעלי חיים. ביום שבת, יום אחד לפני מותה, הקרן פרסמה סרטון שבו ברידג’יט מלטפת בעדינות דוברמן צעיר שסבל מדלקת פרקים, בניסיון למצוא לו בית.

ביום ראשון, 28 בדצמבר 2025, ברידג’יט ברדו נפטרה בביתה “לה מדראג” בסן-טרופז. היא הייתה בת 91. הקרן הודיעה: “הקרן מודיעה בצער עצום על פטירת המייסדת והנשיאה שלה, גברת ברידג’יט ברדו, שחקנית וזמרת נודעת עולמית, שבחרה לנטוש את הקריירה היוקרתית שלה כדי להקדיש את חייה ואנרגיתה לרווחת בעלי חיים.”

הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון כתב לזכרה: “ברידג’יט ברדו התגלמה חיי חופש. היא הייתה אגדה של המאה.” פול ווטסון, פעיל הסביבה שנלחם לצדה במשך חמישה עשורים, אמר: “הנאמנות שלה לא הייתה לעולם של בני האדם. חיות העולם הזה איבדו היום חברה נפלאה.”

**

אני כותבת על אנשים כבר חמש שנים. במשך כל התקופה הזו, אנשים אומרים לי כמה החיים שלי נראים מושלמים ברשתות החברתיות. האמת? החיים לא תמיד מושלמים. הם רק תמיד נראים ככה ברשת. גם ברידג’יט הייתה הרבה יותר מאשר סמל המין של שנות ה-60, והרבה יותר מאשר הפעילה הקיצונית לזכויות בעלי חיים. היא הייתה אישה שסבלה, שחיפשה אהבה, שניסתה להיות אמא ולא הצליחה, שהתמודדה עם דיכאון ואלכוהוליזם.

מה שבאמת מושלם תמיד, זה כשאתה נותן מעצמך לאחר. ברידג’יט מצאה את זה בבעלי חיים. היא לימדה אותנו שאומץ הוא לא להיות מושלמים – אומץ הוא להודות בשבירה שלנו, לקום ממנה, ולבחור מסלול חדש גם כשהעולם כולו לא מבין. היא הוכיחה שאנחנו לא מה שהעולם רואה. אנחנו הבחירות שאנחנו עושים כשאף אחד לא מסתכל. האומץ להודות ש”כל בוקר אני מתעוררת, ואני עצובה”, ובכל זאת להמשיך. היכולת למצוא אהבה ומשמעות גם אחרי שהעולם כולו ויתר עלינו. בסופו של דבר, רק האמת הזו משחררת אותנו באמת.