(הת)חלה לשבת – סיפורה של ילדה שנולדה בכפר קטן ליד אדיס אבבה שבאתיופיה, שהפך למקום שיקום למצורעים וחיה רוב חייה בעוני גדול וסבל רב של אנשים. מרבית מכריה היו מובטלים וחיו באמצעות כספי סיוע, היא חשה בוז לארגוני הסיוע, שלטענתה חיים מהכישלון והסבל וחלמה להעניק לבני עמה, יכולת השתכרות עצמאית. בגיל 25, הקימה מפעל נעליים קטן, שייצר נעליים אתיופיות בקו חדשני שיתאים גם לטעם המערבי, המבוססות על צמיגים ממוחזרים. היא בנתה את המפעל על טהרת שמירת איכות הסביבה, ועל שכר הוגן, הכשרות, הסעות וביטוח לעובדים. ההתחלה הייתה קשה, עם הון עצמי של 5,000 דולר וחמישה עובדים בלבד. אולם, החברה צמחה ומעסיקה כיום מעל ל-3,000 עובדים, הם מוכרים היום באמזון, באורבן אאוטפיטרס, בהול פוד ובמסחר אלקטרוני עצמאי ויש להם למעלה מ-50 חנויות ברחבי העולם. הם נחשבים למותג הנעלה ידידותי לסביבה המספק סחר הוגן ומשמש כתשובה של אפריקה למותגים כמו נייק, ריבוק ואדידס. הפורום הכלכלי העולמי הכתיר את ביתלחם כאחת המנהיגות הגלובלית הצעירות והיא הופיעה ברשימת "100 הנשים החזקות ביותר" של פורבס. לאחר מכן הקימה עוד מספר חברות: מוצרי יוקרה, בתי קפה, חטיפי טף ובנק למשכנתאות בהון של 116 מיליון דולר. סיפור על התנתקות מסיוע ומעבר להעצמה, שגורם לי להרהר עלינו בימים אלו.

סיוע עלול להנציח נחשלות

ביתלחם טילהון אלמו Bethlehem Tilahun Alemu, נולדה בשנת 1980, בכפר קטן בשם זנבוורק בפאתי אדיס אבבה, אלמו חיה כל חייה במקום, שהפך בשנות השישים למרכז הריפוי והשיקום המרכזי של המצורעים באתיופיה. שני הוריה עבדו במרכז השיקום, אביה היה חשמלאי ואימה טבחית ורבים משכניה היו חולי צרעת או בני משפחה של חולים. בזמנו הכפר היה מבודד משאר חלקי העיר בגלל הצרעת. היא גדלה מתוך התבוננות על עוני קשה ועל סבלם הרב של אנשים. מרבית האנשים בכפר היו מובטלים וחיו על כספי סיוע של ארגוני הסיוע הבינלאומיים.

אדיס אבבה, היא אחד המקומות בהם פעילותם של ארגוני הסיוע והסוכנויות הבינלאומיות רבה במיוחד. מטרתם היא להביא לשיפור והצלחת החיים של המקומיים. האתיופים רואים את הפעילות הזו באופן אחר. לדבריהם, הכוונה אולי טובה, אבל הסיוע לא תמיד מגיע למי שצריך והארגונים רק מנציחים את התדמית הנחשלת של המדינה ואת התלות של האתיופים בסיוע.

ביתלחם, סיימה את בית הספר בכפר והלכה ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטת יוניטי. ב-2005, בגיל 25, שנה לאחר סיום לימודיה, היא החליטה להפסיק לעבוד בראיית חשבון, ההחלטה נבעה כי היא הבינה, שלמרות שרוב המקומיים שהיא מכירה מובטלים, לכמה מהם יש כישורי אומן יוצאי דופן, שנשארים בלתי ממומשים. תצפית זו הובילה אותה לסיעור מוחות על דרכים בהן תוכל להפוך את כישוריהם של חברי הקהילה שלה למפעל בר קיימא שיכול לייצר עבורם פרנסה וליצור עושר לאורך זמן. היא הייתה נחושה בהחלטתה לגרום להם לעמוד ולהרוויח בזכות עצמם ולהפסיק את התלות בארגוני הסיוע להם היא חשה בוז עמוק.

"רציתי למצוא דרך לחלוק את אהבתי לאומנות המדהימה של אתיופיה עם העולם תוך יצירת עבודה משמעותית בתשלום לאנשים בקהילה המקומית שלי, תוך ניצול כישורי היצירה העצומים שלה". לטענתה כל ארגוני הסיוע מחפשים כישלון, הם זקוקים לזה כדי להתקיים, הם אמנם אוספים הרבה כסף, אבל לא משנים דבר. בטח לא לטווח הארוך.

לא תמיד צריך להמציא מחדש לעיתים נכון לחזור למקורות

מצוידת בהון ראשוני של 5,000 דולר בלבד, שמקורו בבעלה ובני משפחתה הקרובה, ביתלחם מגייסת את בני קהילתה המחוננים באמנות, ומקימה מפעל קטן לייצור נעליים עם חמישה עובדים בלבד בשם SoleRebels "סול רבלס" כשההשראה לשם זה משיריו של בוב מארלי, השם גם רומז על המהות שעמדה מאחוריו, הרצון של ביתלחם למרוד בסיוע ולהפוך את עמה לעצמאים בזכות עצמם. הם התחילו בבית מלאכה קטן שהקימו על חלקת האדמה בבית של סבתא שלה שנמצא בתוך הכפר.

הם התחילו מנעליים אתיופיות, נעלי הסלייט והברבאסו המפורסמות של אתיופיה, שסוליותיהן נעשו על ידי המורדים האתיופים שהתנגדו לכוחות איטלקים, בניסיון ליישב את המדינה לפני כמעט מאה שנה. את הנעלים מכינים מצמיגים ממוחזרים. הכוונה הייתה ליצור משהו מקומי, אותנטי, שיקלע גם לטעם הקהל הזר. בתחילה הנעליים שקלו חמישה קילו ולאט לאט הם הצליחו לייצר נעליים קלות ויפות העשויות כותנה אורגנית, יוטה, סיבים מצמחים מקומיים וצמיגים ממוחזרים. לדברי ביתלחם הנעלים מצליחות להעביר את האופי, האופטימיות והיצירתיות האתיופית בתוך הנעליים.

השתמשו בחוק לטובתכם ונסו להצליח ללא עזרה

בהתחלה הם מוכרים את הנעליים באפריקה ומהר מאוד הם מתחילים לשווק מחוץ לגבולות אפריקה. את מרבית הסחורה הם משווקים בארצות הברית, שם הם נהנים מפטור ממס הודות לתקנה אמריקאית שנועדה לעודד ייצור באפריקה. ביתלחם מתגאה כי הם החברה הראשונה שחדרה לארצות הברית ללא סיוע. לדבריה הסיוע היחיד שהם מקבלים הוא התחשבות בהפסקות חשמל. באדיס אבבה קיימות הפסקות חשמל רבות לעיתים אפילו 4 פעמים בשבוע. להם הרשויות משתדלות לא להפסיק על מנת שיוכלו להמשיך לייצר. הרשויות מבינות שההצלחה שלהם תעזור לתדמית המדינה.

שימרו על הסביבה וייצרו מוצרים אקולוגיים

בנוסף ליוזמה של הקמת מפעל לייצור נעליים, ביתלחם מחליטה להפוך לפעילה בנושא איכות הסביבה, בנוסף לשימוש בצמיגים ממוחזרים, היא משתמשת גם באנרגיה סולרית במפעל שלה, והיא מקבלת על כך הכרה בינלאומיות. המפעל כולו מייצר ללא שימוש בפחמן ורגיש מאוד לסביבה, גם יתר הרכיבים שמרכיבים את הנעליים הם רכיבים ירוקים.

שלמו שכר הוגן לכל עובד

מרגע הקמת החברה, ביתלחם קיבלה לעבודה אנשים משולי החברה, אימנה אותם ונתנה להם שכר של פי 3-4 מהשכר הנהוג בשוק וכן ביטוח בריאות. עובד בסול רבלס יכול להרוויח כמו רופא באתיופיה. היא משקיעה הרבה מאוד בהכשרה של העובדים ובשיתופם בתהליכי הייצור ותוכניות החברה. החברה מספקת הסעות לעובדים וכן מתגאה באחוז גבוה של עובדים בעלי מוגבלויות.

בניגוד לרוב החברות בתחום ההלבשה וההנעלה, היא אינה משתמשת במערכת מכסות לעובד, כלומר כמה זוגות נעליים מייצר עובד לשעה. שיטת המכסות נראתה לה משפילה. זוהי מערכת שאינה מאפשרת בטחון והעצמה לעובד, איננה מתייחסת לכל עובד כאינדיבידואל, ורואה חשיבות במטרות משותפות לכלל העובדים. המשמעות מבחינתה היא שכולם נמצאים יחד במטרה של עמידה בלוחות הזמנים וכי המוצר יהיה ברמה הגבוהה ביותר.

ההתחלה הייתה מאוד קשה. היו הרבה בעיות משמעת בקרב העובדים, היו עובדים שלא היו מגיעים לעבודה לאחר שקיבלו משכורות ועוד. עם השנים מוסר העבודה השתפר, באמצעות שקיפות ובחירה נכונה של כוח אדם וגם בזכות הצלחת המותג. סול רבלס, הינה חברת ההנעלה היחידה הקיימת כיום המוסמכת לסחר הוגן. המשמעות היא שהם עברו תהליך ביקורת קפדני כדי לקבוע כי כל המוצרים שלהם מיוצרים בהתאם לתנאי העבודה בר קיימא ולשיטות סביבתיות.

כשאתם עושים משהו נכון הצלחה מגיעה

הקשיים הגיעו גם מצד הלקוחות. היה קשה לשכנע אותם  לקנות את המוצרים. הלקוחות לא האמינו שמוצרים מאפריקה יכולים להיות איכותיים. אבל עם הזמן גילו אחרת. כיום הנעליים נמכרות ביותר מ-30 מדינות באמצעות מכירות מקוונות וקמעונאיות גדולות כמו אמזון, הול פוד, אורבן אאוטפירטס ועוד מספר גדל והולך של החנויות של החברה עצמה. בנוסף לחנות הדגל שלה באדיס אבבה, לסול רבלס יש יותר מעשר חנויות קמעונאיות עצמאיות בארצות הברית, טייוואן, יפן, יוון, שוויץ, ספרד, אוסטריה וסינגפור. צפי ההכנסות שלה קרוב ל-20 מיליון דולר בשנה. הם נחשבים לאחד ממותגי ההנעלה הצומחים ביותר בעולם ומונים כבר למעלה מ-3,000 עובדים. הם נחשבים למותג הנעלה ידידותי לסביבה המספק שכר הוגן ומשמש כתשובה של אפריקה למותגים כמו נייק, ריבוק ואדידס.

בשנת 2011, הכתיר הפורום הכלכלי העולמי את ביתלחם כאחת המנהיגות הגלובלית הצעירות בנוסף, היא הופיעה ברשימת "100 הנשים החזקות ביותר" של פורבס, והוכרהעל ידי ביזנס אינסיידר כאחת מ"חמש היזמות המובילות באפריקה,  Fast Company כינתה אותה כאחת מ-"100 האנשים היצירתיים ביותר בעסקים 2013", וכך גם הגארדיאן.

ביתלחם אמרה שהמודל העסקי שלה מראה כי ייצור ידידותי לסביבה והעצמה קהילתית הולכים יד ביד עם הצלחה כלכלית, אבל איכות היא המפתח להצלחה.

תחלמו בגדול, תיישמו בגדול יותר

בשנת 2014, ביתלחם מזהה את טרנד מוצרי העור, ופותחת חברה חדשה בשם הרפובליקה של העור. למוצרי יוקרה עשויים מעור. היא מיישמת את אותם עקרונות אקולוגיים וידידותיים לסביבה ולעובד גם בחברה זו, אך בחברה זו היא גם נותנת דגש רב לבחירת הצרכן, בחירת העיצוב, הייצור והצדקה, בכל קנייה היא מפרישה 5% לארגון צדקה אותו בוחר הקונה.

בשנת 2017 היא פותחת רשת בתי קפה שמתחילה בשלושה בתי קפה באתיופיה, היא מאמינה כי הקפה האתיופי הוא אומנות בפני עצמה והיא נחושה להביא לעולם את האומנות הזו.

בשנת 2020, היא מקימה חברה והפעם חברה לייצור חטיפים מטף, טף הוא דגן שמקורו באפריקה ונחשב למזון-על, הוא ידוע בסגולותיו התזונתיות ובכך שאין בו גלוטן. החברה נולדה מחלום לעשות חטיף בריא המבוסס על מזון העל האתיופי שמכונה הגרגר העתיק הקדמון ביותר על כדור הארץ. היתרון הגדול בחטיפים אלו הוא היותם ללא גלוטן, ללא חומרים משמרים ועם הרבה מאוד ערכים בריאותיים.

לפני כחצי שנה הקימה ביתלחם בנק למשכנתאות בהון ראשוני של 116 מיליון דולר, מטרתו של הבנק להיות הבנק הדינמי ביותר מבחינת סוגי המשכנתאות הניתנות באתיופיה ובכוונתו להעניק יותר מאה אלף משכנתאות בחמש שנים.

הסיפור של ביתלחם הוא סיפור של מהפכה. לא פחות. הוא בוחן שאלה אמתית מה המטרה של ארגוני הסיוע בעולם והאם העשיר תמיד יכול לחנך ולתרום לעני. או אולי העני הוא זה שיכול ללמד את זה החושב שהוא עשיר.

אני כותבת את הטור הנפלא הזה, במוצאי הצום. הצום עבר עליי קשה השנה, וגרם לי להרהר רבות, על הנכון והפחות נכון. לפעמים הדברים שאנחנו עושים כדי לעשות טוב, הם לא בהכרח כאלה. והדברים שנראים לנו פוגעים הם לעיתים מאירי עיניים לאדם האחר. נראה שמה שנשאר לנו הוא ללמוד, להקשיב ולא לחשוב שהתורה כולה בידינו. הרהורים של צאת כיפור.