(הת)חלה לזכרון – סיפורה של ילדה שאביה נהרג במלחמת השחרור שהייתה בת שנתיים בלבד. היא מסתירה את הסיפור הזה מהחברים ואפילו מאחיה. היא לא רוצה שירחמו עליה. היא לומדת להיות בוגרת מגיל צעיר ומנסה לחיות חיים רגילים. היא עושה תואר ראשון בפיזיקה ותואר שני במתמטיקה, מתאהבת, מתחתנת ומבינה שהלב שלה בעולם המחשוב. בחופשת הלידה שלה, מתקשרת מנהלת בית הספר של אימה לבשר לה שאחיה נהרג במלחמת יום כיפור. היא נאלצת לנסוע עם רופא ואחות להודיע לה שבפעם השנייה בחייה, השכול הגיע. לאחר חופשת הלידה היא מקבלת הצעה לעבור לשב"כ, מקימה את יחידת המחשוב ואת תשתיות המיחשוב של הארגון, שמרביתן משמשות את הארגון עד היום. אחרי 12 שנים היא פורשת ועוברת לבורסה. היא מנהלת את אגף המחשוב בבורסה, מביאה את הבורסה להיות מהמתקדמות ביותר בעולם טכנולוגית ומהראשונות להיות ממחושבות בצורה מלאה. היא מקודמת למשנה למנכ"ל וכאשר המנכ"ל פורש היא מחליפה אותו ומצעידה את הבורסה במשך 7 שנים עם הישגים רבים. כיום בגיל 77, היא דירקטורית במספר חברות, חברה במספר גופים אקדמאים ומנטורית לנשים רבות. סיפור עם כל כך הרבה רבדים של העם הישראלי.
——
״כל הלילה נלחמנו ודווקא כשזרחה השמש, במקום שהיא תעודד אותנו – התמלאנו ייאוש." מאיר שלו "יונה ונער"
עם קום המדינה, ופרוץ מלחמת העצמאות, דוד בן גוריון האמין שישראל חייבת להחזיק במתחם לטרון, כדי לשמור על הדרך לירושלים. קיומה של ירושלים כבירתה של המדינה שזה עתה נוסדה הייתה קריטית בעיניו. "בלי לטרון אין כביש לירושלים", הוא הסביר, "ובלי ירושלים – אין מדינה". צה"ל זה עתה קם, וחמש חטיבות שונות שלו ניסו לכבוש את המתחם – וכולן נכשלו. שמונה שבועות של לחימה נגמרו ב-137 הרוגים ועוד הרבה מאוד פצועים. והכל לשווא, צה"ל נכנע במערכה ולטרון תישאר בשליטה ירדנית עד מלחמת ששת הימים.
אחד מהלוחמים שנפלו בקרב על לטרון היה אברהם גלבר. לפני שיצא לקרב הוא כתב מכתב לבתו, לרגל יום ההולדת שלה. הוא כנראה האמין שהוא לא יהיה שם איתה, כשסיפר לה על הגעגועים שלו אליה, רגע לפני שיצא אל דרכו האחרונה. את יום הולדת שנתיים אסתר כבר תחגוג כיתומה.
״זה? זה לא בית. זה אבנים, אבנים מסותתות. מסודרות יפה אחת על השנייה. בית זה בית רק כשיש בו אישה ומשפחה." – מיאיר שלו "בביתו במדבר"
אסתר ואמה עברו לגור בתל אביב. כשהייתה בת חמש אמה נישאה בשנית. כמו לאביה הביולוגי, גם לאביה החורג קראו אברהם, והיא אימצה את שם משפחתו. נולדו לה שני אחים קטנים: בן ובת. כשהייתה בכיתה ג' המשפחה עברה לגור ברמת גן. בבית הספר אף אחד מהילדים לא ידע על סיפורה המשפחתי. היא לא רצתה רחמים.
כשאחיה מגיע לגיל מצוות מגלים לו שלאסתר יש אב ביולוגי שונה משלו. מרוב קרבתו לאסתר הוא מבקש שלא יספרו לה שהוא יודע את האמת, כדי שהיא לא תחשוב בטעות שהוא אוהב אותה פחות. לימים היא תבין כמה היא חייבת לאמה, שדאגה לאורך כל ימי ילדותה שהיא תחווה ילדות רגילה, למרות הטרגדיה המשפחתית.
"אהבה זה עניין של השכל ולא של הלב, של חוקים ולא של חלומות ושגעונות" – מאיר שלו "כימים אחדים"
כבת למשפחה שכולה, אסתר מקבלת פטור מגיוס ומתחילה ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא נהנית מהלימודים ומהחברה. יום אחד כשהיא לומדת בספרייה, היא פוגשת חבר ללמודים, ישי לבנון הבן של יצחק לבנון. הוא עוזר לה לבחור ספר ומאז הם 57 שנה יחד. ישי היה עתודאי, הדייט הראשון היה במרץ, בקיץ הוא כבר יצא לקורס קצינים ומיד לאחר הם התחתנו. הם עוברים מירושלים לנכס שהיה להוריו בתל ברוך.
״הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות." – מאיר שלו, "רומן רוסי"
כבת למורה, אסתר הבטיחה לעצמה כל חייה שהיא לא "תידרדר" למקצוע ההוראה. אלא שבלית ברירה, אסתר נאלצת לפרנס את המשפחה בזמן תקופת השירות של ישי, והיא פונה למקצוע שהיא נשבעה לא לעסוק בו. אחרי שנה היא עוזבת, למורת רוחו של מנהל בית הספר שמאיים לדווח עליה למשרד החינוך.
אסתר מחליטה לעשות דוקטורט במדעי הסביבה, אך מהר מאוד היא מבינה שגם תחום זה לא מתאים לה. היא מגיעה לראשת החוג, שכבר אז נתנה לה השראה בהיותה אישה, שמציעה לה לעשות איזה פרויקט במחשב, אולי זה יעניין אותה. היא לוקחת קורס ומתאהבת במחשבים. היא מבינה ששם הלב שלה נמצא. היא מנסה למצוא עבודה בתחום עם קורס של שבוע בלבד. התואר במתמטיקה והאמונה, סוללים לה את הדרך. בית תוכנה אחד מחליט להמר עליה והיא מתחילה ללמוד שפות תכנות בצורה אוטודידקטית ו משם עברה מאוחר יותר לחברת קונתהל.
״כשאנשים חזקים נשברים, השבר יותר גדול והרסיסים יותר קטנים". – מאיר שלו, "יונה ונער"
כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתה אסתר בחופשת לידה וישי היה במלחמה. כשבוע לאחר סיום המלחמה, מנהלת בית הספר, בו לימדה אימה, מתקשרת אל אסתר ושואלת "איפה אמא?". אסתר מבינה מיד שמשהו לא בסדר. היא לוחצת על המנהלת להגיד לה מה קרה, והמנהלת אומרת לה "את בחורה חזקה", ומספרת לה שאחיה שוקי נהרג שעות ספורות לאחר הפסקת האש. באותו בוקר הוא עוד הספיק לשלוח גלויה "כרגע שמענו על הפסקת האש, אני מקווה שכשאייל (בנו) יגדל כבר לא תהיינה מלחמות". היא מבקשת מהמנהלת להזמין גם אחות ורופא שיגיעו יחד עם הקצינים ואיתה לבשר לאמה. המנהלת אומרת לה: "אימך אישה חזקה", אבל אסתר מתעקשת. זאת הפעם השנייה שהשכול דופק אצלה בדלת.
היא נאלצת להתקשר לאימא, אשר נפרדה מבעלה השני כמה חודשים קודם לכך, לעשות איתה שיחת סרק כדי להבין היכן היא. כשהיא נוסעת עם כל הפמליה, היא מבינה שאין לה ברירה, היא צריכה להגיד לה לבד. היא נכנסת לאמא הביתה והיא מיד מבינה. אסתר לא הגיעה אף פעם ללא הודעה מוקדמת. מזל שהיה שם רופא. הם אשפזו אותה ללילה להרגעה ואסתר מיד מבינה שהשבעה צריכה להיות אצלה בבית, בכל זאת תינוק זה הדבר הכי מעודד שיש.
״פעמונים רגילים לקבל את המכות מבפנים, לא מבחוץ." מאיר שלו, "יונה ונער"
אסתר הייתה בוכה רק בלילות. ביום יום היא הייתה צריכה לטפל באמא, בתינוקת, באחותה הצעירה ולשדר שהכל תקין. עד היום כמעט לא רואים אותה בוכה, רק כשהיא מדברת איתי זה כמעט בלתי נשלט. בשבעה הגיעה אימא אחרת מהכתה בה שוקי אחיה למד, שבנה נהרג שבועיים קודם. זה היה נורא לראות את שתיהן יחד. אסתר שמרה על פאסון, היא הייתה המבוגר האחראי. אמא רבקה קמה ביום השביעי והחליטה שהיא חייבת לחזור לעבודה, כדי לחזור לחיים.
״אם יש לך מטרה, לך רק עליה, ובכל הכוח, וכולך רק אצבע והדק, עין וכוונות." מאיר שלו, "פונטנלה"
חודש לאחר המלחמה, אסתר מקבלת פנייה לייעץ לשב"כ בנושאי המחשוב והיא מרגישה שזו הזדמנות לעשות משהו אחר. היא קוראת כל פיסת מידע שבפניה, חוקרת את כל הארגון ונעשית מומחית לענייני המחשב, לצרכים הארגונים ולספרי ריגול. סגן ראש השב"כ, שלימים עמד בראש הארגון, היה הבוס שלה, ונתן לה יד חופשית. לשב"כ לא הייתה יחידת מחשב ומעט הפרויקטים הממוחשבים בוצעו באמצעות ממר"ם. עד שהגיעה לא נעשה הרבה בתחום המחשוב, וזה נתן לה דרור ליצירה. היא למדה את המרקם. הסתובבה. היה מעט מאוד. היא החלה לייצר פרויקטים רבים, שפועלים עד היום ובדרך גם נכנסה להיריון וילדה בן.
לאחר כשנתיים וחצי, היא מגיעה לראש השב"כ ומודיעה לו כי היא סיימה את תפקידה כפי שניתן לעשות אותו בדרך הקיימת. הוא חייב יחידת מחשב. בתגובה, הוא זרק אותה מחדר. אחרי חמישה ימים הוא קורא לה. מתברר שכולם אמרו לו שהיא צודקת והוא טועה. לאדם במעמדו זה לא היה קל להודות בטעות. הוא שואל אותה אם היא יודעת להקים יחידה כזו והיא עונה בביטחון: "כן, בטח". היא הלכה ללמוד. כל החברות המסחריות רצו ללמד אותה. היה לה צוות בממר"ם שחלקם היו בסוף התקופה והיא מגייסת את חלקם ליחידה וכך היא מקימה את הגרעין שכבר מכיר את המערכות. היא לומדת מחדש את כל צרכי הארגון ומתחילה להגשים חלומות. 12 שנה היא מובילה את יחידת המחשוב בשב"כ והיחידה שקוראים לה בשם ולא בראשי תיבות. היחידה גדלה, רוצים להפוך אותה לאגף ואז היא שוב מוזמנת אל ראש השב"כ. הוא נואם לה נאום שלם על בעיות כלכליות וכספים מהאוצר ומבקש לדחות את הקמת האגף.
״אם לאהוב זה לא עולה כסף, למה כולם קמצנים באהבה" מאיר שלו, "כימים אחדים"
היא לא נרדמת כל הלילה ובבוקר מודיעה לישי שהיא מתפטרת. ישי נעשה לבן, לא כי ישי אהב את השב"כ. בשב"כ לא היה לה יום ולא לילה. בכל 12 השנים שמה היו להם שעות בודדות בלבד ללא הפרעות. אבל באותו רגע ישי חיוור ואומר לה "אם ככה קל לך לעזוב את השב"כ, ככה יהיה לה קל לעזוב גם אותי". זה מסביר מה הוא הרגיש בקשר שלה לשב"כ ועד כמה רבה הייתה אהבתו אליה.
אסתר מודיעה לראש השב"כ, שמפציר בה לחשוב שוב ובמשך שבוע עורך לה פגישות שכנוע. עד כמה שהיא אוהבת את הארגון היא מבינה שמה שלא קרה עד עכשיו כבר לא יקרה וזה הזמן שלה לפרוש כנפיים.
”ניווט הוא היכולת למצוא את הדרך מכל מקום לכל מקום, ובעיקר למקומות שאינך מכיר, ואילו החזרה הביתה, איך אומר זאת, נערי, דומה לציות שהכול מצייתים לכוח המשיכה. כמו שהנחל יודע את הדרך אל הים בלי מפות, וכמו שאבן מושלכת לא זקוקה למצפן כדי לשוב אל האדמה." מאיר שלו, "יונה ונער"
היא מקבלת הצעה לעבור לבורסה, וכל מכריה אומרים לה שזו העבודה הטובה ביותר בעולם, ללא לחצים, עבודה יותר קלה. היא מגיעה מלאת מרץ, ומתפלאת כשעושים לה חפיפה של חצי שעה. היא שהגיעה מארגון בו כל תכנית עבודה מינימאלית היא לשלוש שנים, פתאום מגלה שלעובדים שלה אין אסטרטגיה לשבוע הקרוב.
היא קוראת לכל עובד ועובדת, ומבינה שמפעם לפעם הם מכינים תיק של איזה מערכת שהם רוצים, וזה עובר סבב בהנהלה. היא מתחילה משם. היא מבינה שיש בידה צוות קטן, חזק ולא מנוצל והיא יכולה להתחיל הכל מהתחלה ולייצר משהו משלה.
בזכותה, הבורסה הישראלית הפכה להיות אחת הראשונות בעולם שעבדו בצורה ממוחשבת לגמרי. מדינות רבות היו מגיעות ללמוד מהנעשה אצלינו והבורסה בארץ מובילה בכנסים הבינלאומיים בתחום.
לאחר השנים וההצלחות היא יוצרת קשר הדוק עם כל חברי ההנהלה וחברי הבורסה כתוצאה מכך היא גם מקודמת להיות המשנה למנכ"ל ומקבלת ראייה יותר רחבה על הארגון. כאשר המנכ"ל מחליט לפרוש היא נהפכת למועמדת הטבעית להחליף את מקומו.
במשך שבע שנים היא ממנכלת את הבורסה. העולם שלה השתנה לגמרי, עתה הייתה גם אחראית על עבודה מול הרשויות, הנפקות, לובי בחברות להנפקה בבורסה, חיזוק מיקומה של הבורסה בארץ כדי למשוך משקיעים זרים ושיתופי פעולה בינלאומיים שיביאו משקיעים חדשים. היא הצליחה לייצר לא מעט שיתופי פעולה והרחיבה משמעותית את כמות המשקיעים בבורסה. לאחר שבע שנים היא פורשת בגאווה.
”במשפחה שלנו הזיכרון והדימיון הם שני שמות שונים לדבר אחד." מאיר שלו "הדבר היה ככה"
אחרי שפרשה מהבורסה, עסקה אסתר קצת בנדל"ן וישבה במספר דירקטוריונים. כיום, בגיל 77 היא דירקטורית במל"ם תים ועוד גוף שלא ניתן לפרסם את שמו. היא חברה בוועד המנהל של מכללת תל אביב יפו, חברה בוועדת ביקורת של אוניברסיטת תל אביב, ומנטורית לארגונים העוסקים בקידום נשים לתפקידים בכירים ולדירקטוריונים.
__
את היום הקשה הזה בחרתי לפתוח בסיפור של אסתר, יש בו כל הרבה מהישראליות שבנו. הקושי של השכול, ההצלחה והיזמות הישראלית, השב"כ, הבורסה הישראלית, הגאווה אל מול העמדות, הארץ הקטנה אל מול העוצמה הטכנולוגית. ההצלחה ודרכן "עוד זה מדבר וזה בא". זהו יום של עצב שעובר לשמחה וביחד עם תובנות של מאיר שלו, אין סיפור מתאים מזה. הקוצים שלנו, הגאווה שלנו והכאב שלנו יחד.
כאחות, שאיבדה את אחיה, אמנם לא במלחמות, אבל בחיים, אני כואבת את כאב האובדן בכל יום בשנה. לכן, אני משתדלת להציף גם כאן את כאבם של האחים, שלרוב צריכים להיות החזקים והמחזיקים בשביל כל היתר. אוהבת אותך אח שלי, גם היום.
