(הת)חלה לשבת – סיפור על נער שגדל ברמת גן, שירת במשך 18 שנה ביחידה מובחרת, התחתן עם יפה אהבתו הראשונה מגיל 14 ונולדו להם ארבעה ילדים. לאחר השירות, עבר לצרפת שם מנכ"ל חברה שנמכרה, הקים ומנכ"ל את Onigma, שנמכרה למקאפי בשווי של פי עשרה מהשווי שהושקע בה והקים ומנכ"ל את Green SQL, שנמכרה לHawaii ב-45 מיליון דולר. כאשר חברו דני חלה בפרקינסון, הקים פלטפורמה למציאת פתרונות בטוחים למחלות, שנבדקו מדעית ואין כדאיות כלכלית להוציא אותם לפועל. הפלטפורמה נהפכה לזירת בדיקות ולקהילה תומכת לחולים. אמיר ודני עדיין מנהלים את החברה. כשציון חברו, חלה ב-ALS, אמיר וחבריו פיתחו מגוון של פיתוחים כדי להקל על חייו, כגון קריאה למטפל באמצעות תנועת עיניים. פיתוחים אלו עזרו לציון לחיות למעלה מ-21 שנה עם המחלה, כאשר התוחלת הממוצע היא שנתיים עד ארבע שנים בלבד. במקביל, אמיר התנדב במשך 17 שנים במד"א, ב"מחשבה טובה", ב"רוח הישראלית" ועוד. כיום הוא בקורס פרמדיקים בהתנדבות. סיפורו של מי שאני מכנה כהגדרה המילונית ל"מלח הארץ" ואחד מחבריי הקרובים. 

עצמאות כלכלית מגיל צעיר היא אבן דרך בחיי יזמות

אמיר שדה, נולד 6.9.59 ברמת גן, הוא היה בן הבכור והיו לו אח ואחות. למד בבית ספר ניצנים ולאחר מכן,  בתיכון אורט (ביה"ס מקצועי) במגמת כימיה. בגיל  14, הוא הכיר את  יפה, זו הייתה האהבה הראשונה של שניהם ומאז הם ביחד. גם היום,  כשהוא מדבר על יפה יש לו ניצוץ בעיניים והוא אומר "את יפה אני לא מחליף בעד שום דבר בעולם".

מתוך החלטה, החל מגיל 14 לא לקח כסף מהוריו ועבד בשתי עבודות ביום. בבוקר לפני הלימודים, עבד בהעמסת חבילות מרגרינה למשאיות לפני החלוקה לחנויות  ובערב עבד במפעל ציפוי ניקל לסכיני גילוח. הוא מימן לעצמו את הכל: רישיון נהיגה, יציאות, בגדים וכל דבר שהיה צריך. ההחלטה לממן את חייו החלה כי הוא גדל בבית שלא הייתה בו רווחה כלכלית ולאחר מכן זה כבר הפך להחלטה מודעת. הרצון לעצמאות והרצון להקל על הסביבה היו תמיד חלק מהאופי שלו.

תתחילו הכי חזק ואח"כ תגבירו – לא תמיד עובד

את שירותו הצבאי הוא החל בשייטת 13. קרוב לסיום המסלול הוא נפצע ממאמץ יתר. המוטביציה גרמה לו לא לדווח על הפציעה, אבל ככל שהייתה החמרה בפציעה הוא הבין, שהוא לא יכול להמשיך, ועזב את השייטת לגולני. בגולני הוא המשיך לקצונה ולאחר מכן במשך 18 שנה הוא שירת ביחידה מובחרת. במהלך השירות הוא למד תואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, הנדסת תוכנה ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת באר שבע.

בשנת 1982, אמיר ויפה התחתנו אחרי 8 שנות חברות. כמו בכל דבר, יפה החליטה ואמיר ביצע. אמיר מספר כי היא גם זו ששכרה את הדירה הראשונה שלהם בלי שהוא ראה אותה כלל. כך עשתה גם, עם הדירה הראשונה שהם קנו, היא עשתה הכל לבד.

בשנת 1985, נולד בנם הבכור אייל, שלוש שנים לאחר מכן נולדה אסתי, לאחר מכן מאיה ואחריה גל. כהרגלה יפה ניהלה הכול באותה עת ואמיר נוכח נפקד.  

ביזמות צריך לעתים להפוך את התמונה

בשנת 2000, התחיל לעבוד בצרפת בחברת הייטק בשם InfoGold אליה הגיע דרך חברים. החברה עשתה פרויקטים לאבטחת מידע בצרפת, שוויץ ובלגיה. הוא גר רוב הזמן בצרפת ויפה והילדים נשארו בארץ. הם לא חשו בהבדל גדול מהתקופה הקודמת. אחרי שנתיים וחצי בתפקיד, החברה נקנתה על ידי חברה צרפתית תמורת 35 מיליון דולר.  

בשנת 2003, הוא הקים יחד עם חבר נוסף, חברה בתחום מסחור פטנטים וקניין רוחני, שמסחרה פטנטים של חטיבת הטילים ברפא"ל,  אוניברסיטת ירושלים, אוניברסיטת תל אביב ועוד. הוא המציא את השיווק והמכירה ההפוכים בתחום זה. עד אותה עת, האוניברסיטאות ורפא"ל חיכו, שתהיה דרישה לרכישת הפטנטים מהאתרים שלהם. הוא פעל הפוך, הוא חיפש את הקונה המתאים, פנה אליו ואז סגר את העסקה, הוא הפך את התחום כולו מפאסיבי לפרואקטיבי ומכר פטנטים בכל תחום אפשרי.

ביזמות השתמשו בכלל הכלים שרכשתם במהלך הדרך

בשנת 2004, אחרי שנה וחצי בתחום הפטנטים, אמיר עזב והקים עם ליעד אגמון וישי גרין את אוניגמה. הוא הביא את הרעיון, שימש כמנכ"ל וגייס את ההון. "אוניגמה" פיתחה מוצר למניעת זליגת מידע מהארגון. אחרי 18 חודש בלבד, לפני שהיה מוצר גמור ולפני שהיו מכירות, נקנתה אוניגמה על ידי מקאפי בעשרים מיליון דולר, בזמן שהושקעו בה שני מיליון דולר בלבד. המשקיעים שהרוויחו פי עשרה על הכסף, שמחו מאוד. אמיר נשאר במקאפי שנה וחצי כמנהל המוצר ועזר להפיץ את המוצר לכל הלקוחות הגדולים של החברה באירופה וארצות הברית.

בשנת 2009, הקים אמיר יחד עם דיויד ממן והדר אשל, את גרין SQL , שפיתחה שיטה מיוחדת להגנה על בסיסי נתונים בענן. בשנת 2018 החברה נקנתה על ידי חוואוי, תמורת כ-45 מיליון דולר. אמיר לא נשאר בחברה, למרות שביקשו ממנו להקים מרכז סייבר בישראל. אבל הוא כבר רצה לעזוב. אחרי שלושה אקזיטים הוא הבין כי הלב שלו והייעוד שלו זה לעשות משהו טוב בעולם.

"מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך. מרחוק נדלק אור" (אהוד בנאי)

דני וסלי חבר קרוב של אמיר, שהיה בשירות הביטחון הכללי, פרש בשנת 2010 כמספר 3 בארגון. דני היה חלק מקבוצת ריצה של בוגרי מערכת הביטחון. הם רצו באופן קבוע ארבע פעמים בשבוע, ולמרות שהיה בכושר מצוין, דני התחיל להרגיש כי משהו מתרחש בגופו. ליאור, רעייתו של דני, הבחינה בתסמיני מחלה: הוא מאבד יציבה, הגב שלו משתופף והתנועות הופכות איטיות. דני מצידו – הדחיק. האבחון בבדיקה הרפואית הראשונה היה "רעד נורמטיבי". אשתו של דני לא הרפתה והוא הלך לבדיקה נוספת אצל רופאת המשפחה, שהאבחון שלה לא הותיר מקום רב לספק.  כל הסימנים הוכיחו כי דני חולה בפרקינסון.

"צוות אדום"- צוות שמדמה את היריב, הוא אחת הדרכים האפקטיביות לניהול סיכונים

אמיר אומר כי כאשר בני גילם השקיעו בנדל"ן ובבורסה, דני השקיע בחברים. וברגע שחלה, התגבש סביבו "צוות אדום" שכלל את אמיר וחברים נוספים. ישנן מתודות רבות ומגוונות לקיים תהליך ניהול הסיכונים. אחת האפקטיביות מבניהן היא שימוש ב"צוות אדום"- קבוצה של אנשים אשר מדמים את היריב ומובילים תקיפה של המושא המאובטח, זאת כדי לבחון את החולשות והפרצות בו, תוך כדי ניסיון לממש את הסיכונים.

הצוות האדום של דני למד הכל על המחלה, הסכנות ומה השלכות לטווח ארוך ועם כל הידע הלא מעודד שהם צברו הם התחילו לחפש פתרונות.

אל תפחדו מהלא נודע, תאהבו אותו

אחרי שנתיים של חיפושים, אחד החברים טס לפגישה בסין, במקרה ישב לידו פרופ' דני סגל, מהמחלקה למיקרוביולוגיה מולקולרית ולביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הם התחילו לדבר והשיחה התגלגלה לדני ולמחלת הפרקינסון. פרופ' סגל סיפר על המחקר שלו. הוא לקח את חלבון האלפא סינוקלאין (הגורם למחלת הפרקינסון) במבחנה במעבדה ובניסוי וטעיה ניסה את השפעתם של סוגים שונים של חומרים עליו. הוא גילה, שתחליף סוכר בשם מניטול, שמאושר על ידי ה-FDA מעל 65 שנה כבטוח למאכל אדם, מונע את התגבשות החלבון שגורם לפרקינסון.

כשהוא כבר היה בטוח שדרכו לפרס נובל סלולה, המציאות טפחה על פניו: אף אחד לא היה מוכן לממן את המשך המחקר בבני אדם. שווי שוק תרופות הפרקינסון הוא 6 מיליארד דולר בשנה. מניטול, ניתן ללא מרשם וחברות התרופות לא יוכלו לקבל עליו תמלוגים. אי אפשר לכתוב עליו פטנט, כל אחד יכול לקנות אותו ולכן אין לו מודל כלכלי.

העזרו בקהילה כדי ליצור אימפקט ושינוי

אמיר וחבריו שמעו את הסיפור, הבינו שצריך לחשוב מחוץ לקופסא, כי אף אדם לא ישקיע מאות מיליוני דולרים בניסוי קליני, שאין בצדו מודל כלכלי לכסות את העלות. התעוררו בהם שני חושים: חוש הצדק, לא יכול להיות שקיים פתרון אפשרי למחלה שכל החולים לא ידעו עליו, והחוש היזמי. בבירור קטן הם הבינו שזה לא התחום היחידי שבו הציבור לא חשוף לפתרונות אפשריים.

אז הם החליטו להקים פלטפורמה שתרתום את ההמונים לבדוק את יעילותם של פתרונות בטוחים למחלות, לא תרופות סבתא, אלא כאלה שנבחנו מדעית והראו יכולת לעזור אבל אין להן כדאיות כלכלית.

הם לקחו את אותם שאלונים שמשמשים בהם לפיתוח תרופה כימית, וכל מי שמתחיל לקחת את המניטול ממלא שאלון. כך הוא והצוות הרפואי יכול לעקוב האם הוא השתפר, החמיר או נשאר אותו דבר.

הייתה להם החלטה עקרונית – לא לגבות כסף מהחולים אלא לשרת אותם ולכן הם החליט לא למכור את המניטול או כל פתרון אחר ולהישאר אוביקטייבים.

הצוות האדום של דני יצא לדרך.  בשלב הראשון הם פנו לדני ולקבוצת הריקוד של חולי הפרקינסון שלו, שהביעו את הסכמתם להתחיל בניסוי. כעבור חודש, 20 מתוך 25 מחברי הקבוצה דיווחו על שיפור ב-2 מתוך 3 פרמטרים של מחלת הפרקינסון ומכאן הבשורה עברה לאלפי חולים ב-54 מדינות. וכל זה מפה לאוזן.

התוצאות, של כל מי שנטל את המניטול מעבר לחצי שנה, השתפרו וכל זאת כאשר כל התרופות הקיימות היום בשוק רק מונעות התדרדרות ולא משפרות כלל. ל-92% חזר חוש הריח. ל-85% היה שינוי במבע הפנים סוג של פוקר פייס שמאוד מאפיין פרקינסון התרככו ונהיו רגילים, גם אצל דני. ל-86% הקול חזר להיות כמו לפני המחלה כי בפרקינסון הקול נחלש מאוד.

לאור התוצאות המדהימות, הם התחלו פרויקט למניעת פרקינסון, הם למדו שהמחלה מתחילה 20 שנה לפני שמופיע כל סימפטום. אם המניטול בעצם מונע את ההתגבשות אולי אפשר למנוע את המחלה. רבים ממשתתפי הניסוי מדווחים על שיפור בסממנים מקדימים. גם אמיר, שלאביו היה פרקינסון, התחיל לקחת את המניטול וחזר לו חוש הריח שהעדרו הוא אחד התסמינים המוקדמים לפרקינסון.

בתחילת הדרך החברה מומנה ע"י אנג'לים מתוך כוונה לייצר גם רווח כלכלי מהחברה. כיום אמיר ודני מממנים את החברה, מתוך רצון להמשיך לעשות טוב לחולים ופחות לדאוג באשר למודל עסקי כזה או אחר.

הם מצאו גם פתרונות למחלות נוספות דוגמת: מיצוי קינמון שעושה פלאים למניעת אלצהיימר, דובדבנים שמסייעים במניעת מחלת גאוט (מחלה דלקתית־מטבולית) ועוד.

"אל תפחד, אתה לא לבד" (אהוד בנאי)

ציון, חברו של אמיר, היה אחד הלוחמים המדהימים של מדינת ישראל, בשירות הביטחון הכללי. שפרש מהשירות בשנת 2000 ובשנת 2001 אובחן כחולה ALS.

זה התחיל בחדר כושר, פתאום היה לו קשה מהרגיל. הוא הלך לרופא, שבהתחלה לא אבחן את המחלה, ורק לאחר שהחולשה החמירה הוא אובחן כחולה ALS – מחלת ניוון שרירים מאוד אגרסיבית, שמתדרדרת מהר. בדר"כ תוחלת החיים לחולי ALS הינה 4-2 שנים, ואילו ציון חי איתה כבר 21 שנה. אמיר מלווה אותו אישית בכל התקופה. הליווי כולל פיתוחים טכנולוגים, שיעזרו לציון לשפר את איכות החיים שלו בתחומים שונים, שלא היו להם פתרונות.

בתחילת הדרך אמיר וחבריו עזרו לציון בפיתוח יכולת לשלוט על הממיר של הכבלים דרך המחשב. זה נשמע פשוט, אבל לא היה פתרון כזה. הם פיתחו פתרון שאח"כ הוזמן על ידי חולים רבים בכל העולם.

יכולת נוספת, שפיתחו אמיר וחבריו על מנת לעזור לציון, הייתה היכולת לקרוא למטפל בלילה. בתחילת הדרך הם פיתחו פתרון שבאמצעות הזזת הגבות הוא היה מזיז פעמון שקורא למטפל שלו. כשהבינו שהפתרון הזה לא מסייע לציון, הם פיתחו מצלמת לילה, שברגע שהוא ממצמץ שלוש פעמים המערכת מפעילה קריאה למטפל.

אמיר וחבריו התגבשו סביב ציון. מעבר לפתרונות הטכנולוגים הם גם תומכים בו בפן החברתי. למשל הם מטיילים במקטעים של שביל ישראל.

לא משנה כמה ילדים יש לכם, כמה אתם מצליחים ותובעים בדרישות הקריירה – מצאו תמיד את הזמן לתת ולהעניק

בנוסף להכול, אמיר מתנדב כבר 17 שנים שנה במגן דויד אדום כחובש, בארגון "מחשבה טובה" שמטרתו לקרב בני נוער במצוקה לטכנולוגיה וב"רוח הישראלית" כמנטור של נער, שעלה לארץ לבדו.

תבעטו את עצמכם מאזור הנוחות

כל כמה שנים אמיר בועט את עצמו מאזור הנוחות שלו ופונה לתחום חדש, לומד הכל כמעט מאפס. זה קרה אחרי השירות הביטחוני כשעבר להייטק, אח"כ שעבר לעשות טוב באמצעות טכנולוגיות ולפני כשנתיים החליט להעמיק ברפואה, הוא החל ללמוד קורס פרמדיקים בהתנדבות ולהעשיר את הידע שצבר בהתנדבות במד"א לאורך השנים.  זהו קורס של שנתיים, של עבודה קשה ומאמץ ואמיר כתמיד מאושר מההחלטה.

עבורי הטור הזו מיוחד מאוד. מעולם לא יצא לי לכתוב על חבר, את רוב הסיפור ידעתי לבד, אמיר ואני חברים עוד מימיו באוניגמה, אז הייתי מנכ"לית צעירה בת 26, שלא ידעה כמעט דבר על הייטק ואמיר לקח אותי תחת חסותו והכיר לי את התחום.

אמיר, שאנחנו יכולים לא לדבר חצי שנה, אבל מתי שאצטרך וכל מה שאצטרך הוא תמיד יבוא לצידי. 

כמה יש לי עוד להגיד עליך, תודה שאתה בחיים שלי.