סיפור על ילד שנולד במרוקו, בגיל שמונה חודשים מגיע לארץ וחי בדירת חדר בשכונה ג'סי כהן בחולון עם הוריו ושלושת אחיו. מגיל 8 הוא מצייר מלכות, ולמרות שאביו נפטר כשהוא היה בן 15 בלבד אמו מעודדת אותו ללמוד עיצוב ושולחת אותו עם 800 דולר ומזוודה מלאת חלומות לארצות הברית. שם הוא עובד אצל מעצבי על, עד שהוא עובר לפריז ומסומן כמחליף הבא של איב סאן לורן. החברה נקנית על ידי גוצ'י והוא מפוטר. הוא בוחר להעיר את היפיפייה הנמה של מותג האופנה לנוון. אותו הוא מוביל במשך 15 שנה. המותג זוכה להצלחות, פריצות דרך בעולם האופנה וגידול דו ספרתי של המכירות והוא נהפך לחביב המפורסמות בכל העולם. לאחר 15 שנים הוא מפוטר מלנוון בעקבות חילוקי דעות עם בעלת השליטה והמנכ"ל. במשך חמש שנים הוא לוקח הפסקה מעולם האופנה, הוא מרצה, עוזר לסטודנטים, חוקר את עולם האופנה ושואל שאלות קשות על הדרך ועל העתיד, עד שהוא חוזר עם מותג חדש שמעביר את התפיסות והערכים שלו. ערכים של נוחות, שלל מידות, וארון שמורכב מקוביות שמסתדרות כמו לגו ביחד ולחוד. באותו שנה הוא נפטר מסיבוכים של מחלת קורונה. השבוע התקיימה הגאלה לתערוכה המדהימה של יערה קידר הנדירה לחגיגת חייו. כשהייתי שם, לא הפסקתי לחשוב על כמה אנחנו משתדלים להיות מה שאנחנו לא ולמרות שאני בד"כ מגלה אוצרות חבויים ולא מוכרים. לא יכולתי לעצור את עצמי מלכתוב.
זכרו מאיפה באתם, כבדו את העולם, את האויבים שלכם ואת עצמכם
שכונת ג'סי כהן בחולון הפכה במהלך השנים לשם נרדף לשכונת מצוקה, ולא במקרה. השכונה מדורגת במשך שנים במקום הנמוך ביותר במדד החברתי-כלכלי, כשבמקביל נרשמות בשכונה שוב ושוב מקרי אלימות קשים, כולל מקרי רצח של בני נוער. זה מקום שיכול לדכא את היצירתיות של נפש האדם. מקום של חלומות קטנים ותקוות פשוטות. דווקא מהמקום הזה יצאה אחת הדמויות הכי יצירתיות, צבעוניות ומצליחות בתולדות ישראל – מעצב האופנה המנוח אלבר אלבז.
אלבר נולד בקזבלנקה למשפחה יהודית. אמו אלג'יריה, הייתה ציירת ואביו, מאיר, ספר. בגיל שמונה חודשים, הם עלו לארץ וגרו בדירת חדר בשכונת ג'סי כהן בחולון. לימים הוא סיפר כי כשחי בארץ באותה דירה, עם מטבח קטן וחלון גדול, ומעבר לגגות הבתים ראה מגדל אחד יחיד ומיוחד – מגדל שלום שהיה גבוה, עוצמתי ומאיר. הוא חלם להקרין מהאור שלו כלפי העולם כמו המגדל. שנים מאוחר יותר, כשכבר הפך לחלק מהעולם הזה, הוא הוזמן למסיבה בקומת הגג של מגדל שלום – וכל מה שהוא רצה לעשות זה למצוא את החלון הקטן שממנו הוא בא.
אלו היו חייו. חיים של מעברים וחיפושים בין הלוקאלי לגלובלי, בין העולם הגדול למקום שהכי אהב. אבל הוא תמיד חזר ואמר "אני אלבר", לא אלבר מהחברה הזו והזו, אני פשוט אלבר. זה עזר לו לשמור על פוקוס ועל שפיות. הוא לא אהב ללכת למסיבות והשקות. הכיף שלו היה לערוך מסיבות פיג'מות משפחתיות. הוא היה מלביש את כל בני הבית בפיג'מות שהוא בחר עבורם, והם היו מתכנסים לצפות בסרט, לקשקש ולאכול. הוא היה ונשאר איש משפחה.
עוני גורם לחלום
כשהיה בן 8, אלבר התחיל לצייר נשים, הוא צייר נשים שנראו כמו מלכות. הוא צייר את מלכת אנגליה, מלכת שוודיה, מלכת ספרד, ואפילו את מלכות שוויץ ואיטליה (דבר מפתיע לאור העובדה שלשווייץ ולאיטליה לא היו מלכות). כשהיה בן 15 נפטר אביו, ואמו נאלצה לפרנס את ארבעת הילדים מעבודתה כקופאית. המצב הכלכלי בבית הפך קשה. הוא לא הרגיש שהוא גדל בעוני, אבל ידע שאין להם הרבה. לשיטתו, כשאדם חי בחסך, אז נוצרות פנטזיות, חלומות. וברגע שאתה מגיע למקום שחלמת, הפנטזיה נגמרת והופכת למציאות. לכן הוא האמין שעוני גורם לך לחלום, כי הוא גורם לך לרצות להגיע למקומות אחרים.
תציידו את עצמכם תמיד במזוודה אחת גדולה עם חלומות
את השירות הצבאי העביר כמש"ק חינוך וידיעת הארץ. כבר אז הוא ארגון תצוגת אופנה לחיילות וידע שהוא ילמד אופנה. לאחר הצבא הוא למד בשנקר והאייטם הראשון עליו היה כשהוא צילם את תמי בן-עמי יחד עם הבן של אולסי פרי. הוא ידע להפיק צילומים שימשכו את העיתונאים. לאחר לימודיו, אלבר טס לניו יורק עם 800 דולר, שקיבל מאמו אלג'ריה ושתי מזוודות: אחת קטנה עם חפצים ואחת גדולה עם חלומות.
כשאתם לוחשים המילים נכנסות יותר עמוק
בניו יורק החל אלבר לעבוד בחברה לשמלות כלה, ולאחר מכן הוכשר במשך שבע שנים כעוזר בכיר למעצב ג'פרי בין. אלבר הושפע מרבות נטייתו של בין לדחות זרמים חדשים באופנה וכן מכישרונו בבחירת בדים ועיצובם.
אלבר היה עדיין אנונימי כשקיבל את ההצעה לעבור לפריז כראש מחלקת pret-a-porter (מוכן ללבישה, להבדיל משנתפר במיוחד) של גיא לארוש. בשנת 1997 הוא מגיע לפריז, וגורם לעיר האופנתית להתאהב בו. אחרי פרגון רב מהעיתונות המקומית הוא ממונה להיות מנהל הקריאייטיב של בית האופנה איב סן לורן. העיצובים שלו היו חדשים וייחודיים. כולם כבר דיברו על כך, שהוא יחליף את סן לורן כשהמעצב יפרוש. אולם, לאחר שלוש עונות, גוצ'י קנתה את החברה והחליפה את אלבז בטופ פורד, שהפך למעצב הראשי.
אלבר נהג להגיד כי אופנה זה לא שואו ביזנס, אלא עסק שבו אתה רק צריך להיות מעצב טוב. לא צריך להיות קול ולא להפוך לדבר החם הבא. כל דבר חם מתקרר בסוף. לעשות עבודה טובה, ולאורך זמן זה יותר משתלם. זה גם ההבדל בין לצעוק וללחוש. כשאתה צועק, אולי שומעים אותך, אבל לא מקשיבים. אבל כשאתה לוחש, מי ששומע, המילים נכנסות לו יותר עמוק. היום יש תחושת ספיד, שהכל אינסטנט. הריון הוא תשעה חודשים, ויש לזה סיבה.
השתמשו בפגיעות שלכם, כדי להבין את פגיעותם של אחרים, ולייצר להם מוצר מותאם
הרוך של אלבר עצמו הגיע מתוך פגיעותו. הוא היה עגול בסביבה של רזון, חסר ביטחון. הוא הציע לנשים בגדים ידידותיים גם על שטיחים אדומים. הוא נהג לומר שאין לו אינסטגרם כי החברים שלו לא יפים, בסוף נכנע ופתח חשבון אבל הלין רבות על כך שתעשיית האופנה הפכה למסחטת לייקים.
אותו רוך והקשבה לקהל, הביאו לכך, שלאחר פיטוריו בשנת 2000, אלבר הוזמן ל-17 ראיונות עבודה. היו שתי משרות שרצה ו-15 שלא. אבל השתיים לא רצו אותו. שלוש שנים לאחר מכן כולם כבר התחננו שיעבוד איתם, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. הוא חיפש מותג שיתאים לתפיסות הערכיות שלו על עולם האופנה ועל התאמת בגדים לכל הנשים והצורך שלהן להרגיש נוח בכל בגד. היו לו הרבה אמרות מדויקות על החיים ועל אופנה, הרבה פעמים הוא לקח מטפורות מעולם האוכל אותו אהב מאוד, לדוגמא: "אם זה לא אכיל אל תאכלו, אם זה לא לביש אל תלבשו".
הוא היה כל כך משוכנע בהתאמה שלו עם מותג האופנה לנוון שכאשר המותג נקנה על ידי תאגיד בראשותה של אשת העסקים סינית, שו-לאן וואנג, הוא התקשר אליה וביקש לבוא ולהעיר את היפיפייה הנרדמת. כך היה. במהלך 15 שנות כהונתו, הוא הפיח רוח חדשה במותג והפך אותו ל"קלאסיקה עם טוויסט". העיצובים האלגנטיים והנשיים שלו ותצוגות המסלול המרתקות, שהייתה להם רוח קרנבל, הזניקו את לנוון להיות בית אופנה מוביל בפריז.
אהבה מביאה אהבה
את אלכס קו, אלבר פגש בראשית שנות ה-90, הם היו שני ילדי מהגרים שנפגשו בניו יורק. אלכס למד ניהול אבל נמשך מאוד לפן העסקי באופנה. הם הכירו דרך חברים משותפים. זה היה מסע חיזור של מספר חודשים עד שנפגשו ומאז לא נפרדו. את מערכת היחסים ביניהם הם שמרו מחוץ לעיני המצלמות. אלבר היה מאוד פתוח, גלוי ונדיב בקשר לחייו המקצועיים ושמר בקנאות על חייו הפרטיים.
אלכס סיפר כי הם היו מאוד שונים, אלבר היה ישראלי, חם ופתוח ואלכס היה אסייתי, קר ומופנם. אולי בגלל זה הזוגיות שלהם עבדה כל כך טוב. הם עבדו יחד גם בהמשך בלנוון, הם היו שניהם וורקוהולים ולנוון היה הבייבי שלהם, למרות שזה לא תמיד היה קל לעבוד יחד. לאלבר היו מדי פעם הרהורים על לאמץ ילד ואלכס חשב שעם דרך החיים שלהם וכמות העבודה זה פחות מתאים. בסוף זה לא קרה. היום הוא חושב שאולי היה זה הצעד הנכון.
יצירה נוצרת פעמים רבות דרך זרם תודעה ולא קו לינארי
כשנשאל איך הוא יוצר את היצירה שלו הוא היה משתף שהוא עובד דרך זרם תודעה ולא באיזה קו לינארי. מחשבה אחת מביאה כיוון אחד ואחרת כיוון אחר עד שנוצר מוצר מוגמר. הוא היה ספונטני וקיבל השראה מכל דבר וכמנהל הוא היה נגיש וידע את שמות כל העובדים ואפשר להם לגעת ולהתייעץ אתו. כאשר המטרה העיקרית הייתה לגרום לנשים להיות מאושרות. הוא הפך להיות יקירן של כל הנשים המפורסמות ביותר בעולם, והביא את המותג לגידול של 60% בהכנסות תוך כשנתיים.
אלבר עשה שיתופי פעולה פורצי דרך כולל שיתוף הפעולה של לנוון עם H&M, ותצוגות פורצות דרך בחלקן השתמש גם באנשים רגילים כגון מוזיקאי בן 18 ופנסיונר בן 82. למרות ההצלחה אלבר נמנע מחוגי הסלבריטאים, הוא דימה את עצמו לקונסיירג' שמבלה עם שועי עולם במהלך היום והולך לישון ברובה מחוץ לעיר בלילה.
כשאתם על גג העולם, זכרו שגם אימפריות נופלות, לא תמיד לאט
באוקטובר 2015, נודע על פיטוריו של אלבר מלנוון, היו חילוקי דעות קשים בין אלבר לבעלת השליטה ובינו לבין המנכ"ל. עד כדי כך קשים שנאסר עליו לארוז את חפציו והעוזרת שלו נאלצה להביאם אליו בעצמה. זה הסיר את החוצץ בקשר למערכות היחסים המורכבות בין מעצבים ראשיים להנהלות בתי האופנה בכלל.
לרופא ולמעצב יש הרבה במשותף, שניהם עוסקים בגוף ונפש, רופא ייתו אקמול ומעצב שמלה אדומה אבל לשניהם יש את אותו אפקט מדהים
אלבר לקח הפסקה מעולם האופנה, העביר הרצאות, עזר לסטודנטים ושקל ללמוד רפואה. הוא תמיד טען שלאופנה ולרפואה יש הרבה במשותף שניהם עוסקים בגוף ונפש, רופא ייתן אולי אקמול ומעצב ייתן שמלה אדומה אבל לשניהם יש את אותו אפקט מדהים.
מספרים כי אישיותו הייתה כל כך נדיבה שיום אחד הוא נתבקש לבוא ולשמש כשופט בביקורות של עבודת הגמר לסטודנטים ולהיות נוכח בתצוגת הגמר. הוא לא הסכים לשפוט. במקום זה הוא הציע להגיע שלושה שבועות לפני התצוגה ולעבוד אישית עם הסטודנטים העומדים לסיים את לימודיהם, בנימוק שאם יגיע לתצוגה עצמה נוכחותו במקום תמשוך את תשומת הלב מהבוגרים, שזה הערב שלהם.
עלינו לפעול מתוך רגישות והבנה של מורכבות החיים בכלל ומורכבות החיים של נשים בפרט
בשנת 2019, הוא איחד כוחות עם Richemont כדי לפתח קו משלו, הקו הושק בנובמבר 2020 בשם AZ Factory שם בעל שתי משמעויות: האחת נובעת מהאות הראשונה (A) של שמו הפרטי והאחרונה (Z) של שם משפחתו. המשמעות הנוספת היא שהמותג מציע לנשים עולם ומלואו של פריטי אופנה אביזרים ונעליים, מ־א׳ ועד ת׳ ובטווח המידות מאוד רחב. הוא גם שם דגש על פתרונות נוספים של בעיות יומיומית שאיתן מתמודדות נשים במהלך לבישת בגד. לדוגמה, סגירת רוכסן בגב, מעבר בין בגד אלגנטי לבגד פנאי, שילוב בין נוחות ליופי ועוד. הוא רצה לנסות ולהתנסות וראה בך לא בהתחלה מחדש אלה ממש כאתחול מחדש.
בדיעבד הוא הבין שהוא היה זקוק לפסק זמן כדי להתאהב מחדש באופנה ולשאול את עצמו שאלות קשות על עתיד התעשייה ולאן היא הולכת. כחלק מהתשובות הוא הבין כמה אצלו זה יהיה אחרת. לא תהיינה עונות, לא תהייה חלוקה של בגדי ערב ובוקר. תהיינה קולקציות משולבות היטב, כמו קוביות לגו, שנבנות בדיוק מלא אחת על השנייה אבל ניתנות לשחרור והפרדה מלאים באותה המידה. הוא אף פיתח בד אקסקלוסיבי יחד עם סטארט-אפ בד ניילון חדשני וידידותי לסביבה, נינוח וגמיש, שמתאים לשמלות וגם לאופנה גבוהה. המותג הושק בתקופת הקורונה ולכן גם אלבר שאב השראה מהשילוב בין הפנים לבחוץ. הוא האמין שזו התקפה לגלות רגישות ולעצב תוך הבנת המורכבות בחיים בכלל ובחיים של נשים בפרט והוא שאף לחבק אותן בבגדים.
"אז מה מחבר בסופו של דבר, שני אנשים יחד, צל חלומות, משקל העבר, משא של בדידות ופחד"
תקופת הקורונה עברה עליו בקשיים, הוא חשש מלחלות, כל פעם שקיבל תשובה שלילית הוא חגג בהומור כאילו הוא זכה באוסקר. הוא נהג להתהלך עם שתי מסכות כל היום, כפפות ואלכוג'ל ועובד מאחורי קירות זכוכית. מתמקד אך ורק בבית ובעבודה. הוא היה אומר בצחוק שאילו היה יכול, הוא היה קונה פנטהאוז מעל לבית חולים. בתחילת אפריל 2021 הוא חלה, לאחר שחוסן פעמיים, וכשלושה שבועות לאחר מכן הוא נפטר מסיבוכים של המחלה. זהיה חודש וחצי לפני יום הולדתו ה-60.
אלבר אלבז נקבר בבית העלמין בחולון, לא רחוק מבית ילדותו, המקום אותו אהב. באוקטובר 2021 התכנסו יחד למעלה מארבעים מעצבי אופנה בינלאומיי, כגון: בלנסיאגה, גוצ'י, בוטגה ונטה, סקיאפרלי, דריס ון נוטן, שאנל, דיור, ולנטינו, פנדי ורבים אחרים לחלוק כבוד לאלבר המעצב והאדם, שהציגו דגמים בהשראת דמותו של אלבר ומורשתו האופנתית בתערוכה ששמה היה המנטרה של אלבר – "אהבה מביאה אהבה".
___
תנעלו נעליים שטוחות, אף על פי שאתם נמוכים. זה הרבה יותר מגניב לא להעמיד פנים
השבוע התקיימה הגאלה של התערוכה "אלבר אלבז: מפעל החלומות". גם אני הייתי שם. אני לא חובבת גאלות, אני מעדיפה להגיע כשיותר רגוע וניתן יותר להתעמק. אבל אני מאוד אוהבת אופנה (כן אמרתי את זה, זה רדוד אבל זו האמת), והעומקים שהתערוכה הזו מביאה עוד יחלחלו רבות ויככבו בכל אינסטגרם במדינת ישראל.
אם כך מדוע בחרתי לכתוב על אלבר? הרי אני בד"כ לא כותבת על אנשים מוכרים או מפורסמים, אני תמיד מעדיפה לגלות אוצרות חבויים. היה משהו, במקום הזה של הכנות, של לא להעמיד פנים, של ללכת שטוח (במובן המטפורי והלא מטפורי) שהייתי חייבת לכתוב עליו. בעידן שבו כולנו שבויים בלהיות משהו אחר ואני מנסה לקלף עוד קליפות כדי להיות אני. בעידן בו אנו מציגים רק את הטוב. ואני משתדלת להציג תמונה יותר מורכבת. להזכיר כמו שאלבר אמר "לבגד יש גם צד אחורי" ודברים הם לא חד ממדיים. ההסתכלות הזו היא זו שיוצרת את אותה נדיבות והבנת האחר. הלוואי וכולנו נאמץ רק קצת מזה. שבת שלום.
