סיום לשבת – סיפור על ילד מחונן, שהתאהב במחשבים, עיצב את האינטרנט מחדש, מכר חברה בגיל 20, הטיל ספק בכל הנחות היסוד בקשר לקניין רוחני, האמין שיוכל לשנות את העולם, לתת מידע חופשי ובחינם. הואשם והועמד לדין. נגע בכולנו בדרכים שאנחנו עדיין לא מבינים והתאבדותו הטראגית בגיל 26 מלמדת את כולנו שיעור חשוב.

תמיד תחיו בשאלה

אהרון שוורץ נולד ב-8 בנובמבר 1986 בהיילנד פארק, פרבר בשיקגו, אילינוי, לסוזן ורוברט שוורץ. היו לו שני אחים, נח ובנימין. הוריו היו יהודים. אביו הוא יזם בעצמו והקים את חברת מארק וויליאמס, חברת תוכנה מבוססת שיקגו.

אהרון היה ילד מחונן והפגין את הפוטנציאל העצום שלו כבר בגיל צעיר. בילה את רוב זמנו בלימוד מחשבים, תכנות, אינטרנט ותרבות אינטרנט. למד בבית הספר פרטי קטן ליד שיקגו, ובסיום כיתה ט' בשנה עזב את התיכון והחל ללמוד קורסים בנושא מחשבים באזור מגוריו.

בגיל 13 אהרון זכה בפרס ארסדיגיטה, בזמנו הוענק הפרס לצעירים שהקימו "אתרים מועילים, חינוכיים, ושיתופיים, ללא מטרות רווח". בגיל 14 השתתף שוורץ בקבוצת העבודה שתכננה את תקן RSS 1.0 התקן המסדיר סינדיקציה של תוכן ברשת. כששאלו אותו איך הצליח לעשות הכל בגיל כל כך צעיר הוא השיב שכל הזמן הוא חי בסימן שאלה וכשאתה שואל כל הזמן שאלות אתה גם מגיע לתשובות. לא משנה באיזה גיל וחשוב להתחיל מוקדם.

לאהרון הייתה תרומה משמעותית לשפת המארקדאון, שיוצרה כדי להמיר בקלות ל-HTML ורואים בו כאחד המפתחים בחשובים בעולם האינטרנט.

תתקפו את הרעיונות שלכם עם אנשים אמיתיים

בשנת 2005, לאחר שהתקבל לאוניברסיטת סטנפורד, הצטרף אהרון לתוכנית הראשונה שלY   Combinator  ובנה יחד עם סיימון קרסטנסן, סטארט-אפ בשם אינפוגמי – מערכת גמישה לניהול תוכן לעיצוב אתרים עשירים ומעניינים מבחינה ויזואלית.

בתקופה זו הוא התחיל לכתוב בלוגים באופן פעיל. הרשומות שלו כיסו מגוון רחב של נושאים, כולל חוויותיו בסטנפורד, תפקידו ביצירת קודים שיתופיים וחוקי זכויות יוצרים. הוא החליט לא לחזור לסטנפורד כדי להמשיך ביזמות ובכתיבה. את הרעיונות שלו בחן אהרון תמיד על הכתב וגם על אנשים – ורצה לשנות דברים מהיסוד.

האינטרנט הוא אוקינוס של הזדמנויות

בסתיו 2005 הוא הצטרף למייסדי חברת רדיט, כדי לעזור להם. רדיט הוא אתר חדשות חברתית שבו המשתמשים מעלים את התכנים בכל נושא אפשרי וללא הגבלה והפרסומים הזוכים לדירוג גבוה יותר מופיעים בראשו. לימים רדיט מוזגה עם אינפוגמי ונקנתה על ידי חברת האם של המגזין Wiered, קונדה נאסט.

אהרון היה צריך להעביר את כל החברה לסן פרנסיסקו והחל לעבוד במטה. עם זאת, הוא גילה שחיי המשרד אינם מתאימים לו והתפטר לאחר זמן קצר.

תלחמו על מה שאתם מאמינים בו

ב-2008, אהרון הקים את Watchdog.net. האתר נוצר כדי לצבור ולחזות נתונים על פוליטיקאים ובמיוחד על מקורות המימון שלהם. הוא היה גם בין מייסדי קבוצת Demand Progress שמעודדת אזרחים לפעול ברשת באופנים שונים, בהם יצירת קשר עם נבחרי ציבור, הפעלת לחץ על בעלי הון אשר מממנים מאמצי חקיקה או פעילות אחרת, והגברת מודעות לנושאים חברתיים ופוליטיים.

תנסו להפוך את העולם למקום טוב יותר

אהרון היה מעורב במאבק למניעת חקיקת החוק שנקרא SOPA שמטרתו הייתה להילחם בהפרת זכויות יוצרים באינטרנט, אך זכה לקיתונות של ביקורת על כך שהיה מקנה כוח רב מדי לממשלת ארצות הברית.

לאחר מותו, התברר כי אהרון השיג את מערך הביבליוגרפיה השלם של ספריית הקונגרס, שהיה עד אותה עת צריך להיכנס אליו ברישום ובאמצעות אגרה, והעלה אותו כספרייה הפתוחה, ובכך הפך אותו לרשות כולם בחינם.

ב-2008, אהרון הנגיש לציבור 2.7 מיליון ממסמכי בתי המשפט הפדרליים, לאחר מכן פתח ה-FBI בחקירה נגדו, אך החליט שלא להגיש שום כתב אישום לאחר שהמעורבים הבינו שהמסמכים כבר פומביים.

תזהרו כשאתם מנסים לשנות משהו

בסוף 2010 ובתחילת 2011 הוריד אהרון מספר לא מבוטל של מאמרים אקדמיים דרך רשת המחשבים של MIT  אהרון נעצר ב-6 בינואר 2011, באשמת פריצה וכניסה בכוונה לבצע עבירה. הוא הואשם במגוון רב של עבירות שהעונש בגינן עמד על 50 שנות מאסר וקנס של מיליון דולר. בהצעת פשרה הוצע לו מאסר של שישה חודשים בכלא עם אבטחה נמוכה. הוא דחה את ההצעה והתביעה ספגה ביקורת נרחבת, אך המשיכה עם התביעה ועם לחץ מאסיבי על אהרון עד יום מותו.

אהרון היה בקשר זוגי עם טארן סטינבריקנר-קאופמן עד מותו. בינואר 2013, היא גילתה את גופתו בדירתו בברוקלין, לאחר שהתאבד בתלייה. היא ומשפחתו הקימו אתר הנצחה בו הם מספידים אותו בהצהרה הבאה: "הוא השתמש בכישוריו המופלאים כמתכנת וטכנולוג לא כדי להעשיר את עצמו, אלא כדי להפוך את האינטרנט ואת העולם למקום הוגן וטוב יותר".

לאחר מותו הוגדר אהרון כסמל "ומשפטו כמעשה של העמדה לדין בלהיטות יתר סלקטיבית". סרטים וספרים תיעודיים רבים נכתבו על חייו.

תאמינו שאתם יכולים להשיג מה שאתם רוצים

מה הביא אותי לכתוב עליו שנים אחרי התאבדותו? השבוע קראתי שטוני שיי (עליו כתבתי כאן לפני כשבועיים) סבל מדיכאונות וחודשיו האחרונים לוו בהרס עצמי רב. הצלחותיו הרבות כיזם וכמי שמדלבר אושר לאנשים ברחבי הגלובוס לא התבטאו בחייו הפרטיים (המאמר בתגובה הראשונה).

אהרון הוא לא היזם היחיד שמצא את מותו בצורה טראגית ולצערי כנראה גם לא האחרון. הנתונים מדברים על כך, שיזמים נוטים לסבול מדיכאונות ב-30% יותר מאנשים רגילים. המאניה הגדולה שיש ביזמות מובילה גם לדיכאונות עמוקים. יזמים שמצפים להצלחה מהירה, מוצאים את עצמם נאלצים ללכת נגד הזרם, למצוא משאבים, להיות לא פופולרי, ולעתים רבות ללא כספים ועם אתגרים אדירים. יזם שיוצא לדרך צריך להבין שהכישלונות יהיו מנת חלקו ולא כל אחד יכול לעבור את רכבת ההרים האינסופית הזאת.

חבל לי כל כך שאהרון לא הצליח להכיר באחת האמרות החשובות ביותר שלו "תאמינו שאתם יכולים להשיג את מה שאתם רוצים". המטרה שלי בכתיבה היא לגרום לכם תמיד להאמין, גם בימים קשים אלו, ולשוב ולהזכיר לכם את זה בירידות בדרך.

עוד מסר חשוב הוא לשוב ולהיעזר (וכמובן גם לעזור) באחרים גם כשקשה, ובתקווה שיזמים לא יסיימו את חייהם באופן הטרגי הזה. אל תחשבו על הבושה, על מה יגידו ומה יחשבו כולנו באותה סירה. תושיטו יד, תבקשו עזרה ובאותה נשימה תציעו סיוע למי שנדמה לכם שנמצא במצוקה.