(הת)חלה לשבת – סיפור על תמונה אחת שנוצרה בעת מלחמת אזרחים, במקום אחר ובעולם אחר, אבל באה להזכיר לנו מה יכול לקרות ואולי להזכיר לנו מה יש לכולנו להפסיד או לאן אנחנו יכולים להגיע.

——-

בשנת 1881 חיסל השריף פט גארט את בילי הנער, אחד מהעבריינים הנועזים והאגדיים של המערב הפרוע. גם הצאר הרוסי אלכסנדר השני נרצח באותה שנה, וגם נשיא ארה"ב ג'יימס גרפילד – אבל רק על בילי דה קיד נכתב השיר "Knocking On Heaven's Door" של בוב דילן. טוק טוק טוק על דלתי מרום. זו הייתה שנה מיוחדת. השנה הפילנדרומית היחידה במאה ה-19. אם תקראו את המספר מהסוף להתחלה, תקבלו בדיוק את אותו המספר. רק הגיוני שזאת תהיה השנה שבה יוולד האיש שישנה – לנצח – את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על דברים.

הכל קיים בצורה מוגבלת בעיקר האושר

פבלו פיקאסו נולד במלאגה שבספרד. הוריו נתנו לו את השם הקליט: "פבלו דייגו חוסה פרנסיסקו דה פאולה חואן נפומוסנו מריה דה לוס רמדיוס סיפריאנו דה לה סנטיסימה טרינידאד מרטיר פטריסיו רואיס אי פיקאסו". השם פיקאסו, שהפך לסמלו המסחרי, היה בכלל שם המשפחה של אמו.

אביו חוסה זיהה את הכישרון האמנותי של בנו הבכור כבר בגיל צעיר. הוא דאג ללמד אותו ולפתח את כישוריו, פאבלו למד ממנו כל דבר אקדמי, אבל הלך רחוק מאוד ממנו בסגנון. בהמשך, למרות שהצטיין בלימודיו, הוא פרש מבית הספר לאומנות. את מרבית הידע המעשי שלו הוא למד ישירות מאביו.

כל הילדים הם אמנים. הבעיה היא להישאר אמנים כאשר הם גדלים

כשהיה בן 16 עבר לגור בברצלונה. אלו היו השנים החשובות ביותר מבחינת עיצובו האומנותי וכללו חלק גדול מתקופת לימודיו. כיום שוכן ברובע הגותי, בו הוא התגורר, מוזיאון פיקאסו המפואר.

בגיל 19 הוא וחברו הצייר קרלוס קסאחאמס, נסעו ברכבת לעבר החלום הגדול – לגור בפריז. זו הייתה תחילת "העידן היפה" של צרפת (Belle Époque), ובפריז זנחו את זרם האימפרסיוניזם בזרם אוונגרדי יותר בשם "האקספרסיוניזם". השינוי שם במרכז היצירה את האמן ואת הפרספקטיבה הפנימית שלו. היצירה מביעה רגשות של ממש, דבר שנראה ממש מנוגד לזרם הריאליזם והנטורליזם ששלט עד אז באמנות האירופית, ובכלל.

גם האמנות של פאבלו הושפעה מהרגשות והאירועים שהתחוללו בחייו. חברו קרלוס רצח אמנית בשם ג'רמין פישוט משום שהיא סירבה לחיזוריו, ואז התאבד. לאחר הטרגדיה הנוראית, ציוריו של פאבלו החלו לקבל גוונים כחולים, שהעידו על עולמו הפנימי הבודד והמיואש.

האמנים הם בית קיבול של תחושות המגיעות מכל מקום; מן השמיים, מן הארץ, מפיסת נייר, מצל עובר

עיר האורות הצילה את פאבלו מבדידות, והחל מגיל 20 כמעט שלא היה רגע שבו הוא לא היה מוקף בחבורה של חברים ובעיקר חברות. אהבתו לפרננדה אוליבר, דוגמנית צעירה, העבירה אותו מהתקופה הכחולה בחייו לתקופה הוורודה, השמחה והמאושרת. הוא התאהב בה, התאהב בפיסול ובציור וביטא רגשות כה עזים ועמוקים ביצירתו. הוא צייר דברים שקשורים לשמחה כמו קרקסים, אולם תקופה זו נמשכה זמן קצר בלבד.

בהשפעת הצייר אנרי מאטיס, מתחיל פאבלו להימשך לאמנות אפריקאית. הוא יוצר שפה חדשה בציוריו, שפה זו מתחברת עם מגמות ההפשטה שהיו באותה עת, בה הוא מפרק את הצורות בציור ומרכיב אותו ואת צורותיו מחדש על פי דמיונו. ההשפעה הניכרת של פסלים ומסכות אפריקאיות היו בולטות באותה תקופה בחייו הציורים נראים יותר נפוחים ומאסיביים כמעט תלת מימדיים והציור שמייצג הכי הרבה תקופה זו הוא העלמות מאבניון.

האמנות היא שקר המוביל אותנו אל האמת

אחרי ההתנסות הראשונה בקוביזם פיסולי, פאבלו הביא את הקוביזם אל תוך עולם הציור – ולמעשה שינה אותו לנצח. בהתחלה הפירוק היה מאוד שיטתי ואנליטי ולאחר מכן יותר מופשט ופחות שיטתי. אלו היו השנים בהם פאבלו החל להתפרסם בכל העולם וציוריו הפכו להיות סמל ומודל לחדשנות באמנות. מעולם לא היו המודלים בציורים כל כך מופשטים.

במקום להסתכל בציור ולראות תמונה מצויירת, ראינו את המודל מכל הפרספקטיבות האפשריות. זה נראה לנו מובן מאליו היום, אבל בזמן אמת זו הייתה פריצת דרך של ממש. ציירים רבים התחילו לנסות לחקות את ציוריו. אך הוא יצר מציאות משל עצמו.

כל מה שאתם יכולים לדמיין הוא אמיתי

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה פאבלו נשאר בפריז כשחבריו עברו להילחם בחזית. המלחמה והמרחק מחבריו השפיעו על יצירותיו, שנעשו שוב קודרות יותר. שנתיים לאחר מכן הוא פוגש את האמרגן של הבלט הרוסי ומתחיל לעצב את התפאורה למופע שנקרא "המצעד". הוא התלווה אליהם למופעים ברומא, ושם התאהב ברקדנית אולגה קוקלובה. השניים התחתנו ונולד להם בן בשם פול (פאולו). אהבתו לאם ולילד השפיעו באופן טבעי על יצירותיו. זו הייתה גם תחילתה של התקופה הסוראליסטית, תקופה של יצירות חסרות מגבלות ההיגיון. מטרתה הייתה לגרום לצופה בתמונה זעזוע ולחצות גבולות מחשבתיים.

כל מעשה של יצירה הוא קודם כל מעשה של חורבן

כמה שנים לאחר מכן, כאשר פול היה בן 5 בערך, החלו בקיעים בנישואיו של פאבלו. זה התבטא לא מעט ביצירותיו, שהציגו לא מעט אלימות. שנתיים לאחר מכן, פאבלו פוגש את מארי-תרז, ילדה בת 17 בלבד שהופכת להיות המאהבת שלו. הוא מתחיל סדרה של ציורים שמבוססים על דמותה. ושוב אותו גלגל מתחיל להסתובב. פאבלו מתאהב, היצירה שלו מושפעת מכך, ואז גם יוצא הקטלוג הראשון של עבודותיו.

כשנולדה בתם המשותפת מאיה, פאבלו עוזב את אולגה, ומוצא את עצמו במאבק משפטי קשה על רכושם המשותף. הוא מתאר זאת כאחת התקופות הקשות בחייו. גם קושי זה מתבטא ביצירותיו, שהתבססו על דמותו של מינוטאור, שהוא דמות של חצי אדם חצי שור, שהיה זועם ואכזרי.

מטרת האמנות היא לשטוף את האבק מהחיים היומיומיים של נשמותינו

בשנת 1935 החלה מלחמת האזרחים בספרד, היא החלה במרד של קציני צבא נגד הממשלה הרפובליקנית בספרד, שאליה הצטרפו קבוצות פוליטיות נוספות. לימים יתייחסו אליה כחזרה הגנרלית למלחמת העולם השנייה. זו הייתה מלחמה אידיאולוגית רחבה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, בין דת לחופש מדת, מלחמה נגד פאשיזם ונגד קומוניזם. בין מהפכה לריאקציה. היא הייתה ארוכה ועקובה מדם. והסתיימה בנצחון המורדים והקמת ממשלת ימין בראשות הגנרל פרנקו.

עמדותיו הפוליטיות של פאבלו היו ליברליות, הוא התנגד לפרנקו ועמדותיו. בשנת 1936 נהרגו 1,600 איש בעיר גרניקה בעקבות הפצצה אווירית קשה של גרמניה הנאצית ועוד אלפים נפצעו בעיר שהפכה לסמל לחורבן. האירוע המחריד הוביל את פאבלו לצייר את אחד מציוריו המפורסמים ביותר, ובכלל אחד מהציורים המפורסמים בעולם אי פעם: הגרניקה (Guernica).

צריך לראות את הגרניקה בשביל להבין כמה היא ענקית. רוחב יצירת המופת של פאבלו הוא 776 ס"מ וגובהה 349 ס"מ. פאבלו ראה תמונה של ההפצצות בעיתון והחליט לחשוף בציור את מה שההפצצות גרמו לו להרגיש, במקום להעתיק לקנבס את מה שהוא ראה. היצירה מבטאת את תחושת הכאב והסבל של כל מלחמות האחים. הוא שאף להראות באמצעותה את האיום.

הוא אייר כשישים רישומי הכנה וצייר אותם בצבעי העיתון שבו ראה את התמונה: שחור, לבן ואפור כדי שהציור יראה כרישום. כל דמות באיור נועדה לסמל סמל מסורתי אחר. מפסל החרות, דרך סמל הגבורה ועד לכוחות הרשע. בכל הדימויים בולט הכאב והסבל לאדם ולבעלי החיים. כולם מפוחדים, חלקם גוססים וחלקם מתים. הנשים מעוותות, גופן לרוב שבור לחלקים. אישה אחת מצויירת כשהיא עולה בלהבות, אחרת מחזיקה את תינוקה המת. בשנים שלאחר מכן כששאלו אותו קצינים גרמנים "האם אתה עשית זאת?" (כלומר האם הוא צייר את הגרניקה) הוא נהג לענות "לא, אתם עשיתם זאת".

אמנים טובים מעתיקים, אמנים מעולים גונבים

באותה עת פגש פאבלו בדורה מאר, צלמת צרפתייה, והחל צייר אותה במקביל לאשתו וביתו. באותה עת הוא גר בפריז ובעיירה רואן שבדרום מערב צרפת, עד שזו נכבשה על ידי הנאצים. הוא צייר ופיסל אז את ראש הפר ולאחר מכן את "בית המוות" שהזכירה את הגרניקה וצוירה בעקבות הידיעות על מחנות הריכוז שהקימו הנאצים.

כשהיה בן 62 הוא מכיר את פרנסואז ז'ילו, ציירת יפיפיה בת 21 בלבד, הם עוברים לגור יחדיו ונולדים להם שני ילדים – קלוד ופאלומה. הוא מתחיל לעבוד במוזאון בריביירה הצרפתית ותורם לו רבות. לימים אותו מוזאון משנה את שמו למוזיאון פיקאסו. באותה עת הם עובד על כאלפיים יצירות קרמיקה ומתחיל להיות יותר ויותר מעורב פוליטית עד שהוא מצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. לאחר שביקר באושוויץ, הוא מייצר את הליטוגרפיה הידועה "היונה" (מוכרת כיום יותר בתור "יונת השלום") שהופיעה על כרזת קונגרס השלום העולמי, וגם מקבל את פרס השלום על שם לנין.

אני נדהם מהאופן המשובש שבו אנשים משתמשים במילה התפתחות: אני לא מתפתח; אני הווה

בגיל 73 הוא עובר לגור עם ז'קלין רוק, אותה הכיר בסדנאות הקדרות. הם מתחתנים כעבור 7 שנים, כשהוא בן 80. שלוש שנים לאחר נישואיהם, ז'קלין מפרסמת ספר על חייהם המשותפים, שמביא לניתוק מוחלט בין פאבלו לילדיו קלוד ופאלומה. בגיל 92 בזמן שאירחו חברים לארוחת ערב חברתית, הצייר האגדי הרים כוסית לבריאות חבריו – ומת. כמה שנים לאחר מכן, מתוסכלת מהבדידות, התאבדה ז'קלין.

שחקן הקולנוע דסטין הופמן פגש את פול מקרטני על סט הסרט "פרפר" שצולם בג'מייקה. במהלך שיחה ידידותית, טען הביטל לשעבר שהוא יכול לכתוב שיר "מהרגע להרגע" על כל דבר. הופמן הרים עיתון שהיה בחדר, ובו דיווח על נסיבות מותו של פאבלו. מקרטני לקח את הגיטרה, וכתב על המקום את הלהיט "מילותיו האחרונות של פיקאסו", עם הפזמון הידוע: "שתו עבורי, שתו לבריאות, אתם יודעים שאיני יכול לשתות יותר".

___

השבוע חזרנו ממדריד, לא התכוונתי לכתוב על פיקאסו, זה יומרני לכתוב סיפור חיים כל כך מפואר ואני לרוב כותבת על דמויות פחות מפורסמות. אבל עמדתי מול הגרניקה במוזיאון ריינה סופיה ולא יכולתי שלא לחבר למה שעובר עלינו. מלחמת האחים, הסבל, הכאב, האידיאולוגיה, מעמד הנשים וכל כך הרבה דברים נוספים.

קשה לתאר את העוצמה שבציור הזה, הגודל שלו, הכאב שנובע ממנו, השחור-לבן, הצורות, החורבן. מצד אחד זה נראה כל כך רחוק ואלי דבריי קצת מוגזמים, ועברנו דברים קשים בהרבה. אבל אולי התמונה ההיא, התבוננות בה, תזכיר לכולנו כמה יש לנו להפסיד. שבת שלום.